פעם הייתה ילדה שלא ראתה טוב / דפנה מרים אלימלך

פעם הייתה ילדה שלא ראתה טוב.

היא לא ידעה שהיא לא רואה טוב, בהתחלה היא חשבה שככה כולם רואים.
גם ההורים שלה לא ידעו שהיא לא רואה טוב.
הם חשבו שאולי היא נתקעת בדברים כי היא לא תמיד מבינה לאן להסתכל כשהולכים.
לפעמים הם שאלו את עצמם איך ילדה כל כך חכמה לא מבינה שצריך להסתכל קדימה ולזוז אם יש מכשול בדרך.

הילדה הבינה בסופו של דבר שכנראה משהו אצלה לא כל כך בסדר.
היא מאוד התאמצה לראות מה כתוב על הלוח בכיתה וניסתה מאוד מאוד ללכת ולראות מה יש מולה.
כתוצאה מכך היא התחילה ללכת עם ראש למטה ועיניים מצומצמות.
כשנתקעה במשהו היא לא רצתה שיחשבו שהיא מטומטמת או משהו אז היא עשתה מזה קטע, ונפלה בצורה מצחיקה.
היא שמה לב כשצוחקים ממנה לא צוחקים עליה והיא לא מרגישה שהיא אכזבה אנשים.
בכיתה לא משנה כמה היא התאמצה היא לא הצליחה לקרוא מהלוח.
אז היא פשוט התחילה לקשקש במחברת ולשקוע במחשבות.

ההורים התייאשו.
מה נעשה עם הילדה הזאת?
למה היא לא מתאמצת ומנסה?
היא כל כך חכמה, אם רק תנסה מספיק היא בטוח תצליח.

יום אחד המורה דיברה עם ההורים והציעה בעדינות לעשות בדיקת ראיה.
אולי הילדה זקוקה למשקפיים?

ההורים הזדעזעו.
משקפיים הם קביים! קבע האב.
מה יגידו אנשים שיראו שהיא עם משקפיים? שאלה אמא.

ההורים התלבטו.
אם יתנו לילדה משקפיים מה זה אומר עליהם?
אולי הם נכשלו?
אולי הם מוותרים לילדה ונותנים לה פיתרון קל מידי?
אז כל פעם שיהיה לה קשה היא תרכיב משקפיים?
איזה מסר זה מעביר לה?
ויש הרבה מומחים שבעיית ראיה היא בכלל עניין פסיכולוגי. שזה רק אימון של המוח לרצות לראות.

אחרי התלבטות לא פשוטה ההורים החליטו לנסות.
הם עשו לה בדיקת ראיה והלכו יחד לבחור משקפיים.

כשהילדה קיבלה את המשקפיים בפעם הראשונה, היא כמעט בכתה.
סוף סוף היא הבינה שהיא פשוט לא ראתה טוב ושזו לא אשמתה שנתקלה בדברים.
היא גם ראתה מה כתוב בלוח ופתאום הצליחה לעקוב אחרי השיעור.

לפעמים המשקפיים לחצו לה איפה שהאוזניים וזה עשה לה כאב ראש, אז לפעמים היא הורידה את המשקפיים ונחה.
אבל סוף סוף הייתה לה אפשרות מידי פעם כשבחרה לראות כמו כולם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את הסרטון על מה קורה כשמפסיקים תרופות – בקישור הזה

ואת ההסבר ההתייחסות לטיפול התרופתי – בקישור הזה