חוסרים במלאי, תרופות גנראיות ושלל הפתעות / חן ספקטור

חוסרים במלאי זה משהו שקורה מדי פעם, בעקבות שלל גורמים שקשורים לשרשרת האספקה והבירוקרטיה סביבה. למרבה הצער, התרופות להפרעת קשב לא יוצאות דופן בהקשר הזה, לכן (אם היו חסרות לכם צרות) גם בהן עלול להיווצר מחסור מעת לעת.

המחסור בתרופה מסוימת בבתי המרקחת יכול להיות זמני בלבד, אך לעתים עלול להתמשך גם לאורך חודשים רבים. בכל מקרה, לפני שאתם יוצאים מהבית, כדאי לבדוק אם התרופה שלכם קיימת במלאי בית המרקחת.

מה עושים כשאין את התרופה שלי במלאי?

אם אין את התרופה בבית המרקחת הקבוע שלכם, כדאי לבדוק גם בבתי מרקחת אחרים בסביבה – גם כאשר יש מחסור ארצי, לא כולם מתרוקנים בבת אחת. כמו כן, לפעמים המחסור הוא אזורי, ואז סביר שתוכלו למצוא את התרופה בעיר אחרת.

אם לא הצלחתם למצוא בשום בית מרקחת שנגיש לכם, זה הזמן ליצור קשר עם הרופא המטפל. שימו לב שלא תמיד צריך לקבוע תור, לפעמים אפשר ליצור קשר דרך אתר הקופה או מזכירות הסניף.

אם הרופא המטפל לא זמין, אפשר לשאול דרך שירות הלקוחות של הקופה, איזה רופא מומחה פנוי להתייעצות חד פעמית, ולעדכן את הרופא הקבוע בפגישה הבאה. בהקשר זה, שימו לב שהרבה רופאים יכולים לקבל אתכם גם באופן מקוון, כך שאתם לא מוגבלים רק לאפשרויות הקיימות באזור המגורים.

מה כדאי לבדוק מול הרופא?

ערכתי את רשימת השאלות לפי הסדר שנראה לי הגיוני, מהאפשרות הרצויה יותר לרצויה פחות, אבל תרגישו חופשי להעלות את הדברים בסדר שנוח לכם. אם הרופא מנהל את הפגישה עבורכם, אתם יכולים להשתמש ברשימה כדי לוודא שעברתם על הכול.

  1. האם ניתן להגיע למינון שלכם באותה התרופה בדרך אחרת?
    עבור כדורים שמגיעים במינונים שונים, זו הדרך הכי סבירה לקבל את ההשפעה הדומה ביותר.
    לכן, אם יש במלאי כדורים של אותה תרופה במינונים אחרים, יש שתי אפשרויות טכנית שכדאי לבדוק:

      • שילוב בין כדורים במינונים נמוכים יותר
      • נטילת חלק מכדור במינון גבוה יותר
        • שימו לב!!!!
          יש כדורים שאסור לחתוך, לפרק או לפתוח.
          לכן, אל תשנו את אופן נטילת התרופה, לפני שווידאתם מול הרופא שזה בסדר.
  2. האם יש תרופה גנרית לתרופה שלכם (הסבר בהמשך) והאם היא יכולה להתאים?
  3. איזה כדור/מינון יכול להיות הכי קרוב למה שאתם לוקחים עכשיו?
  4. האם יש עוד משהו שכדאי לנסות?

ואם שום דבר מזה לא עוזר – לחכות שיתחדש המלאי…

אבל אבל אבל!!!

גם אם לא הצלחתם למצוא מענה חלופי לתקופות מחסור, למרבה הצער, הנקודות הבאות עדיין תקפות:

  • אין תחליף לטיפול התרופתי.
  • תוספי תזונה הם לא תרופות ולא תחליף לתרופות, ראו הסבר – בקישור הזה

עם זאת, הטיפול התרופתי הוא רק חלק אפשרי אחד מתוך מערך רב תחומי ומותאם אישית.

  • אם עוד לא עשיתם את זה עד עכשיו – זה זמן טוב לשאול את הרופא על טיפולים משלימים, שיכולים להיות רלוונטיים למקרה שלכם.
  • את הדף המרוכז בנוגע לטיפול בהפרעת קשב, תוכלו למצוא – בקישור הזה

מה זאת תרופה גנרית?

תרופה גנרית היא תרופה שמכילה את אותו המינון של החומר הפעיל של התרופה המקורית.

  • החומר הפעיל הוא החומר שאחראי על התגובה הפיזיולוגית הרצויה שלשמה לוקחים את התרופה.
  • אפשר ורצוי להשוות בין רשימת החומרים הפעילים שנמצאים בעלון לצרכן של שתי התרופות.
    • העלון לצרכן של כל תרופה צריך להיות נגיש דרך חיפוש באינטרנט, כך שניתן לבדוק גם לפני הרכישה.
    • עבור תרופות ישנות, ייתכן שהתרופה הגנרית תכיל וריאציה כימית של החומר הפעיל המקורי.

שימו לב שבתרופות גנריות יכולים להיות שינויים בחומרים הלא-פעילים!

  • החומרים הלא פעילים הם כל החומרים הנוספים על החומר הפעיל, שאינם קשורים לפעילות הרפואית הייעודית של התרופה.
    • למשל: הקפסולה המכילה את התרופה, או החומר המאפשר לייצר את התרופה ככדור מוצק. זה יכול להיות קשור גם למנגנון ההשהיה עבור תרופות ארוכות טווח, כמו גם לחומרים שאחראיים על הצבע או הטעם של התרופה.

התגובה לחומרים הלא פעילים יכולה להשתנות לטובה, לרעה או להישאר בדיוק אותו הדבר. כל אחד/ת יגיבו להם אחרת, ולכן צריך להתייעץ אישית מול רופא מומחה עבור כל מקרה לגופו.

  • אם יש חומרים שאתם רגישים אליהם ברמה הפיזיולוגית, חשוב ליידע את הרופא ולבקש במפורש שיוודא שאלה לא מצויים ברשימת המרכיבים של התרופה. לפעמים יש הבדל בין השם המסחרי המוכר של חומר מסוים, לבין השם הרפואי/תעשייתי שלו, כך שחשוב לשאול מישהו שיודע לזהות את שניהם.

טיפים כלליים לתהליך התאמה

בכל פעם שאתם משנים כדור או מינון מכל סיבה שהיא, חשוב להקפיד על הדברים הבאים:

  1. לשאול את הרופא מראש מה לעשות אם עולה בעיה, ולקבוע מראש תור למעקב.
  2. לבקש מרשם התנסות של 10 ימים, כדי שאם הכדור/מינון החדש לא יתאים, לא תשלמו סתם על קופסא שלמה.
  3. לנסות פעם ראשונה בבית, אחרי ארוחת בוקר טובה וביום שבו לא נורא אם התפקוד שלכם קצת (או הרבה) ישתבש.
  4. לנשים – עדיף לא לנסות דברים חדשים במחזור, כי אם יש בעיה, יהיה קשה לדעת אם היא קשורה לתרופה, או לא.
    • אחרי שעשיתן התאמה בימים ה”רגילים”, כדאי לבדוק, אם ואילו שינויים יש סביב המחזור (כי כל אחת אחרת).
      • במידת הצורך לחזור לרופא לתהליך התאמה ייעודי לימים האלו.
    • תוכלו ללמוד עוד על ההשפעה של ההורמונים הנשיים על ביטויי התסמינים והתגובה לטיפול התרופתי – בקישור הזה
  5. בכל שאלה, בעיה, ספק וחשש – לחזור לרופא, עד שזה מסתדר.

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את התקנות של משרד הבריאות בנוגע לתרופות בפיקוח – בקישור הזה

ואת ההסבר על הדרך שבה תרופות עם חומרים ממריצים עוזרות לאנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

סודות מבית המרקחת – חיפוש מלאי תרופות בבית מרקחת / ישי שניידר

אחד הדברים המבאסים הוא להגיע לבית מרקחת שחסרה בו תרופה.

אחד הדברים היותר מבאסים זה לעמוד בתור ואז לגלות את זה.

אבל הכי הכי מבאס זה לזכור לקחת את כל הטפסים, להמתין בתור ואז לגלות ש…

המרשם תקין
התאריך תקין
אבל
אין
את
התרופה
במלאי

לכן, כדאי לבדוק קודם. באינטרנט.

לרשותכם, דף חדש של משרד הבריאות מרכז את בדיקת המלאי בכל קופות החולים ובסופרפארם.
לא עוד המתנה מיותרת בתור ולא עוד תחינה לצוות שיבדקו ״איפה יש את התרופה״.

נשמע מעניין?

את האתר לחיפוש מלאי תרופות בבית מרקחת של אגף הרוקחות במשרד הבריאות תוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם לקרוא גם את תקנות משרד הבריאות בנוגע לתרופות בפיקוח – בקישור הזה

ואת האפליקציה למעקב אחר חידושי מרשמים וניהול הטיפול התרופתי – בקישור הזה

 

חינוך ביתי / משרד החינוך

חוק לימוד חובה חל על כל הורה לגבי ילדו. חוק זה מחייב את ההורים להבטיח את רישומו וביקורו הסדיר של הילד במוסד חינוך מוכר.

עם זאת, סעיף 5(ב) של חוק לימוד חובה, התש”ט-1949, מאפשר למשרד החינוך לפטור את המעוניינים בחינוך ביתי, מהחובה ללמוד במוסד חינוך מוכר.

  • פטור זה ניתן עבור חינוך של ילד בודד או של ילדי משפחה אחת, אך לא עבור התכנסות לצורך לימודים של ילדי כמה משפחות יחד.
  • בקשות לפטור מחוק לימוד חובה לשם חינוך ביתי יאושרו כאשר קיימות נסיבות יוצאות דופן או במקרים שבהם הורים יציגו השקפת עולם מגובשת השוללת חינוך במסגרת מוסד חינוך. זאת בתנאי שהילד יקבל חינוך שיטתי אשר יקנה לו מענה לסך צרכיו, מיומנויות למידה וידע, מיומנויות וכישורים חברתיים ואישיים בהתאם לתוכנית שאושרה.

תוכנית החינוך הביתי צריכה לאפשר לילד להשתלב כתלמיד במוסד חינוך ברמה התואמת את גילו או את רמת תפקודו. בהתאם לכך, על ההורים הבוחרים בחינוך ביתי מוטלת האחריות עבור התכנון, היישום וההערכה של לימודי ילדם. כמו כן, עליהם להוכיח שסביבות הלימוד הבייתיות מאפשרות לו למידה והתפתחות חברתית ואישית.

 

נשמע מעניין?

  • תוכלו למצוא את ההסברים והנהלים המלאים של משרד החינוך בנוגע לחינוך ביתי – בקישור הזה
  • חוזר המנכ”ל העוסק בפטור מחוק לימוד חובה לשם חינוך ביתי נמצא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את חוק זכויות התלמיד – בקישור הזה

ואת הנהלים של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

טיפול רגשי: חוק הפסיכולוגים, אתיקה מקצועית והקשר להפרעת קשב / חן ספקטור

בפוסט הזה אציג לכם את ההיבטים המשפטיים והאתיים של טיפול פסיכולוגי, אשר נועד לתת מענה למגוון רחב של בעיות וקשיים רגשיים.

לפני שנתחיל – חשוב לי להבהיר שהפרעת קשב אינה הפרעה רגשית, אלא הפרעה נוירו-התפתחותית. כלומר, היא נובעת מליקוי בתפקוד הנוירולוגי של מערכת העצבים ומופיעה בשלבי ההתפתחות המוקדמים של האדם.

  • מידע נוסף על מערכת העצבים האונשית תוכלו למצוא – בקישור הזה
  • הצהרת קונצנזוס בנוגע להפרעת קשב, הכוללת הסברים על הגורמים והטיפול תוכלו למצוא – בקישור הזה

אז מה הקשר של ADHD לפסיכולוגים או לקשיים רגשיים?

למרות שהפרעת קשב היא לא הפרעה רגשית, היא כן יכולה ליצור קשיים בוויסות רגשי – ממש כמו שהיא יוצרת קשיים בוויסות מוטורי, קוגניטיבי או מילולי.

  • תוכלו לשמוע הסבר נוסף על קשיי הוויסות הרגשי האופיניים הפרעת קשב – בקישור הזה

עם זאת, גם בהינתן קשיים בוויסות הרגשי, הפרעת קשב לא משנה את התגובות הרגשיות הראשוניות של האדם. לכן, בהיעדר מקור קושי רלוונטי אחר, הרגשות של אנשים עם הפרעת קשב מתעוררים באופן ספונטני ותואם מציאות, כתגובה לאירועים בעולמו החיצוני או הפנימי של האדם. במילים אחרות – שמחים כששמח, עצובים כשעצוב, כועסים כשמכעיס וכו.

באופן כללי קשיי ויסות רגשיים לא משנים את טיב הרגש או אופן ההתעוררות שלו. הם באים לידי ביטוי רק לאחר שרגש מסויים כבר התעורר. בהינתן רגש פעיל כלשהו, קשיי הוויסות הרגשי פוגעים ביכולת של האדם לשלוט בעוצמה של אותו הרגש. היכולת לשלוט על עוצמת הרגש חשובה מאוד, משום שהיא מאפשרת להגיב בצורה הסתגלותית למצבים רגשיים. פגיעה ביכולת הזו, עלולה להקשות על האדם להגיב בצורה הסתגלותית במקרים אלו.

למען הסר ספק, חשוב לי להדגיש שקשיי ויסות רגשיים לא מתחייסים לאירועים קיצוניים, שמעצם טבעם יעוררו רגשות עוצמתיים וסוערים בכל אדם. כמו כן, לא מדובר במצבים שבהם מסיבות אישיות כאלו או אחרות, אדם מסויים מסרב למתן את רגשותיו, או אף משלהב את עצמו בכוונת תחילה.

קשיי ויסות רגשי מתייחסים רק למקרים שבהם אדם מתקשה למתן את רגשותיו, בתגובה למצב שבו רוב האנשים יוכלו למתן את רגשותיהם אם יהיו מעוניינים בכך. כלומר, קשיי ויסות רגשי מתייחסים למקרים שבהם הרגשות של האדם מתמידים או מתעצמים בניגוד לרצונו. כמו כן, קשיי ויסות לא חייבים להוביל לתגובות רגשיות מקסימאליות בכל מצב רגשי. הם יכולים לבוא לידי ביטוי גם בשכיחות גבוה יחסית של רגשות גבוהים יחסית, באופן שיוצר פגיעה משמעותית בתפקוד או באיכות החיים של האדם.

עם זאת, חשוב לציין שהפרעת קשב היא לא המקור האפשרי היחיד לקשיי ויסות רגשיים. ישנם גורמים רבים שיכולים להקשות על אדם לשלוט ברגשותיו. לכן, אם יש ספק בנוגע לאופי או מקור הקשיים הרגשיים – יש לעשות אבחנה מבדלת מול פסיכיאטר (כפי שיוסבר בהמשך), שבמקרה הצורך ידע גם להמליץ על הטיפול המתאים עבור כל מקרה לגופו.

שמח פה ביחד 😉

הפגיעה ביכולת הוויסות הרגשי מצטרפת אל הקושי הכללי שהפרעת קשב יוצרת בניהול עצמי, גם במצבים ניטרליים מבחינה רגשית.

  • תוכלו למצוא הסבר על הפרעת קשב וקשיים בתפקודים הניהוליים – בקישור הזה

כלומר, קשיי הוויסות הרגשי של אנשים עם הפרעת קשב לא מופעים לבד כקושי יחידי ברגע מסויים. הם תמיד מצטרפים לתסמינים האחרים של הפרעת קשב. כתוצאה מכך, אנשים עם הפרעת קשב לא רק נוטים יותר להיקלע לסערת רגשות בהשוואה לאנשים בלי הפרעת קשב, אלא גם עלולים להתקשות יותר להתמודד עם רגשות סוערים באשר הם.

  • תוכלו למצוא הסבר על ההשלכות של כל ה”שמח” הזה ביחד – בקישור הזה
  • והסבר על ה”עוד יותר שמח”, כשמצטרפים לכל העסק גם שינויים הורמונליים של נשים – בקישור הזה

קשיים רגשיים שלא נובעים באופן ישיר מהתסמינים של הפרעת קשב

מעבר לקשיי הויסות הרגשי, הפרעת קשב לא סותרת קשיים רגשיים נוספים, אשר יכולים להתקיים במקביל אליה או להתפתח בעקבותיה.

  • הקשיים שמתקיימים במקביל להפרעת קשב ולא נובעים ממנה, מכונים קשיים ראשוניים. קשיים מסוג זה יכולים להתפתח אצל כל אדם, עם או ללא הפרעת קשב, כתוצאה מנטייה מולדת או נסיבות חיים.
  • הקשיים שלא נובעים באופן ישיר מהתסמינים של הפרעת קשב, אך מתפתחים בעקבותיה – מכונים קשיים משניים. אלו הם קשיים שלא היו נוצרים אצל אדם מסויים, אם לא הייתה לו הפרעת קשב.

משום שהקשיים הרגשיים המשניים לא נוצרים באופן ישיר מהתסמינים של הפרעת קשב, ניתן לצמצם ואף למנוע אותם, באמצעות הסברה, איתור מוקדם והתאמה אישית של מערך טיפולי רב תחומי.

  • תוכלו למצוא את הדף המרוכז בנושא טיפול בהפרעת קשב – בקישור הזה

אילו קשיים רגשיים משניים יכולים להתעורר בעקבות הפרעת קשב?

קודם כל, עצם קיומה של הפרעת קשב יכול להיות מצב מדכא כשלעצמו. גם אם אין נטיה מולדת לדיכאון וגם כהשאדם נמצא בסביבה מיטבית ולא נתקל בנסיבות חיים קשות מעבר לכך שנולד עם הפרעת קשב.

  • תוכלו ללמוד עוד על ההשלכות של פיזור הדעת על מצב הרוח – בקישור הזה

בהמשך לכך, הפגיעה של התסמינים בתפקוד, יוצרת מצבים רבים של כישלון ותסכול, שהשלכותיהם הרגשיות מצטברות לאורך זמן. כך שהחוויה היום יומית של הפרעת קשב, יכולה להיות מעייפת ושוחקת מאוד. בנוסף, האופי השקוף של הפרעת קשב מגביר עוד יותר את האתגרים הרגשיים של אנשים עם הפרעת קשב. שכן השפעת התסמינים יכולה להיות שקופה גם לאדם עצמו, באופן שגורם לו להיתקל בה שוב ושוב באופן מפתיע.

  • תוכלו לשמוע את ההרצאה של ד”ר איריס מנור בנושא – בקישור הזה

ו… זה לא הסוף – על הקשיים שנובעים מההשלכות של הפגיעה התפקודית של התסמינים, נוספים במקרים רבים גם קשיים רגשיים שנובעים מהאינטרקציה עם הסביבה בעקבות ההשלכות הללו. כלומר, בעקבות כל הדברים שהאדם לא מצליח לעשות (או לא לעשות) בהשוואה למצופה מבני גילו, או ליתר דיוק – מבני גילו שאין להם הפרעת קשב.

במקרים שבהם חסרה מודעות לעצם קיומה של הפרעת קשב, או לאופן שבו היא פוגעת בתפקוד של האדם, הסביבה עלולה לשייך באופן שגוי את הביטוי של התסמינים למאפיינים אישיים כמו, אופי, רצון, או יכולת. במקרים אלו האינטראקציות סביב הקשיים, צפויות לקבל אופי שלילי שהולך ומתעצם עם הזמן. זאת במיוחד עבור קשיים עם ביטוי חיצוני בולט, או קשיים שמפריעים לסביבה. עם הזמן האדם עלול להפנים את השיוך השגוי לקשייו ולהאמין למסרים השלילים שקיבל מדמויות סמכות רבות במהלך חייו.

  • תוכלו לקרוא את התיאור הקולע של אחד העם לסכנה הגדלה שמצב זה יוצר עבור נפשו של האדם – בקישור הזה

האם הקשיים נובעים מהפרעת קשב, בעיה רגשית או גם וגם?

במקרה שיש חשד להפרעת קשב לצד מעורבות רגשית מכל סוג, צריך לעשות אבחנה מבדלת בין הפרעת קשב לקשיים רגשיים מול פסיכיאטר שידע לבדוק את שני התחומים ולהתייחס לאינטראקציות ביניהם.

  • את אמות המידה לאבחון הפרעת קשב על פי משרד הבריאות תוכלו למצוא – בקישור הזה
  • הסבר על החשיבות של אבחנה מבדלת תוכלו לשמוע – בקישור הזה

שימו לב – בעוד שפסיכולוגים יכולים לתת הערכה רגשית ולאבחן מגוון רחב של מצבים רגשיים, הם לא יכולים לאבחן הפרעת קשב, או לעשות אבחנה מבדלת בין הפרעת קשב למצבים רגשיים. זאת משום שחסרה להם ההכשרה הרפואית, אשר חיונית לשלילת גורמים פיזיולוגיים אחרים לקשיים ונדרשת לאבחון הפרעת קשב על פי אמות המידה של משרד הבריאות.

עם זאת, מסיבות פוליטיות נכנסו לאמות המידה ניסוחים מטעים ומעורפלים בנושא. יש המפרשים נוסחים אלו באופן שגוי כהיתר או הסמכה לפסיכולוגים לאבחן הפרעת קשב. למרבה הצער, אחד מהגורמים הללו הוא משרד החינוך בכבודו ובעצמו, אשר באופן כללי התייחסותו להפרעת קשב (נכון לשנת 2032) מחפירה, מבישה, פוגענית ובלתי מקצועית בעליל.

  • את הביקורת שלי כלפי המדיניות של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב, כולל הסבר מורחב על סוגיית הפסיכולוגים בהקשר האבחוני תוכלו למצוא – בקישור הזה.

חוק ואתיקה של טיפול פסיכולוגי רגשי

חוק הפסיכולוגים תשל”ז 1977 מסדיר את העיסוק הפסיכולוגי.

למען הסר ספק, ישנם אנשי מקצוע נוספים המוסמכים על פי חוק לתת טיפול רגשי (כמו למשל עובדים סוציאליים קליניים). עיסוקם של אנשי מקצוע אלו מוסדר בחוקים אחרים שלא יפורטו כאן, מתוך שאיפה שלא להאריך ולסרבל את ההסבר יתר על המידה. אם אתם מעוניינים לקבל טיפול רגשי מאיש מקצוע שאינו פסיכולוג – בבקשה תשאלו אותו בדיוק מה ההסמכה שלו ועל פי איזה חוק הוא מוסמך לטפל.

  • אם איש מקצוע לא יודע להגיד מה ההסמכה החוקית שלו ומה החוק שמסדיר אותה, עדיף לא לאפשר לו לטפל בכם – זהו דגל אדום.
  • כמו כן, אם איש מקצוע מגיב לשאלות בנוגע להכשרה שלו בכל צורה שהיא לא מקצועית, ברורה ומכבדת (למשל: בתוקפנות, זלזול, כעס, התממות, עלבון וכו) – זהו דגל אדום נוסף.

במקרים כאלו, יש להגיד “תודה שלום” וללכת לבדוק את הבא בתור.

בנוסף, חשוב לזכור שדגלים אדומים לא תמיד מופעים באופן מפורש, חד משמעי, מוחשי וברור. לכן, גם כשאין שום דבר בעייתי על פני השטח, אבל יש לכם תחושה לא טובה בבטן מהאינטראקציה הראשונית מול איש מקצוע – גם אם אתם לא יודעים להסביר אותה, או שההסבר לא הגיוני, עדיף ללכת למישהו אחר. דבר זה נכון גם אם התעוררה בכם תחושה לא טובה, אחרי אינטראקציה ראשונית טובה, או אפילו לאחר היכרות חיובית ממושכת.

פרט להסמכה הפורמלית ולרמה המקצועית, יש משמעות רבה גם למה שקורה (או לא קורה) ברמת הכימה הבין-אישית. אומנם בטיפול רגשי יכולים לעלות תכנים קשים ומאתגרים, אך המטפל אחראי ליצור עבורכם סביבה בטוחה ומוגנת, שתאפשר לכם להתמודד בצורה בריאה ומועילה עם כל התכנים שיעלו. אם אתם לא מרגישים בנוח, או אם אתם מרגישים שהדינאמיקה שנוצרה לוקחת אתכם למקום לא טוב – להגיד “תודה שלום” וללכת לבא בתור.

  • כדי לאתר אנשי מקצוע טובים באיזור המגורים שלכם, ניתן להיעזר בקבוצת הבת שלנו להמלצות – בקישור הזה

בחזרה לפסיכולוגים:

בסעיף הראשון של חוק הפסיכולוגים, העיסוק בפסיכולוגיה מוגדר כ”עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם וכן טיפול, שיקום ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור”.

כאמור, למרבה הצער קיימים שלל נותני שירות, אשר מציגים את עצמם כמטפלים רגשיים או כפסיכולוגים, חרף היעדר הכשרה או הסמכה לעבוד בתחום. לכן, חשוב שתדעו שעל פי חוק הפסיכולוגים, פסיכולוג מוגדר כ”אדם הרשום בפנקס הפסיכולוגים או בעל היתר”

  • ניתן לבדוק אם איש מקצוע מסויים אכן נמצא בפנקס הפסיכולוגים, דרך האתר משרד הבריאות – בקישור הזה

כמו כן, בסעיף 2 א. החוק מציין ש”לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג ובהתאם לרישומו או בהתאם להיתרו ותנאיו”

סעיף 5 מוסיף על כך ש”לא ישתמש אדם בתואר “פסיכולוג”, או בביטוי או קיצור המרמזים על היותו מוסמך, מסוגל או מוכן לעסוק בפסיכולוגיה, אלא אם הוא פסיכולוג”

עוד דברים שכדאי לדעת על מה מותר ומה אסור לפסיכולוגים לעשות

סעיף 4 בחוק מציין ש”מי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה לא יטפל במתן תרופה או הלם חשמלי לבני אדם, אלא אם הוא מורשה לכך כדין”. כלומר, פסיכולוג ללא הכשרה רפואית לא יכול לתת יעוץ רפואי בנוגע לשימוש בתרופות, אסור לו לתת למטופליו תרופות על דעת עצמו ואסור לו להנחות אותם להפסיק או לשנות טיפול תרופתי קיים. עם זאת, פסיכולוג בהחלט יכול להפנות את מטופליו לרופא הרלוונטי, במקרים שבהם הוא חושד שיש צורך בטיפול תרופתי חדש או בשינוי של טיפול תרופתי קיים. כך או כך, כל החלטה בנוגע לתרופות, צריכה להתקבל בהסכמה מודעת מול רופא ובאישורו בלבד.

הימנעות מפרסום מטעה

סעיף 6 א. מציין ש”פסיכולוג לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו שיש בה כדי להטעות” וסעיף 6 ד. מצויין ש”לא יעשה אדם פרסומת לעיסוק בפסיכולוגיה או לעיסוקו של פסיכולוג, אשר אילו נעשתה בידי פסיכולוג היתה אסורה”, כך שאסור לפסיכולוגים להציג את עצמם כעוסקים בצורה כזו או אחרת בטיפול תרופתי, באבחון של הפרעת קשב, או להציע כל שירות אחר שאסור להם לעסוק בו.

מאותם סעיפים משתמע גם שאסור לפסיכולוגים להציג את הטיפול שהם מציעים לאנשים עם הפרעת קשב באופן מטעה. זה כולל תיאור שגוי של הפרעת קשב כמצב רגשי, או כמצב שניתן לריפוי באמצעות טיפול רגשי. זאת משום שהפרעת קשב היא מצב כרוני, שנכון להיום אין אפשרות “לרפא” אותה לחלוטין בשום דרך או צורה. כמו כן, כפי שהצגנו בתחילת הפוסט, לא מדובר במצב רגשי, אלא בהפרעה נוירו התפתחותית.

למען הסר ספק  – המערך הטיפולי בהפרעת קשב הוא רב תחומי ומותאם אישית. כלומר, אין אף טיפול שעומד בפני עצמו או מתאים לכולם. הוא לא נועד לרפא או להעלים הפרעת קשב, אלא לצמצם ככל הניתן את הפגיעה של התסמינים ברמת התפקוד ואיכות החיים, בהינתן המשך קיומה של ההפרעה לאורך כל חיי האדם. אין אף טיפול שיכול לבוא במקום טיפול מסוג אחר או להחליף טיפול מסוג אחר. כל טיפול מאפשר לתת מענה להיבטים מסויימים בדרכים מסויימות, ויש לו יתרונות וחסרונות משל עצמו.

כתוצאה מכך אי אפשר לקבוע באופן כללי, שטיפול מסויים טוב יותר או פחות מטיפולים אחרים, עבור אנשים עם הפרעת קשב. ערכו של כל טיפול נמדד באופן פרטני, עבור כל מקרה לגופו, על פי תרומתו הייחודית למערך הטיפולי של אותו אדם.

כמו כן חשוב להבדיל בין קשיי קשב על רקע רגשי, לבין הפרעת קשב, אשר יכולה להתקיים גם בהיעדר כל קושי רגשי מכל סוג ולא סותרת אף קושי אחר.

  • תוכלו ללמוד עוד על ההבדל בין קשיי קשב והפרעת קשב – בקישור הזה

סודיות מקצועית

סעיף 7 א. מתייחס לנושא הסודיות המקצועית של פסיכולוגים ומתאר אותה בצורה הבאה:

מידע על אדם שהגיע למי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה מעיסוקו המקצועי או בעקבותיו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מנסיבות אלה:

  1. גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם
  2. קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע
  3. האדם שעליו המידע הסכים בכתב לגילויו, וכל עוד לא ביטל בכתב את הסכמתו האמורה.

שימו לב שלפי החוק – גם עם חתמתם על טופס ויתור סודיות, אתם יכולים לבטל אותו בכל שלב.
עם זאת, חשוב לשים לב גם שנוסח החוק לא מפרט מהם התנאים שבהם ניתן לגלות מידע ללא הסכמת המטופל, כלומר מה הקריטריונים לפיהם נקבע שהמידע דרוש לשם טיפול באדם ובאילו מקרים קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע.

לכן אני ממליצה שתעלו את הנושא מול הפסיכולוג כשאתם מתחילים את הטיפול, או בכל שלב שמרגיש לכם מתאים במהלכו. זה חשוב ברמת תיאום הציפיות ותחושת הביטחון האישי שלכם במהלך הטיפול.

  • תוכלו לשמוע הסבר נוסף על נושא הסודיות בטיפול, מהזווית האמריקאית – בקישור הזה
    אבל… שימו לב – בעוד שקיימת חפיפה משמעותית בהתייחסות החוקית לנושא הסודיות ברחבי העולם, יכולים להיות הבדלים בין ישראל למדינות אחרות. הסרטון נועד רק להציג את העקרונות הכלליים והשיקולים הנפוצים בתחום.

למען הסר ספק, אין לי הכשרה משפטית והמידע באתר אינו יעוץ משפטי. לכן, אם אתם רוצים להבין לעומק את ההיבטים המשפטיים של סוגיה זו או כל סוגיה חוקית אחרת, יש להתייעץ עם עורך דין שמתמחה בנושא הרלוונטי. אם אתם נמצאים בחו”ל, או מקבלים טיפול מאיש מקצוע שנמצא בחו”ל (למשל באופן מקוון) – יש לברר מה אומר החוק במדינה הרלוונטית.

הסכמה מדעת

על פי הקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל, ההסכמה מדעת היא תנאי הכרחי לקיומה של התערבות פסיכולוגית.

  • הנהלים בנוגע להסכמה מודעת מפורטים בפרק ד של חוק זכויות החולה, התשנ”ו 1996, אשר תוכלו למצוא – בקישור הזה

מה לעשות במקרים של הפרת חוק?

אם נתקלתם בפסיכולוג שעובר על החוק בכל צורה ואופן, או באדם שמציג את עצמו כפסיכולוג למרות שהוא לא מוסמך לכך, ניתן ואף רצוי לדווח על המקרה למשרד הבריאות, למען ביטחון הציבור.

  • תוכלו למצוא את ההסבר של משרד הביראות בנוגע להגשת תלונה כנגד פסיכולוגים – בקישור הזה

לסיכום

הפרעת קשב אינה הפרעה רגשית, אך היא יכולה ליצור קשיים בוויסות הרגשי. כמו כן, הפרעת קשב יכולה להוביל לקשיים רגשיים משניים, בעקבות הפגיעה בתפקוד וההשלכות המעשיות והחברתיות שלה בחיי היום יום של האדם. בנוסף, היא אינה סותרת את קיומם של קשיים רגשיים ראשוניים ממקורות אחרים, אשר יכולים ואף נוטים להופיע במקביל להפרעת קשב באופן בלתי תלוי.

כתוצאה מכך, לעיתים קרובות עולה הצורך להוסיף מענה רגשי, למערך הטיפולי של אנשים עם הפרעת קשב. עם זאת, טיפול רגשי לאנשים עם הפרעת קשב לא נועד לתת מענה ישיר או עקיף לתסמינים של הפרעת קשב, אלא לשלל ההיבטים הרגשיים שנוטים להתלוות אליה, או להיווצר בעקבותיה.

המענה הישיר היחיד לתסמינים של הפרעת קשב הוא הטיפול התרופתי, שנמצא באחריות רופא מומחה בלבד. פסיכולוגים לא יכולים לאבחן הפרעת קשב ולא יכולים לתת יעוץ תרופתי, או להתערב בטיפול התרופתי. הם כן יכולים לאתר חשד להפרעת קשב ולהפנות לרופא מומחה לאימות או שלילת החשד. כמו כן, הם יכולים להפנות לרופא מומחה, כדי לבדוק האם יש צורך לעדכן את הטיפול התרופתי הקיים, או לבחון את הצורך בו אם אינו קיים.

אומנם קיימים טיפולים ייעודיים נוספים להפרעת קשב, אך פרט לטיפול התרופתי יתר האפשרויות הטיפוליות נועדו לייעל את ההתמודדות עם הסתמינים ולא לשנות אותם. כלומר, הם נותנים מענה לתסמינים באופן עקיף. טיפולים לא תרופתיים מתבססים לרוב על שילוב מותאם אישית של הסברה, רכישה ופיתוח של אסטרטגיות ומיומנויות, התאמה סביבתית, שימוש בעזרים וטכנולוגיה מסייעת. כמו כן, לילדים נהוג לצרף גם הדרכת הורים.

אף אחד לא יכול לרפא הפרעת קשב!
המערך הטיפולי נועד לצמצם ככל הניתן את ההשפעה של התסמינים כדי לשפר את רמת התפקוד ואיכות החיים של האדם.
טיפול רגשי יכול להיות חלק חיוני ומשמעותי מהמערך הזה עבור מקרים שבהם יש גם קשיים רגשיים, אבל אין בכוחו להחליף טיפולים אחרים להפרעת קשב.

העיסוק הפסיכולוגי מוסדר על פי חוק,  שבו מתואר מי ראשי להציע טיפול רגשי ובאיזה אופן. חשוב לוודא שאיש המקצוע שבחרתם פועל על פי חוק, כדי לקבל את המענה הרגשי המיטבי ולהימנע משלל צרות שהחוק נועד למנוע.

נשמע מעניין?

את חוק הפסיכולוגים תוכלו למצוא  – בקישור הזה

את קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל תוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את הסרטון על סימנים שאתם צריכים טיפול רגשי – בקישור הזה

ואת הסבר על הקשר בין דיכאון להפרעת קשב – בקישור הזה

התאמות בדרכי היבחנות בשנת הלימודים תשפ”ד (2022-2023) / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם את החוזר “התאמות בדרכי היבחנות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב הנבחנים בשנת הלימודים תשפ”ד“. המסמך מפרט את ההתאמות בדרכי ההבחנות שניתן לבקש, אופן הגשתן והגורם המוסמך לאישורן.

על פי משרד החינוך התאמות אלו מיועדות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב, שקשייהם באים לידי ביטוי באופן הבעת הידע הנרכש.

  • את המדיניות של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב, יחד עם הביקורת המתבקשת, תוכלו לקרוא – בקישור הזה

נשמע מעניין?

את המסמך המלא תוכלו לקרוא – בקישור הזה

ואם אתם קוראים את זה בשנים מאוחרות יותר, כדאי לבדוק אם יש מסמך מעודכן יותר – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את החוברת של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

והסברים נוספים על מערכת החינוך תוכלו למצוא – בקישור הזה

ביקורת על מדיניות האיתור והטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר 2022 / משרד החינוך + הסברים וביקורת של חן ספקטור

בחודש יולי 2022, פרסם משרד החינוך חוברת בשם “הפרעת קשב ופעלתנות יתר של תלמידים במערכת החינוך – מדיניות האיתור והטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר”, שבה נכתב, שמסמך זה הוא “מסמך מדיניות שמטרתו להנחות את באי מערכת החינוך בתהליכים הנדרשים בשגרת היומיום בבית הספר באיתור תלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר, והטיפול בהם”.

שימו לב, שאין כאן התייחסות לאופן שבו משרד החינוך מאבחן תלמידים עם הפרעת קשב, משום שאבחון הפרעת קשב חייב להתבצע על ידי רופא מומחה, ובהתאם לכך אינו תחת אחריות משרד החינוך, אלא תחת אחריות משרד הבריאות.

  • את אמות המידה לאבחון של הפרעת קשב על פי משרד הבריאות תוכלו למצוא – בקישור הזה

הסברים, תיקונים והבהרות…

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי לתומי שאצטרך רק לציין את עיקרי הדברים ואולי להוסיף כמה דברי הסבר. עם הקריאה, לצערי ולמבוכתי הרבה, התברר שהמסמך הזה בעייתי מאוד, עם הרבה מידע מטעה ורמיזות מגמתיות היוצרות את הרושם, שבמקום להתייחס להפרעת קשב באופן מקצועי ומערכתי במסגרת חוק שוויון הזדמנויות, יש בו ניסיון להציג מראית עין מקצועית, בעוד שברובד הפחות גלוי, משרד החינוך למעשה מעביר את האחריות והאשמה לגבי מחדליו, אל ציבור התלמידים, ההורים והמורים.

מטרתי כאן, היא הדגשת הניסוחים הבעייתיים והטיעונים השגויים השזורים לאורך המסמך. מאחר שלצערי, היקף המידע המטעה באופן מגמתי רב משניתן לצפות ממשרד ממשלתי העוסק בחינוך, ועל מנת שהפוסט יהיה באורך סביר, אתמקד רק בחלקים הבעייתיים והפוגעניים ביותר של המסמך. כלומר, אם לא התייחסתי לסוגיה או לאמירה מסוימת, זה לא אומר שאני מסכימה אתה, אלא שבאופן יחסי להצהרות אחרות, היא פחות מזיקה, אבל רק יחסית… (לא פרמטר מאוד גבוה).

אם בכל זאת הזנחתי סוגיה שלדעתכם ראויה להתייחסות, תגידו, ובהתאם לצורך אוכל לעדכן את ההסבר.

  • תוכלו למצוא את חוק שוויון הזדמנויות – בקישור הזה
  • ואת חוק זכויות התלמיד, שנועד בין היתר לשמור על כבודו של התלמיד – בקישור הזה

לנוחיותכם, ההסברים ערוכים לפי סדר החוברת, בחלוקה גסה לנושאים, ובציון מספרי העמודים שבהם מצויים הדברים שאליהם בחרתי להתייחס. לטובת אורך המסמך, השתדלתי להסתפק בהסברים כלליים ולהפנות למקורות רלוונטיים להרחבת הדעת בסוגיות המורכבות יותר.

כמו כן, אשמח לנצל את הבמה כדי להודות לרונה יהב, שהקדישה שעות רבות להגהה ועריכה של הטקסט מתוך שאיפה לקצר את ההסבר ככל הניתן מבלי לפגוע בתכנים.

אבל עדיין נשאר פה טונה טקסט – הצילו!!!!

למתקשים בקריאה ולמחפשי האמ;ל”ק (ארוך מידי – לא קורא), אני ממליצה בחום לגלול לסוף הפוסט, שם תוכלו למצוא סרטון הסבר על תמצית החוברת, מטעם משרד החינוך ועמותת קווים ומחשבות. לפני סרטון זה הוספתי מספר הערות ממוקדות ותמציתיות.

  • אם יש נושאים שמעניינים אתכם ולא קיבלו מענה מספיק ברור בהערות שהוספתי לסרטון, ממליצה לקרוא את הכותרות של הפוסט ולהתמקד בפרק/ים הרלוונטיים בלבד.
  • אם יש סוגיה מסוימת שמצאתם בחוברת עצמה וטורדת את מנוחתכם, נסו לעשות חיפוש בטקסט על מספר העמוד של החוברת, כדי לאתר את ההסברים הרלוונטיים לעמוד זה.

הגדרה של הפרעת קשב + זהירות מ”דגלים אדומים”!

בעמוד 9, בתיאור תתי הסוגים של הפרעת קשב, נכתב שקשיי קשב עלולים לבוא לידי ביטוי באופן ש”פוגע בתפקודו של הפרט”, ולגבי פעלתנות יתר ואימפולסיביות, ש”השפעה זו תפריע לתפקודו של הפרט ולעיתים גם עלולה להפריע לסביבה”.

  • מדוע משרד החינוך ראה לנכון להוסיף את עניין ההפרעה לסביבה?
  • ומדוע עשה זאת רק בהקשר של היפראקטיביות?

למען הסר ספק, גם קשיי קשב יכולים להפריע לסביבה. לדוגמה, אם לצורך מטלה קבוצתית שכחתי את הדבר החשוב שסמכו עליי שאביא, ייפגעו מכך כל חברי קבוצתי. לפיכך, אזכור ההפרעה לסביבה בהקשר של היפראקטיביות ולא בהקשר של קשיי קשב, מטעה משום שהוא מרמז שקשיי קשב לא יכולים להוביל לפגיעה בסביבה.

מעבר להטעיה בדרך הצגת הדברים, עולה גם הרושם הבעייתי, שהיפראקטיביות היא חמורה, קשה או משמעותית יותר מקשיי קשב, משום שהיא עלולה להפריע לסביבה.

כמובן שיש חשיבות לאופן שבו הפרעת קשב משפיעה על הסביבה, אך קיומה או היעדרה של היפראקטיביות לא משנה את חשיבותם ומשמעותם של התסמינים ה”שקופים” יותר, שרובם פוגעים בעיקר בפרט ופחות נוטים להפריע לסביבה.

למעשה, במקרים רבים של הפרעת קשב, הנפגע העיקרי או היחיד הוא הפרט ולא סביבתו, גם אם קיימת היפראקטיביות, כיוון שבניגוד לרושם המטעה מאוד בניסוח שבחר משרד החינוך, הפרעת קשב איננה הפרעת התנהגות והיא לא בהכרח גורמת לבעיות התנהגות.

כמו כן, גם במקרה שלתלמיד עם הפרעת קשב יש בעיות התנהגות, הן לא בהכרח נובעות ישירות מתסמיני הפרעת הקשב. הן יכולות להתפתח עקב שלל מצבים אחרים, או בעיות משניות של הפרעת קשב בתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי. אלה הן ההשלכות הלא רצויות ולא הכרחיות של הפרעת קשב, אותן משרד החינוך טוען שהוא שואף למנוע.

הקישור בין הפרעת קשב לבעיות התנהגות הוא חלק מהסטיגמה אודות הפרעת קשב, הגורמת לשלל בעיות, כגון:

  • הזנחת מקורות אחרים או נוספים לבעיות התנהגות, במקרים שבהם הן לא נובעות מהפרעת קשב, או לא רק ממנה.
  • חוסר מודעות לתסמינים של הפרעת קשב שאינם גורמים לבעיות התנהגות, או הפחתה מטעה בהערכת המשמעות וההשפעה שלהם על רמת התפקוד ואיכות החיים של האדם.
  • תת איתור של תלמידים עם הפרעת קשב ללא בעיות התנהגות.
    • זה נכון במיוחד עבור הסוג הבלתי קשוב.
    • בנוסף, זה עלול לקרות גם בקרב בנות ונערות, שההיפראקטיביות שלהן נוטה לבוא לידי ביטוי באופן מילולי יותר ממוטורי, ושמגיל צעיר תהליך החברות שלהן כולל דגש רב יותר על “התנהגות נאותה” מגדרית בהשוואה לבנים.
  • הימנעות מאבחון ו/או טיפול בהפרעת קשב מטיעונים בסגנון “ילד הוא לא רובוט”, “המורה צריכה להתמודד”, “הפרעת קשב היא המצאה של מערכת החינוך”… וכדומה. חלק מטיעונים אלה נכונים, אך אינם מצדיקים את ההימנעות מאבחון או טיפול. למשל, ילד אכן איננו רובוט והמורה אמנם צריכה להתמודד, אבל לא מאבחנים או מטפלים כדי להפוך את הילד לרובוט או כדי לחסוך התמודדות מהמורה, אלא לצורך שיפור ברמת התפקוד ואיכות החיים של הילד בלבד.
    בהקשר זה, חשוב לזכור את הדברים הבאים:

    • עצם קיומה או היעדרה של הפרעת קשב לא קשור למשרד החינוך או לאופן התנהלותו. משרד החינוך לא יכול לייצר או לרפא הפרעת קשב, אלא רק להשפיע על אופן התפתחותה, כמו כל גורם אחר בסביבה החיצונית.
    • הפרעת קשב משפיעה גם על תחומי חיים שאינם קשורים למסגרת בית הספר, והיא אף לא חייבת לבוא לידי ביטוי דווקא בבית הספר. בהתאם לכך, גם תפקוד אקדמי גבוה ללא בעיות התנהגותיות, אינו סותר את אפשרות קיומה של הפרעת קשב או את הצורך בטיפול בה.

דוגמה נוספת לאמירה נכונה, אך תמוהה ובעייתית בהקשר הופעתה, ניתן למצוא בעמוד 11 בחוברת. משרד החינוך מציין שם ש”נודעת חשיבות רבה לזיהוי ואיתור מוקדמים ככל האפשר, וכפועל יוצא מתן טיפול והתערבויות רב-מערכתיות שיכולים להביא להקלה ואף לחוויות הצלחה ומסוגלות אצל התלמיד ולאפשר פיתוח מסוגלות, התפתחות תקינה והתגברות על הקשיים. בכך אפשר יהיה למנוע תחלואה נלווית משמעותית בעיקר בתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי.” – זו הצהרה נכונה וחשובה מאוד, אך למרבה הצער, הדברים הכתובים בהמשך, לא רק שאינם מקדמים את המטרה הזאת, אלא אף גורמים נזק רב.

הציטוט הנ”ל אינו מלא, והמשפט האחרון, בנוגע לתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי, כולל את התוספת: “…המשליך גם על התחום הלימודי”.

ההבהרה, שהתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי משליך גם על התחום הלימודי, מהווה “נורה אדומה” אחת מני רבות במסמך. אמנם עובדתית זה נכון, אך ציון העובדה בהקשר זה, מרמז שפגיעה בתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי, כשלעצמה אינה חמורה דיה ולא בהכרח מצריכה התייחסות, אלא אם היא משליכה גם על התחום הלימודי. חשוב להזכיר, שמשרד החינוך לא אחראי רק על תהליכי רכישת הידע והמיומנויות של תלמידי ישראל, אלא גם על חינוכם, שאמור לכלול הקנית ערכים חברתיים-תרבותיים בסיסיים כגון, “את השנוא עליך לא תעשה לחברך”, ו… אף אחד לא אוהב להיפגע ברמה הרגשית או החברתית.

לכן ראוי להדגיש, שמפגיעה התנהגותית-רגשית-חברתית יש להימנע כשלעצמה, בין אם יש לה השלכות על הפן הלימודי או לא.

נהוג להתייחס להטעיה כמסירת מידע שגוי, בין אם באופן מכוון או בתום לב. עם זאת, ניתן להטעות גם בדרכים מעודנות ומתוחכמות יותר, באמצעות הצגת מידע אמתי באופן מסולף. למשל, שימוש מגמתי בניסוחים המציגים את האמת באופן חלקי, סלקטיבי או מניפולטיבי. זוהי טכניקה המאפשרת להדגיש היבט נבחר בצורה הרצויה, תוך הסוואת המשמעות האמתית שלו בהקשר המלא. ניתן להטעות גם באמצעות רמיזת דברים שגויים, אשר אינם נאמרים במפורש, אלא רק משתמעים מן הכתוב.

כל סוג של הטעיה יכול להזיק, אך בהשוואה למידע שגוי בעליל, הרבה יותר קשה לזהות סילוף מגמתי של האמת, ובהיעדר ידע מעמיק בתחום הרלוונטי, לעתים אף בלתי אפשרי. לכן, הצגת אמת חלקית, עלולה להיות מסוכנת בהרבה מהצגת מידע שגוי.

שתי האמירות של משרד החינוך, לפיהן פגיעה בפן ההתנהגותי-רגשי-חברתי משפיעה על התפקוד הלימודי, והיפראקטיביות עלולה להוביל לפגיעה בסביבה, כשלעצמן אינן שגויות. הבחירה לציין אותן שלא לצורך בהקשרים מאוד מסוימים, תוך הימנעות מהתייחסות לנושא בהקשרים אחרים (כמו למשל, שלפגיעה בלימודים יכולות להיות השלכות חברתיות, או שגם קשיי קשב יכולים להוביל לפגיעה בסביבה), עשויה להיראות על פניה תמימה ובלתי מזיקה, אבל היא מצטרפת למגמה כללית בעייתית מאוד שמתגבשת לאורך כל המסמך, במרומז או במפורש. מגמה זו מחזקת את הסטיגמה לגבי הפרעת קשב, מונעת את הגישה לאבחון וטיפול, מגבירה את הקשיים ההתנהגותיים-רגשיים-חברתיים המשניים, ויוצרת שלל בעיות לא הכרחיות, מהן משרד החינוך בעצמו מציין, שעדיף להימנע.

בקיצור, אם משרד החינוך באמת דואג לתלמידים עם הפרעת קשב, כפי שהוא מתיימר, מוטב היה שלא לפרסם חוברת זו.

אם אתם חושבים שאני מגזימה, הייתי שמחה להסכים אתכם, אבל בהמשך הקריאה (ועוד לפני אמצע החוברת), נחשפתי לדי והותר אמרות וניסוחים בעייתיים מאוד, שלא אפשרו לי לחשוב אחרת.

לביסוס דבריי, נעבור ברשותכם לנושא הבא, ולאחר קריאת ההסברים תוכלו לגבש את דעתכם בנושא. כאמור, אתם מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה, תובנה או ביקורת בנוגע לדברים. לרשותכם עומד דף “צור קשר” – בקישור הזה.

הגורמים להפרעת קשב והשפעות הסביבה על מהלך התפתחותה

בעמוד 12, לצערי, משרד החינוך מתייחס באופן מטעה ושגוי לחלוטין למושג שהוא מכנה “הפרעת קשב נרכשת”, שלטענתו היא תוצר של המציאות המודרנית, המזמנת מסיחים יומיומיים ופעילות במספר משימות בו-זמנית. חשוב להדגיש שאין דבר כזה!!!

הפרעת קשב היא גנטית ומולדת בלבד. אומנם הסביבה החיצונית יכולה להשפיע רבות על מהלך התפתחות ההפרעה לאורך החיים, לטובה או לרעה. עם זאת, אין לה שום יכולת לייצר או לרפא הפרעת קשב בשום צורה ואופן!

כמו כן, יש הפרעת קשב אחת בלבד! אמנם יש בה תתי סוגים, אבל כל אחד מהם שייך לאותה הפרעת קשב אחת ויחידה. אין הפרעת קשב נוספת מכל מין או סוג. למעשה, הדגש ב- DSM החמישי הוא כבר פחות על תתי-סוגים ויותר על ביטויים. זאת מתוך מודעת לכך שהפרעת קשב יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה שונה בתקופת חיים שונות, על פי מטרות האדם, דרישות הסביבה וכל ההיסטוריה האישית עד אותו הרגע.

  • הסבר על תתי הסוגים והביטויים של הפרעת קשב תוכלו למצוא – בקישור הזה

באופן כללי נראה שמשרד החינוך מתבלבל בין קשיי קשב לבין הפרעת קשב. למען הסר ספק – קשיי קשב הם תסמין שיכול לנבוע ממגוון גורמים (פיזיולוגיים, רגשיים, סביבתיים ואחרים), בעוד שהפרעת קשב היא רק אחד מהגורמים האפשריים לקשיי קשב. תמיד חשוב לאתר את המקור המדויק לקשיים, משום שלכל גורם יש מענה טיפולי ייעודי, שלא בהכרח יהיה יעיל ואף עלול להזיק אם הקושי נובע ממקור אחר.

  • תוכלו ללמוד על ההבדל בין קשיי קשב לבין הפרעת קשב – בקישור הזה

מה שמשרד החינוך מכנה “הפרעת קשב נרכשת”, הוא כנראה מצב אחר לגמרי, המכונה “הצפת מידע”. מצב זה אכן אופייני לתקופתנו, אך איננו סוג נוסף של הפרעת קשב, אלא השלכה אפשרית של מאפיין סביבתי מסוים על יכולת החשיבה האנושית באופן כללי.

למעשה, בהצפת מידע, האדם קולט הרבה יותר מידע ממה שהוא מסוגל לעבד באותו הרגע, לכן היא מושפעת גם מכמות המידע בסביבה וגם מיכולת העיבוד של האדם. מאחר שמדובר בפער יחסי, עם מספיק מידע אפשר להציף קוגניטיבית כל אדם, עם או בלי הפרעת קשב.

בהקשר זה חשוב לדעת, שההשפעה של הפרעת קשב על זיכרון העבודה משנה את קיבולת העיבוד של האדם באופן רנדומאלי, עם נטייה לירידתה בתגובה לשעמום, או עלייתה בתגובה לעניין. לכן, בעוד שכמות המידע שבסביבה לא משפיע על הפרעת קשב, הפרעת קשב בהחלט משפיעה על יכולת האדם להתמודד עם כמות נתונה של מידע ברגע מסוים.

השינויים שהפרעת קשב יוצרת נתונים לאופייה האקראי ולמשמעות הסובייקטיבית של ההקשר עבור האדם, ולכן אינם ניתנים לחיזוי או שליטה. בהיעדר מודעות לכך, עלולים להיווצר תסכולים רבים ונטייה שגויה ומזיקה, לייחס את השפעות התסמינים למאפיינים אישיים של האדם.

  • תוכלו לקרוא את הערך על “היצף מידע” בוויקיפדיה – בקישור הזה
  • הסבר על ההשפעה של זיכרון העבודה על קיבולת עיבוד המידע האנושית נמצא – בקישור הזה
  • ואת ההסבר על גשר המוטיבציה תוכלו למצאו – בקישור הזה

הפרעת קשב לא מתייחסת לקשיי התמודדות נורמטיביים מול תנאים סביבתיים חריגים, אלא בפגיעה קוגניטיבית שמקשה על ויסות הקשב גם בתנאים רגילים. למשל, תלמיד עם הפרעת קשב עלול להתקשות מאוד לנטרל רעשים קלים, שלא יפריעו או כלל לא יורגשו על ידי רוב התלמידים האחרים בכיתה. לחלופין, תלמיד עם הפרעת קשב עלול להתקשות לשים לב לעצם קיומם של גירויים שמיעתיים חשובים, כמו הסברי המורה, ואף עשוי להתקשות יותר לעקוב אחריהם לאורך זמן. קשיים אלה יכולים להתקיים גם בשעה שליתר התלמידים בכיתה אין כל בעיה או קושי בנושא.

היות שבציבור רווחת הסברה השגויה, שטכנולוגיה ומסכים גורמים באופן כלשהו להפרעת קשב, הייתי מצפה ממשרד החינוך לפעול לתיקון המצב ולא להחמרתו. למען הסר ספק, הפרעת קשב קיימת הרבה לפני המצאת הטלוויזיה והאינטרנט, אשר אינם יכולים ליצור אותה יש מאין. למעשה, אין שום בעיה בצריכה מתונה ומושכלת של מדיה דיגיטלית באשר היא – הבעיה היא רק בצריכה מוגזמת, אשר אינה מומלצת לאף אחד, עם או בלי הפרעת קשב. כמו כן, הפרעת קשב לא ניתנת לריפוי או לטיפול באמצעות הימנעות ממדיה דיגיטלית, או צמצום דרסטי של השימוש במסכים.

ייתכן שמשרד החינוך רצה להבהיר את ההבדל שבין הפרעת קשב לגורמים סביבתיים, אך הסוגיה הטכנולוגית אינה נחוצה להסברת החשיבות של אבחנה מבדלת. אם הכוונה הייתה לדון בהיבטים ייחודיים להפרעת קשב בסביבה טכנולוגית, היה נכון יותר להתייחס לדברים אחרים. למשל, בעוד שצריכה מוגזמת של מדיה דיגיטלית לא יכולה לגרום להפרעת קשב, קשיי הוויסות של הפרעת קשב יכולים להוביל לצריכה מוגזמת באופן כללי. השילוב של נטייה זו עם אפליקציות שמיועדות למשוך את תשומת הלב, יכול להיות מאתגר במיוחד, באופן שאכן ייחודי לפן הטכנולוגי. בנימה חיובית יותר, אפשר לדבר על מגוון הכלים הטכנולוגים שיכולים לסייע לתלמיד לפצות על התסמינים ולפתוח בפני המורה שלל אפשרויות להתאמת ההוראה עבור תלמידים עם הפרעת קשב. עם זאת, לא נראה שמשרד החינוך מתעניין בהיבטים חשובים ושימושיים מסוג זה. במקום זאת הוא בחר להציג מידע שגוי שמגביר את הסטיגמה בציבור.

מה שאנו רואים פה מהווה את המשך המגמה שהתחלתי לתאר בפרק הקודם, שלצערי רק תוסיף להחמיר בפרקים הבאים…
מוזמנים להמשיך בקריאה ולהיווכח בעצמכם.

אבחון הפרעת קשב

בעמוד 13, מתואר תהליך האבחון של הפרעת קשב, וגם לגביו חלים אי דיוקים.

היות שמשרד החינוך אינו אחראי על אבחון הפרעת קשב, אני ממליצה ללמוד על הנושא מתוך מסמכי משרד הבריאות:

  • את אמות המידה העדכניות לאבחון הפרעת קשב על פי משרד הבריאות, משנת 2021, תוכלו למצוא – בקישור הזה
  • את ההסבר על הכלים הממוחשבים ככלי עזר אופציונאלי בלבד, שאינו עומד בפני עצמו לצורך אבחון של הפרעת קשב, תוכלו למצוא – בקישור הזה

בהקשר זה יש לציין, שקיים בלבול בנוגע לתפקידו של הפסיכולוג בתהליך האבחון של הפרעת קשב.

בלבול זה נובע מהכתוב בסעיף 2.1, המתאר את אנשי המקצוע המוסמכים לאבחן הפרעת קשב, וכולל בין היתר גם “פסיכולוגים מומחים אשר התמחו ורכשו ניסיון בטיפול בהפרעת קשב”.

בעניין זה יש לי מספר דברים לומר:

  • למען הדיוק – עלפי סעיף 2.1, לא כל פסיכולוג מוסמך לאבחן הפרעת קשב, אלא רק פסיכולוג מומחה. עם זאת, לא ברור מתיאור זה, מהו טיבה של ההתמחות הנחוצה וכיצד ניתן לוודא את קיומה.
    • בהקשר זה מצאתי מסמך נפרד בנוגע לחיוב מתמחים בהשתלמות בנושא ADHD כחלק מחובת ההתמחות, שנמצא בקישור הזה.
      • במסמך נאמר ש”נושא ה-ADHD הנו חלק מתהליך ההתמחות” והוא מוצג בתור “המינימום המחייב”.
      • למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, אני מניחה שזו הכוונה ב”פסיכולוג מומחה” בהקשר של אבחון הפרעת קשב.
      • כרגע זה הקריטריון היחיד שמצאתי (אם יש עוד – תגידו). עם זאת, אני משאירה לשיקולכם את ההחלטה, באם כדאי להסתפק במינימום מחייב, במיוחד לאור ההמלצה הכתובה במסמך עצמו, לפיה “כל הכשרה או התנסות מעבר לכך תתקבל בברכה”.
  • מי שמסתכלים רק על סעיף 2.1, עלולים בטעות להסיק, שפסיכולוגים מומחים רשאים לאבחן הפרעת קשב, ויש שבוחרים לעשות כך. עם זאת, בהמשך המסמך יש סעיפים נוספים שמנטרלים לחלוטין את המשמעות של היתר האבחון לפסיכולוגים מסעיף 2.1. למשל:
    • בסעיף 2.2, כתוב ש”בתחום זה קיימת תחלואה נלווית מרובה ומסועפת ומסגרת האבחון חייבת לכלול
      התייחסות לתחלואה זו כמו גם הערכה (ושלילה) של תחלואה נלווית (אבחנה מבדלת).” כשלעצמו סעיף זה עדיין לא סותר את סעיף 2.1, אך בהמשך נראה כיצד הוא מתחבר לסעיפים הבאים כדי ליצור את התמונה המלאה.
    • בסעיף 3, המתייחס לאבחון ילדים ומתבגרים, מפורטים הדברים שחייבים להיכלל באבחון של הפרעת קשב. בין היתר, בסעיף .3.1.2, נדרשת בדיקה גופנית, נוירולוגית והתפתחותית. למיטב ידיעתי, לפסיכולוגים אין הכשרה לבצע בדיקות כאלה (ואם כן – תגידו). לכן, עד להודעה חדשה, המשמעות היא, שפסיכולוגים אינם יכולים לבצע חלק מתהליך האבחון המחויב ע”י משרד הבריאות. להבנתי, זה אומר שהם לא יכולים לאבחן.
      • יש הטוענים שעובדה זו לא שוללת את ההיתר לאבחון מסעיף 2.1, אבל לא הצלחתי לקבל מאף אחד מהם תשובה הגיונית לשאלה, איך לדעתם אפשר לאבחן הפרעת קשב ללא חלק שהוגדר כחיוני לאבחנה. תשובות נפוצות לנושא הן:
        • “זה לא משנה כי כתוב שפסיכולוגים יכולים לאבחן” – זוהי הטעיה לוגית ידועה שמכונה “קטיף דובדבנים”. תוכלו לקרוא על כך הסבר בויקפדיה – בקישור הזה. מלבד סילוף האמת, המטעה בטענה זו, הדבר מעיד על נטייה כללית לסלקטיביות לגבי מסמכים רשמיים. מאחר שתהליך האבחנה מצריך איסוף וניתוח קפדניים של נתונים, טענה זו לא אומרת טובות על כישורי האבחון של מי שמעלה אותה. מטעמי נימוס אסתפק בדברים אלה ואניח לכם להפעיל את שיקול דעתכם באשר לאמינות של אנשי מקצוע הבוחרים להשתמש בטיעון זה (או באחד מהטעונים הבאים).
        • “זה חשוב שפסיכולוגים יכולים לאבחן, כי זה מאפשר לכל מי שמפחד מטיפול תרופתי לבוא לאבחון”. על כך אענה:
        • משהו יכול להיות חשוב, משהו יכול להיות קיים במציאות, אבל לא כל מה שחשוב בהכרח גם קיים במציאות – אלה הם שני טיעונים שונים.
          • עניין החשיבות יכול להיות רלוונטי כמוטיבציה לנקיטת פעולה למען שינוי המציאות, אך בהיעדר התרחשותו של אותו השינוי בפועל – המציאות נותרת בעינה.
          • תהליך האבחון נועד לאתר את הגורמים לקשיים במציאות ולכן מצריך יכולת להבין, לתפוס ולקבל את המציאות כפי שהיא.
          • ההנגשה של תהליך האבחון לאנשים עם חשד להפרעת קשב הוא אכן נושא חשוב שראוי לקדם. עם זאת, העצמת הסטיגמה נגד אנשים עם הפרעת קשב היא נושא כאוב ובזוי, שרצוי להימנע ממנו.
            • הפחד מהטיפול התרופתי נובע משילוב של סטיגמה ומידע מטעה. לכן, חשוב לתת לו מענה באמצעות  הסברה.
            • לעומת זאת, הפצת מסרים מטעים וסטיגמתיים, לא תורמת למטרת ההנגשה אלא מחבלת בה. הסבר מעמיק יותר על הנושא יוצג בהמשך, בהקשר של התייחסות משרד החינוך לסוגיה זו.
      • גינוי של טענות מטעות וסטיגמתיות, או הצגת המציאות כפי שהיא, אינם מעידים על עמדה אישית כלשהי בנוגע לתהליך האבחון של הפרעת קשב, אנשי המקצוע המוסמכים, ההתייחסות הציבורית לנושא, וכו’. הם גם לא מעידים על פגם אישיותי מוסרי כלשהו של הדובר. כמו כן, גם אם יש עמדה אישית או פגם אישיותי מוסרי לאדם כלשהו, זה עדיין לא משנה את המציאות.
        • לצערי, חשוב לציין דברים אלה, כי שיחות בנושא, משום מה נוטות להתדרדר לפסים אישיים, לאחר שמציגים את ההסברים הקודמים.
        • אישית אני ממליצה שלא לקחת חלק בשיח המתנהל בצורה זו, כי הוא מעיד על דיון לא ענייני, ולא צפויה לצמוח ממנו כל תועלת.
    • בסעיף 4, המתייחס לאבחון מבוגרים, כתוב שהאבחון חייב לכלול “בדיקה גופנית לפי הצורך”.
      • אמנם סעיף זה משאיר פתח לקבוע, שבמקרים מסוימים אין צורך בבדיקה גופנית, אך זה תקף רק לגבי מבוגרים ולא עבור ילדים ומתבגרים, שהם בטווח הגילים הרלוונטי בהקשר של משרד החינוך.
      • לא תואר עלפי מה נקבע הצורך בבדיקה גופנית. אני מניחה שכדי לאמת או לשלול את הצורך בבדיקה זו, נדרש ידע רפואי בסיסי כלשהו. למיטב ידעתי, ידע מסוג זה אינו כלול בהכשרתם של פסיכולוגים (ואם כן – תגידו).
      • מדברים אלה משתמע, לא רק שפסיכולוגים אינם יכולים לבצע את הבדיקה הגופנית כאשר היא נחוצה, אלא שגם אינם יכולים לשלול את נחיצותה לצורך השלמת האבחון בלעדיה. אם יש סיבה הגיונית ועניינית לחשוב אחרת, אשמח לשמוע. אם לא – ראו הסברים לגבי טיעונים נפוצים בסעיף הקודם.
    • הן בסעיף 3.4 והן בסעיף 4.4, כתוב ש”פסיכולוגים מאבחנים יפנו את המאובחנים לרופא לפי העניין והצורך, לבירור תחלואה נלווית ולהשלמת בירור הצורך בטיפול תרופתי”. אם מסתכלים רק עליו במבט שטחי, גם סעיף זה מנוסח בצורה מעט מבלבלת, אך משמעותו די ברורה בהתחשב בדברים הבאים:
      • זה הזמן לחזור לסעיף 2.2 שהזכרנו קודם, בו מצוין שאבחנה מבדלת היא חלק חיוני מאבחון הפרעת קשב.
      • כמו כן, כדאי לשים לב, שסעיף זה מתייחס לפסיכולוגים בלבד, ושאין סעיף מקביל לגבי רופאים.
      • סעיפים דומים המתייחסים להיתר להשתמש בכלים נוספים, או לאפשרות הכללית להיעזר באנשי מקצוע אחרים עלפי צורך, מנוסחים במפורש לכלל המאבחנים. רק סוגיית האבחנה המבדלת מוזכרת במפורש לפסיכולוגים בלבד.
      • במסמך לא מפורטים הקריטריונים שאמורים לשמש את הפסיכולוג לצורך קביעת העניין והצורך בהפניה לרופא. לא מוסבר גם, כיצד ניתן לבדוק את הצורך בבדיקה רפואית בהיעדר הכשרה רפואית. המשמעות בפועל היא, שפסיכולוגים לא יכולים לשלול את נחיצות ההפניה לרופא, ומכאן שאינם יכולים להשלים את תהליך האבחון בלעדיו. גם כאן, אם יש לכם טיעונים ענייניים לחשוב אחרת, אשמח לשמוע.
      • יש שיפרשו את היעדר ההסבר אודות אופן קביעת נחיצות ההפניה לרופא, כהיתר לפסיכולוג לקבל החלטה בנושא, ללא צורך בהכשרה רפואית רלוונטית. על כך יש לי שני דברים לומר:
        • גם אם אין חוק השולל אפשרות זו באופן מפורש וחד משמעי, לא הייתי ממליצה לקבל חוות דעת רפואיות כלשהן מאנשי מקצוע חסרי הכשרה רפואית. מעבר לסוגיות האתיות שהעניין מעלה, יש פה גם סיכון בריאותי.
        • כפי שצוין בסעיפים קודמים, הצורך בהפניה לרופא לשם אבחנה מבדלת, הוא לא הסוגיה היחידה שמונעת מפסיכולוגים להשלים את התהליך בעצמם, כיוון שהיכולת של פסיכולוגים לאבחן הפרעת קשב, מאבדת את תוקפה לאור אי יכולתם לבצע בדיקה גופנית או לשלול את נחיצותה. די בהיעדרו של שלב חיוני אחד כדי למנוע את השלמת התהליך האבחוני.

חשוב לציין, שזוהי גרסה עדכנית של המסמך. בגרסה הקודמת משנת 2010 (שכבר אינה בתוקף), הדברים נאמרו בצורה מפורשת בהרבה, אך משום מה, בגרסה הנוכחית הוחלט לטשטש אותם עוד יותר. כמו כן, עיקר השינויים בין הגרסאות הוא סביב עניין הפסיכולוגים.

  • תוכלו לצפות בגרסה הקודמת של הנחיות משרד הבריאות משנת 2010 – בקישור הזה

ודאי שאלתם את עצמכם, מדוע משרד הבריאות טורח לכתוב, שפסיכולוגים יכולים לאבחן הפרעת קשב, אך באותו מסמך עצמו, מציין במפורש וחד משמעית דברים שסותרים את יכולתם של פסיכולוגים לאבחן הפרעת קשב בפועל? כמו כן, מדוע טרח להוציא גרסה חדשה לנהלים, שעיקר השינויים בה הוא בטשטוש הניסוח הברור יותר ביחס לנושא בגרסה הקודמת?

ובכן, כמו הרבה דברים חברי היגיון מקצועי, הסיבה היא כנראה פוליטית.

להבנת הרקע לנושא, אני ממליצה לקרוא את דבריו של פרופסור יואל אליצור – יו”ר מועצת הפסיכולוגים.

  • תוכלו לעיין בהסבר שלו לנושא – בקישור הזה.
  • שימו לב, שדבריו מתייחסים לשינויים שחלו כבר בגרסה הקודמת של אמות המידה לאבחון הפרעת קשב משנת 2010.
  • לדבריו, לפני גרסת 2010, משרד הבריאות “הדיר את הפסיכולוגים מרשימת מורשי האבחון של הפרעת קשב וריכוז”, והדבר “פוגע בקהילת הפסיכולוגים”.
  • מתוך דבריו של פרופסור יואל אליצור, ניתן להתרשם מהלחצים הפוליטיים שהופעלו בנושא, אשר לטענתו, הובילו לשילובם של הפסיכולוגים במסמך.

למען הסר ספק, מטרת נהלי האבחון של הפרעת קשב, היא לדייק ולייעל ככל הניתן את תהליך האבחון, עבור אנשים עם הפרעת קשב. הפגיעה או התועלת עבור קהילת הפסיכולוגים אינה רלוונטית לעניין זה, ממש כמו הפגיעה או התועלת עבור כל קהילה מקצועית אחרת. אין בעיה בכך שקהילה מקצועית מסוימת תפיק תועלת מן הנהלים, אך בתנאי שזה לא פוגע באוכלוסייה שאותה נועדו הנהלים לשרת.

ניכר שמשרד הבריאות אינו סבור שניתן לשמור על איכות ותוקף האבחון של הפרעת קשב ללא מעורבות של רופא מומחה. ניתן לפרש את הניסוחים ההולכים ומיטשטשים, כניסיון לשמור על השיקולים המקצועיים, תחת הלחצים הפוליטיים.

מאחר שזה לא הנושא המרכזי שלנו, לא אכנס לעומק דבריו של פרופסור יואל אליצור, ואציין בקצרה רק את הדברים הבאים:

  • הנחיות משרד הבריאות לא מתייחסות לשום דבר שמחייב (או לא מחייב) הורים, אלא מתמקדות באנשי המקצוע המאבחנים ובתהליך האבחוני שעליהם לבצע.
  • להורים תמיד יש את האפשרות החוקית להימנע מאבחון של הפרעת קשב, או מהשלמתו – אין בכך חידוש.
  • האפשרות להתחיל את תהליך האבחון אצל פסיכולוג ולהימנע מהשלמתו אצל רופא, לא נותנת שום תוקף רשמי לאבחון החלקי של הפסיכולוג.
  • לא ברור מה הטעם באבחון חלקי, שלא מאפשר אימות או שלילה של החשד למקור הקשיים. עם זאת, הצגת אבחון חלקי כאבחון מלא, המאפשר מתן אבחנה והכרה ממסדית, היא מטעה ולכן מזיקה.
  • אבחון הפרעת קשב אינו מחייב מתן טיפול תרופתי, גם כאשר הוא מבוצע על ידי רופא שהמליץ על כך – לכן החשש מתרופות לא צריך למנוע מהורים את הגישה לאבחון, אם הם מודעים לסוגיה הזאת.
  • פרופסור יואל אליצור נמנע מליידע את ההורים ואת ציבור הפסיכולוגים באשר לזכות ההורים לסרב לקבל כל המלצה בנוגע לטיפול התרופתי. הוא גם לא מספק מידע מקצועי ואמין לגבי היעילות והבטיחות של הטיפול התרופתי, להרגעת החשש. במקום זאת, נראה שהוא מנצל את החשש הקיים, כדי לטעון באופן מטעה, שהפתרון טמון בפסיכולוגים, זאת למרות שנהלי משרד הבריאות לא מאפשרים לפסיכולוגים לאבחן הפרעת קשב בכוחות עצמם.
  • עידוד הציבור להסתפק באבחון חלקי כדי להימנע מטיפול תרופתי, לא פותר בעיית החשש של הורים, אלא מחמיר את המצב הקיים.

לאור כל זאת, אני משאירה לכם לגבש את דעתכם לגבי זהות קהל היעד, שאת האינטרסים שלו מתאמץ כל כך יו”ר מועצת הפסיכולוגים לקדם.

בחרתי להתעמק בנושא משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא, לשפוך אור על הבלבול הרב שנוצר בעקבות לחצים פוליטיים, כדי לסייע למשרד הבריאות לשמור ולהדגיש את השיקולים המקצועיים והענייניים הרלוונטיים לאנשים עם הפרעת קשב.

הסיבה השנייה היא, הצורך בהתייחסות למגמה מטרידה של משרד החינוך בנושא, אשר תוצג בהרחבה בהמשך הדברים. בשלב זה רק אציין, שבחוברת זו ניכרים ניסיונות טשטוש רבים של כל הנושא הרפואי בהקשר של הפרעת קשב. האמירה החד משמעית באשר למקומם של פסיכולוגים בתהליך האבחון, ללא כל הסתייגות וללא ההסברים הנחוצים למניעת הטעיה, היא רק ביטוי אחד למגמה זו.

למשל, אם נחזור לעמוד 13 בחוברת, נראה שמשרד החינוך מצרף דף מידע למאבחנים.

  • גישה ישירה לדף המידע של משרד החינוך, תוכלו למצוא – בקישור הזה.

וכמובן שיש לי מה להגיד עליו:

  • דף המידע מתייחס לאבחונים פסיכו-דידקטיים, אשר מיועדים ללקויות למידה או קשיי למידה על רקע בעיות רגשיות. בהתאם לכך, הוא מכיל פרטים רבים, שכלל אינם רלוונטיים לאבחון של הפרעת קשב.
  • בנוסף, אבחון הפרעת קשב מתבצע על ידי רופאים, אשר אינם כפופים למשרד החינוך ולא מחויבים להנחיותיו. לכן, אם משרד החינוך רוצה להשפיע על אופן כתיבת דוחות האבחון של הפרעת קשב, עליו לתאם זאת מול הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות.

לאור הדברים הנ”ל, לא ברור מה הטעם לצרף את דף המידע דווקא בהקשר של אבחון הפרעת קשב.

גם פה, בהיעדר הצדקה מקצועית ועניינית, ניתן להניח את מעורבותם של שיקולים פוליטיים, שלא בהכרח מיועדים לקידום האינטרסים של תלמידים עם הפרעת קשב. למעשה, לאורך כל החוברת, משרד החינוך הולך ומצמצם ככל הניתן את מקומו של משרד הבריאות בהקשר של הפרעת קשב. יתרה מזאת, ההתייחסות המרכזית לאבחון רפואי מלא של הפרעת קשב בחוברת זו, מתמקדת בעיקר בשימוש של היעדרו כחסם בירוקרטי למתן התאמות. אזכורים נקודתיים ובלתי מספקים לגבי חלקו של הרופא המומחה ניתן למצוא בעיקר בפרק העוסק בטיפול התרופתי לקראת סוף החוברת, לצד שלל אמירות מטעות ובעייתיות שיוצגו בהמשך.

במקום למסור מידע אמין ומדויק לגבי הפן הרפואי של הפרעת קשב ולהציג את משרד הבריאות כגורם המוסמך לנושא, משרד החינוך מתאר את עצמו כגורם היחיד או המרכזי שמטפל ומקבל החלטות בכל הנוגע להפרעת קשב. כפי שנראה בהמשך, תהליך האיתור ע”י משרד החינוך אינו כולל הפניה לאבחון, אלא הימנעות עקרונית מאבחון ודחייתו למועד לא ידוע – זאת למען התערבות ממושכת על פי תיאוריה שגובשה למקרים של קשיי למידה על רקע לקויות למידה. משרד החינוך מצהיר כך ומרבה דברים בנושא, מבלי להתייחס כלל לעובדות – שהפרעת קשב איננה לקות למידה, שאימות או שלילת החשד לקיומה של הפרעת קשב אינו תחת אחריותו, שהפרעת קשב לא בהכרח תוביל לקשיי למידה, ו… שהפרעת קשב בהכרח תבוא לידי ביטוי לפחות בתחום אחד שאינו קשור ללימודים.

לסיכומו של עניין, אם נתייחס להנחיות משרד הבריאות בצורה עניינית ומקצועית, עלפי משמעותם בפועל, ניתן לומר, שחרף קיומם של גורמים מחוץ למשרד הבריאות הטוענים אחרת, פסיכולוג לא יכול לאבחן בעצמו הפרעת קשב, ולהשלמת התהליך הוא מחויב להפנות לרופא מומחה. הסיבה לכך היא, שאבחון מלא של הפרעת קשב מצריך בדיקה פיזיולוגית ובירור של תחלואה נלווית ברמה הרפואית. פסיכולוג אינו נחוץ גם במקרים של מעורבות רגשית או חשד למקורות רגשיים לקשיים. במקרים כאלה עדיף לפנות לפסיכיאטר, המחזיק בהכשרה כפולה, הן להפרעת קשב והן לקשיים על רקע רגשי, כך שהוא איש המקצוע היחיד שיכול לערוך אבחנה מבדלת בין הדברים.

עולה השאלה, מה חשוב כל כך למשרד החינוך לעשות בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב, שגרם לו להשקיע מאמצים כה רבים בחוברת מלאה במידע מטעה, שיוצרת את הרושם השגוי, שיש לו את הסמכות והאחריות המלאה לקבוע באופן חד צדדי ובלתי ניתן לערעור, כיצד נכון להתנהל סביב הנושא?!

  • מה דעתכם על אסטרטגיה חינוכית של האשמות אישיות, בנוגע לטיבו המהותי של התלמיד כאדם, כחלופה להכרה בהשפעת תסמיני הפרעת קשב על תפקודו? זאת התחלה טובה בעיניכם?
  • לא? טוב, נו, חבל, כי זה בדיוק מה שקורה עכשיו:

מודעות (או היעדרה) לביטוי התסמינים, השפעתם על התפקוד, ונבדלותם המוחלטת מערכו הפנימי של האדם כאדם

בעמוד 15, מתואר אחד הביטויים של הפרעת קשב, כ”קושי של הילד להשקיע את המאמץ הנדרש” – זה לא נכון!

הפרעת קשב לא פוגעת ב”מנגנון השקעת המאמץ” האנושי (אם בכלל קיים מנגנון ייעודי שכזה). למעשה, אנשים עם הפרעת קשב בהחלט מסוגלים להשקיע מאמץ כמו כל אדם אחר. הבעיה היא שבהפרעת קשב, רמת המאמץ לא בהכרח קשורה לרמת התפקוד. לכן, עבור אנשים עם הפרעת קשב, לא ניתן לדעת אם וכמה מאמץ הושקע בפעולה מסויימת, רק על סמך בדיקה חיצונית של כמות או איכות התוצרים. מסיבה זו, אין לראות בחוסר הצלחה לעמוד בציפיות, להשלים מטלות או להשיג מטרות, ביטוי לחוסר השקעת מאמץ, או לחוסר נכונות להשקעת מאמץ מצד אנשים עם הפרעת קשב.

למעשה, הפרעת קשב יכולה להפוך את עצם השקעת המאמץ לבלתי רלוונטית ובכך להוביל למצבים של “פול גז בניוטרל”, הגורמים בעיקר לבזבוז משאבים ולשחיקה. כאשר לא מודעים לכך, נוטים לייחס ביצועים נמוכים לחוסר השקעה של מאמץ, מבלי לשקול אפשרויות חלופיות. מכאן מגיעה גם הנטייה, להנחות או לדרוש מהאדם להתאמץ יותר. עם זאת, השקעה של מאמץ צפויה לשפר את התפקוד, רק עבור מקרים שבהם הסיבה היחידה לירידה בתפקוד היא חוסר השקעה של מאמץ. אולם, כאשר רמת התפקוד לא נפגעת ממאמץ, לא צפויה להיות השפעה להגברת המאמצים. ממש כמו ששתיית כמות גדולה יותר של מיים, לא צפויה לעזור לחסך בשעות שינה – זה פשוט לא קשור.

חוץ מחוסר היעילות של תגובות מסוג זה, הן גורמות לשני נזקים מרכזיים ברמה המשנית:

  • התשה עצמית בעקבות השקעת מאמצים אדירים ולא פרופורציונליים, מתוך תקווה או ציפיה שהם יובילו לתפקוד המיוכל.
  • חיפוש הסברים חלופיים להיעדר השיפור חרף ניסיונות מגוונים (ולא תמיד חיוביים) לגרום לאדם להתרכז יותר. הסברים אלו יכולים להיות מגוונים מאוד ולהשתנות ממקרה למקרה, אבל בגדול אפשר לחלק אותם לשתי קטגוריות מרכזיות:
    • ייחוס שגוי של קשיי התפקוד ליכולת הכללית של האדם – כלומר, הסקה שהוא פשוט לא מסוגל לבצע את הדברים המצופים ממנו. למשל, משום שהוא לא חכם מספיק, לא מוכשר מספיק או… כמו שמשרד החינוך מציע – לא יכול להתאמץ מספיק.
    • ייחוס שגוי של קשיי התפקוד לאופי או למהות הפנימית של האדם – כלומר, הסקה שאותו אדם פשוט עצלן, מזלזל, חצוף וכו.

אדם עם הפרעת קשב יכול לחוות כל שילוב אפשרי של התגובות האלו והנזק שלהם יכול להיות קטלני.

  • ההתמקדות בהגברת המאמץ כאסטרטגיה יחידה או עיקרת להתמודדות, עלולה ליצור גורמים נוספים לקשיי קשב. למשל:
    • עייפות
    • כאבי ראש
    • שחיקה רגשית – בעקבות התמודדות עם הצטברות חוויות כישלון ותסכול, חרף השקעת המאמצים.
    • פגיעה בבריאות הפיזיולוגית – בעקבות לחץ כרוני
  • הייחוס של הפגיעה בתפקוד למאפיינים אישיים, יכול לגרום לשלל קשיים רגשיים. למשל:
    • פגיעה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי.
    • תחושה כללית של “משהו לא בסדר איתי” – בלי אפשרות להבין מה לא בסדר, או איך אפשר לתקן את הלא בסדר הזה, גם אחרי שכל מה שהיה אמור לעזור לא עבד… 
    • עוגמת נפש, מבוכה גדולה או בושה – בעקבות היעדרו של הסבר ראוי ומקובל חברתית לקשיים.
    • דיכאון ו/או חרדה
    • שחיקה רגשית
    • הימנעות ודחיינות
    • קבלה והפנמה של הייחוסים השגויים שמשודרים מהסביבה

הלחצים הסביבתיים להגברת המאמץ, מובילים לעיתים קרובות גם לפגיעה בפעילויות פנאי, כמו תחביבים וחוגים. גם השלכה זו פוגעת בתפקוד במקום לשפר אותו. זאת משום שהפנאי הוא גורם קריטי לתפקוד האנושי. לא רק שהוא לא פחות חשוב מההשקעה בלימודים, אלא שהוא מאפשר אותה. זאת משום שבאמצעות פעילויות פנאי ניתן למלא מחדש את המשאבים הקוגניטיביים והרגשיים, אשר נוטים להתרוקן במהירות בעקבות מאמצים אינטנסיביים וממושכים. כמו כן, פעילויות פנאי מאפשרות לבנות חוסן רגשי ולחזק את הדימוי העצמי, בעקבות אספקה שוטפת של חוויות הצלחה מהנות. 

  • תוכלו ללמוד עוד על החשיבות של מנוחה ופנאי לתפקוד הקוגניטיבי – בקישור הזה

באופן דומה יכולים להיפגע גם חיי החברה, שצפוי להוביל לתוצאות דומות לאלו של הפגיעה בפנאי. עם זאת, קשרים חברתיים לא נחוצים רק למילוי משאבים ודימוי עצמי. הם חיוניים גם לפיתוח הכישורים החברתיים של האדם, במיוחד בגילאי הילדות. כמו כן, יש לאנשים צורך באינטראקציות חברתיות כשלעצמן והימנעות מהן יכולה להוביל לחסך חברתי ובדידות. 

פגיעה רגשית, מכל אחד מהגורמים שתיארו או משילוב של כל אחד מהם, יכולה להוביל לפגיעה נוספת בפנאי ובחיי החברה. זאת משום שהאדם יכול להרגיש שאינו ראוי להם עד שיגיע להישגים המצופים, משום שהוא מותש מכדי להפיק מהן חוויה חיובית, או משום שהפגיעה הרגשית התחילה ליצור קשיי תפקוד משל עצמה גם בתחומים אלו (למשל – חרדה חברתית). 

ללא שבירת מעגל הקסמים השלילי הזה, ההשלכות על מהלך ההתפתחות של האדם, על רמת התפקוד שלו, על איכות החיים שלו, כמו גם על הבריאות הפיזית והנפשית – יכולות להיות הרסניות. כתוצאה מכך, לא רק שיהיה הרבה יותר קשה לתת מענה בהמשך הדרך, אלא גם שלא תמיד יהיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. זאת משום שבמקרים קיצוניים או מתמשכים, עלולות להיווצר גם השלכות בלתי הפיכות. 

את כל הדברים הקשים האלו, משרד החינוך מייצר ומחמיר באמצעות המידע המטעה בחוברת. זאת משום שכל אמרה שמייחסת את הפגיעה התפקודית של התסמינים של הפרעת קשב, לכל דבר שהוא לא התסמינים של הפרעת קשב – יש את הכוח להתניע מעגל שלילי שכזה ולהאיץ את מהלכו האכזרי. 

בהתחשב בכך שבעמוד 11 נכתב, שחשוב “למנוע תחלואה נלווית משמעותית בעיקר בתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי המשליך גם על התחום הלימודי”, תמוה בעיניי, מדוע משרד החינוך לא טרח לדייק יותר בסוגיה הזו, שהיא אחד הגורמים העיקריים לפגיעה משנית בפן הרגשי (שכאמור משמעותי בפני עצמו, גם אם לא היה משליך על התחום הלימודי). בעיניי לא מוגזם לצפות ממשרד החינוך להימנע מפגיעה רגשית בתלמידי ישראל, בין אם היא פוגעת בלימודים ובין אם לאו.

משום שההשלכות המשניות שתיארתי נובעות מחוסר המודעות של הסביבה החברתית של האדם להשפעת התסמינים, לא מספיק לתת להן מענה רק במסגרת המערך הטיפולי האישי להפרעת קשב. כדי למנוע אותן מן היסוד, נדרש קודם כל להסביר את הדברים באופן כללי ברמה הציבורית. אחר מכן, נדרש גם הסבר ממוקד המכוון באופן ייעודי כלפי המבוגרים האחראיים המרכזיים בחייו של הילד. כמו למשל, הורים ואנשי חינוך. 

לכן יש חשיבות עצומה להקפדה על מידע אמין ומדוייק בנוגע להפרעת קשב. כמו גם, להפרדה חד משמעית בין ההשפעה של התסמינים לבין היכולות והמאפיינים האישיים של האדם. הדבר לא רק מאפשר להימנע משלל ההשלכות המשניות שתיארתי, אלא מהווה את הבסיס לפיתוח אסטרטגיות התמודדות מותאמות ויכולת סינגור עצמי. 

שנתחיל?

אז ככה – להבדיל מהתיאור השגוי והמטעה של משרד החינוך, מה שהפרעת קשב כן עושה, זה ליצור קשיי ויסות. כתוצאה מכך לאנשים עם הפרעת קשב יש קושי לגייס משאבים קוגניטייביים ולהפנות אותם לעבר מטרה מסויימת (תהה אשר תהה).

כלומר, גם בהשקעת מאמץ מירבי, אדם עם הפרעת קשב לא בהכרח יצליח להתרכז מספיק במה שצריך. במקביל הוא יכול למצוא את עצמו שקוע לגמרי במשהו שלא בחר להתרכז בו, מבלי לשים לב שכל המשאבים הקוגניטביים שלו פתאום כוונו לשם. זה קורה כי המשאבים הקוגניטיביים נחוצים בין היתר גם כדי לגלות על מה אנחנו חושבים. לכן, אם כולם הולכים פתאום למקום מסויים, או לחלופין מסרבים ללכת לכל מקום שהוא, אין קשב פנוי כדי לשים לב אם ולמה אנחנו שמים לב. 

הפרעת קשב יכולה לפגוע ביכולת של האדם לבחור באופן מודע במה הוא רוצה להתרכז. בנוסף, גם כאשר התקיימה בחירה מודעת, הפרעת קשב יכולה להפריע לאדם להוציא אותה אל הפועל. כלומר, להתרכז בדבר שבו בחר להתרכז. יש לה יותר מדרך אחת לפגוע בשני התהליכים האלו והיא מסוגלת להפעיל במקביל כל שילוב אפשרי של דרכים אלו. 

בואו נכיר את העיקריים שבהם:

  • קושי להתמקד בכל שדבר שהוא (מעופפות כללית).
  • קושי להפנות את הקשב לעבר הדבר שמנסים להתמקד בו.
  • קושי לשמר את הקשב שמופנה למשהו, למשך הזמן שבו רוצים להתמקד באותו הדבר.
  • קושי להימנע מלהתמקד בכל מה שלא מנסים להתמקד בו (התעלמות ממסיחים).
  • קושי להפסיק להתמקד במה שהקשב ממוקד בו כרגע, כדי לאפשר התמקדות במשהו אחר.

עם זאת, לא מדובר בחוסר יכולת כללי, שלא מאפשר לאדם לשלוט במשאבים הקוגניטיביים שלו באופן מוחלט ותמידי. הפרעת קשב משנה כמות המשאבים הקוגניטביים הנתונים ברגע מסויים, כמו גם את רמת השליטה של האדם במשאבים הקיימים. כתוצאה מכך לאדם עם הפרעת קשב יכולים להיות פחות מדי משאבים, את כמות המשאבים המדוייקת או יותר מדי משאבים, שאותם הוא יכול לכוון בצורה מלאה, חלקית או זניחה. 

חשוב להדגיש שהפרעת קשב לא משנה את היכולות הקוגניטיביות של האדם, אלא את האפשרות שלו להשתמש בהן. זה יכול להישמע מוזר, אבל הפרעת קשב היא לא הגורם היחיד שיכול להשפיע על רמת התפקוד הקוגניטיבית האנושית, ללא פגיעה ביכולות הקוגניטיביות עצמן. למעשה, ישנם לא מעט גורמים שאנשים רבים ללא הפרעת קשב מכירים היטב מתוך החוויה האישית שלהם, למשל – חסך בשעות שינה, מחלה חמורה, סערה רגשית גדולה וכו. לכן לכולם ברור שאדם עייף לא יצליח לחשוב היטב. כמו כן, לכולם ברור שהתפקוד הקוגניטיבי של אדם עייף אינו מעיד על רמת המשכל שלו. המשותף לגורמים אלו הוא קיומו של מצב חריג קיצוני כלשהו, שהשפעתו ידועה, מוכרת, מקובלת חברתית ו… חולפת.

להבדיל, התסמינים של הפרעת קשב הם לא חריגים בחייו של אדם עם הפרעת קשב, אלא כרוניים. זה לא קורה פעם ב…. אלא כל הזמן. הם אינם ידועים לרוב האוכלוסייה, אינם מוכרים ולכן גם אינם מקובלים חברתית. אנשים עם הפרעת קשב חשופים גם להשפעות ה”מקובלות” על התפקוד הקוגניטיבי ולכן גם להם יכולות להיות תפיסות דומות בנוגע להשפעה של התסמינים. חוסר המודעות להפרעת קשב כגורם שקוף וכרוני שמשפיע על התפקוד הקוגניטיבי ללא קשר ליכולת, הוא אחד הגורמים המרכזיים לייחוסים המוטעים של התסמינים למאפיינים אישיים של האדם. 

מעבר לכך, אחד הדברים שיותר קשה להבין בנוגע להפרעת קשב, הוא שהשינויים שהיא יוצרת אינם יציבים ואינם אחידים. הם יכולים להתרחש בתדירות של ימים, שעות ודקות. כדי להוסיף ולהגדיל את הבלבול, השפעה של הפרעת קשב יכולה להיות לכל הכיוונים. כלומר גם לרעה וגם לטובה. למעשה, יכולים להיות ימים שלמים שבהם הפרעת הקשב החליטה לשתף פעולה. בימים האלו האדם יצליח לעשות כמעט כל מה שהוא ינסה ללא מאמץ מיוחד. 

השינויים לטובה יכולים להיות מבלבלים לא פחות מהשינויים לרעה. הבלבול הראשון הוא שהם “לטובה” רק ביחס לתפקוד הממוצע של האדם, שאותו לרוב נהוג לתפוס כ”יכולת” הכללית שלו. למעשה, יותר נכון להסתכל על המידה שבה התסמינים משפיעים על התפקוד הקוגניטיבית כרצף. הרצף הזה נע בין חוסר תפקוד קוגניטיבי לבין תפקוד קוגניטיבי מלא. ככל שההשפעה של התסמינים חזקה יותר, כך הפגיעה שלהם בתפקוד גדלה. בהתאם לכך, הפגיעה תקטן ככל שההשפעה שלהם חלשה יותר. לכן, המצבים והרגעים שבהם אדם עם הפרעת קשב מתפקד במיטבו, אלו הם המצבים שבהם השפעת התסמינים על הפעילות הנוכחית היא זניחה עד לא קיימת. כלומר, זו רמת התפקוד שהייתה אמורה להיות לאותו אדם באופן קבוע אם לא הייתה לו הפרעת קשב. חלק מהנטייה לייחס להפרעת קשב ייתרונות, או לתאר אותה כסוג של “מתנה” או “כוח על”, נובע מחוסר הבנה שהתפקוד המיטבי לא נובע מהפרעת קשב, אלא מתאפשר ככל שהשפעתה מצטמצמת. אם נדע להתייחס לתפקוד המיטבי כביטוי ה”נקי” של היכולת הקוגניטיבי, אז נוכל לפרש את הפער בינו לבין התפקוד הממוצע כאחד הממדים לפגיעה של התסמינים בתפקוד. 

אז למדנו שהפרעת קשב יכולה להשפיע על התפקוד הקוגניטיבי ושההשפעה הזו יכולה להשתנות. עכשיו נדבר על הדינאמיקה של השינוי הזה. כמו שציינו בפרק הקודם על האבחון, השינויים שיוצרים התסמינים של הפרעת קשב בכמות המשאבים הקוגניטיביים ויכולת השליטה עליהם נוצרים באופן רנדומאלי ובלתי צפוי. כמו כן, הם נוטים להיות מושפעים מהמשמעות הסובייקטיבית של ההקשר על האדם, מבחינת רמת העניין, ההנאה והמוטיבציה. השפעה נוספת של ההקשר יכולה להגיע גם מהמאפיינים הסביבתיים וסוג הפעילות. היא לא נובעת מהמשמעות הסובייקטיבית שלהם אלא מרמת ההתנגשות שלהם עם התסמינים. לכן היא יכול להשתנות בין אנשים עם הפרעת קשב, בהתאם לפרופיל התסמינים האישי שלהם ו… עבור אותו אדם בהתאם לעוצמתם של התסמינים הרלוונטים באותו הרגע. 

כמו שאתם מדמיינים לעצמכם, השילוב של כל הדברים האלו יוצר תסבוכת מאוד יפה שמאוד קשה להבין או להסביר ללא ידע קודם בנושא. הידע הקודם נחוץ גם כדי להבין שרוב הגורמים המעורבים בתסבוכת זו נמצאים מחוץ לבחירתו או שליטתו של האדם – כמו העוצמה הרנדומלית והתנודתית של התסמינים לצד תחומי העניין וההנאה האישיים. 

הדבר היחיד שניתן לשלוט עליו ברמה מסויימת הוא הקשר, אבל גם זה תלוי הקשר כמובן. זאת משום שאדם יכול להשפיע על הסביבה החיצונית שלו, רק במידה שהנסיבות מאפשרות לו לעשות זאת. למשל, סביר להניח שלתלמיד יהיה הרבה יותר חופש פעולה להתאים לעצמו את סביבת העבודה בבית בהשוואה לכיתה – כי שם הוא צריך לקבל את אישור המורה ולהתחשב בחבריו לכיתה. כמו כן, חלק מהנסיבות כוללות את קיומה של  הפרעת הקשב על שלל השפעותיה שיכולות גם הן לפגוע ביכולת של האדם להתאם את ההקשר לצרכיו. למשל, ייתכן שתלמיד יהיה מודע לכך שהוא לומד יותר טוב בחדר מסודר, אבל יתקשה לשמור על הסדר בחדר האישי שלו בעקבות קשיי ההתארגנות שיוצרת הפרעת הקשב. 

אם עושה לכם כאב ראש לחשוב על כל הבלאגן הזה וכל האינטרקציות האפשריות בין כל המרכיבים שלו – זה כי זה באמת חתיכת כאב ראש להתמודד עם כזה דבר.

ועכשיו נחזור למקום של המאמץ בכל העסק הזה. אז כן, הפרעת קשב יכולה להקשות על הרבה דברים, כך שההתמודדות איתם תהיה יותר מאומצת, אבל…. היא לא משפיעה על רמת היכולת של השקעת המאמץ. כתוצאה מכך לאנשים עם הפרעת קשב יש בדיוק את אותה יכולת להשקיע מאמץ כמו לאנשים בלי הפרעת קשב, אבל הרבה הרבה הרבה יותר צורך על אותה יכולת אנושית בסיסית. משום שהפעלת מאמץ מצריכה אנרגיה ואנרגיה היא משאב מתכלה, ההתמודדות עם הפרעת קשב יכולה להיות מאוד מאוד מאוד מאוד מעייפת. בנוסף, רבים מהקשיים שהפרעת קשב יוצרת לא מושפעים מהשקעת מאמץ, כך שבהקשרים אלו כל המאמצים מושקעים לריק. 

בהיעדר מענה לקשיים ובהינתן עידוד או דרישה להשקעת מאמצים נוספים, שימוש היתר במאמץ יכול לרוקן את משאבי האנרגיה של האדם ולגרום לשחיקה הדרגתית עד כדי קריסה. אומנם מצבים של שחיקה וקריסה יכולים להקשות על השקעת מאמצים, אבל זה נכון לכל אדם עם או בלי הפרעת קשב. משום שהפרעת קשב לא יוצרת שחיקה או קריסה באופן ישיר – ניתן למנוע את שתיהן על ידי הסברה שמגבירה את המודעות, איתור מוקדם באמצעות הפניה לאבחון ובנייה של מערך טיפולי רב תחומי. 

במילים אחרות, מה שיוצר את הקושי להשקיע מאמץ הוא לא הפרעת קשב, אלא היעדר מודעות וטיפול שאותם משרד החינוך מעודד. לאור דברים אלה, בהקשר של הפרעת קשב, הדגש לא צריך להיות על רמת המאמץ או המאפיינים האישיים, אלא על התסמינים הספציפיים של התלמיד ועל האופן שבו הם באים לידי ביטוי בתחום הלמידה. כמו כן, חשוב לשים לב להבדלים בין מקצועות שונים, פעילויות שונות והקשרים שונים. לאחר מכן, יש לשקף הבדלים אלה לתלמיד ולחפש אסטרטגיות למידה שיפצו על הקשיים הנ”ל ככל הניתן, תוך הפרדה ברורה בין התסמינים לבין הדימוי העצמי (למשל, “זה לא מה שאתה, אלא מה שאתה מתמודד אתו”). בנוסף, חשוב להקפיד ולשמור על מאמץ סביר ביחס לנדרש מבני הגיל, באופן שמאפשר מנוחה ופנאי בנוסף ללימודים, כיוון שדווקא תלמידים שהתחום הלימודי מצריך מהם מאמץ גדול יותר, הם אלה שזקוקים ליותר מנוחה ופנאי להתאוששות, לצורך מניעת שחיקה.

היבט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהפרעת קשב יכולה לפגוע לא רק בתחום הלימודי או בפעולת הלמידה עצמה, אלא גם בכל השאר. כלומר, יהיו תלמידים שעצם המאמץ להגיע לבית הספר בזמן בבוקר עם הציוד הנדרש ולשים לב מתי קוראים בשמם בבדיקת הנוכחות, כבר יצריכו השקעת אנרגיה רבה, על חשבון המשאבים הפנויים ללמידה. במקרים אחרים, לא יהיה קושי להגיע בזמן ולשים לב למתרחש, אך משאבים רבים מדי יושקעו ב”לשבת יפה ובשקט” ולא להפריע לסביבה. לכן, בהקשר של הפרעת קשב, חשוב לשים לב גם לכל מה שסביב תהליך הלמידה ולא רק ללמידה עצמה, משום שבמקרים מהסוג שתיארתי, מתן מענה לקשיים שאינם קשורים ישירות לתהליך הלמידה, יוכל לפנות משאבים רבים ולשפר את התפקוד הלימודי.

התייחסות להפרעת קשב כתירוץ

בהמשך עמוד 15, מצוין ש”תלמידים עם הפרעת קשב נוטים ‘להאשים’ את ההפרעה במעשים קיצוניים שהם עושים ובחוסר יכולת ללמוד”. לא ברורה לי מטרת המשפט הזה, שבעיניי מצטייר גם הוא כ”דגל אדום”, ממספר סיבות:

  • לא ברור האם אותה “האשמה” מוצדקת או לא בעיני משרד החינוך או בכלל. כלומר, האם הדברים שבהם מואשמת הפרעת קשב אכן נגרמים כתוצאה מהתסמינים? אם כן, הרי זה עניין של מודעות עצמית ו”סנגור” עצמי, שאינם נושאים בעייתיים כפי שמשתמע מהניסוח ומהקשר הופעת הדברים.
  • אם תלמידים רבים עם הפרעת קשב מרגישים צורך להסביר דפוסים ספציפיים של התנהגות באמצעות הפרעת קשב, באופן עד כדי כך שכיח שמשרד החינוך רואה לנכון לציין זאת כנטייה כללית, האם לא ייתכן שיש דברים בגו?
  • לא ברורה הכוונה ב”מעשים קיצוניים”, שמוצגים כאן כדבר שבשגרה עבור תלמידים עם הפרעת קשב, היות שלא לכל האנשים עם הפרעת קשב יש גם בעיות התנהגות. מה גם שבקרב אנשים עם הפרעת קשב שיש להם בעיות התנהגות, בעיות ההתנהגות לא תמיד נובעות מהפרעת הקשב עצמה או רק ממנה, והן יכולות לנבוע גם מקשיים נוספים שמתקיימים במקביל.
  • לא ברורה הכוונה ב”חוסר יכולת ללמוד”, שכן, הפרעת קשב היא לא לקות למידה, לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתחום הלימודי, ולא ידוע לי על מקרים שבהם הפרעת קשב כשלעצמה (ללא קשיים נוספים) מנטרלת לחלוטין את יכולת הלמידה של האדם.

בואו ננסה להבין, מהי משמעות הבחירה של משרד החינוך להתייחס לנושאים אלה בדרך זו?

הניסוח הנוכחי מרמז בצורה בוטה, שמשרד החינוך רואה בנטיית תלמידים “להאשים את ההפרעה”, שימוש מגונה ובלתי ראוי בעובדת קיומה של הפרעת קשב. בכך יוצר משרד החינוך את הרושם, שתלמידים משתמשים בהפרעת קשב כ”תירוץ” על בסיס קבוע, ושמבחינתו זה בעייתי מאוד. כאמור, עולה השאלה – האם נכון הדבר? ואם כן, מדוע תלמידים עם הפרעת קשב מרגישים צורך להשתמש בתירוצים בתדירות כה גבוהה?

ההשערה היחידה שעולה על דעתי היא, שאותם תלמידים נתקלים בשילוב קטלני של חוסר לגיטימציה וחוסר מענה – זאת משום שקיומו של כל אחד מהשניים היה יכול לנטרל, או לפחות לצמצם משמעותית, את הצורך בהאשמות ובתירוצים כה תכופים. אילו ניתן מענה הולם להפרעת קשב, היו פחות התנהגויות וקשיים שצריך להסביר; ואם הייתה מודעות למשמעות התסמינים, ההתנהגויות והקשיים הנובעים מהם היו מובנים יותר ולכן גם לגיטימיים בעיני הצוותים החינוכיים.

לדוגמה, אם תלמיד ששבר את הרגל מאחר לשיעור, בכיתה שהגישה אליה מצריכה עליה במדרגות, יהיה די סביר להניח, שהאיחור נובע מקשיי התנועה בגין הרגל השבורה.

כשגורם הקושי מובן וגלוי לעין, על פי רוב נטיית הצוותים החינוכיים תהיה, לנסות לחפש דרכים להתגבר על הקושי. כמו כן, יש להניח שהצוותים החינוכיים גם יקפידו להימנע מגינוי או האשמה אישית של התלמיד בהשלכות של גורם הקושי, או בניסיונותיו להסביר אותן כנובעות מאותו הגורם.

להבדיל, כשהצוותים החינוכיים אינם מודעים לגורם לקשיים, או שאינם מבינים כראוי את טיבו, הם נוטים להניח שאינו קיים או שאינו רלוונטי לסיטואציה. מכאן נובע חוסר הלגיטימציה שיופגן כלפי התלמידים עבור השימוש בגורם הקושי כהסבר להשלכותיו. במקביל, בניסיון כושל לחפש הסברים אחרים לקשיים, הצוותים עלולים להיגרר להאשמה שגויה של התלמיד ברמה האישית.

בדוגמת התלמיד עם הרגל השבורה, שאמור לעלות במדרגות כדי להגיע לכיתה, התנהגות מקבילה תהיה, האשמה חוזרת ונשנית של התלמיד באיחוריו, ללא מענה למגבלת התנועה בגין רגלו השבורה, תוך התעלמות מחוסר נגישות הכיתה עבורו, שלילת הסברו הכן והנכון בדבר גורם הקושי האמתי, ועל כל אלה, הוספת גינויו האישי על “האשמת” רגלו השבורה או שימושו בה כתירוץ. – בדוגמה כזאת, קל להבין את האבסורד.

העניין הוא, שזה בדיוק מה שעושה משרד החינוך לתלמידים עם הפרעת קשב. ההבדל היחיד הוא, שבהפרעת קשב מקור הקושי אינו גלוי לעין, והשפעתו על ההתנהלות מורכבת וקשה יותר להבנה.

באותה פסקה שבעמוד 15, משרד החינוך מציין שיש “פער בין הדרישות והציפיות של הסביבה לבין יכולתם של התלמידים למלא אותן”. פער זה אינו שונה מהפער שבין הדרישה להגיע לשיעור בזמן, לבין יכולת התלמיד שרגלו מגובסת למלא אותה, כשהגישה לכיתה מצריכה התמודדות עם עלייה במדרגות.

בשלב זה, הייתי מצפה שמשרד החינוך יבחר לפעול, ולו לצמצום אם לא לסגירת הפער, שבין דרישות וציפיות הסביבה לבין יכולת התלמידים לעמוד בהן. תחת זאת, משרד החינוך עושה את ההיפך הגמור – הגברת הסטיגמה וחוסר הלגיטימציה הקיימים ממילא, באופן המזמין תגובות בלתי הולמות ופוגעניות מצד הצוות החינוכי.

בהתחשב בבעייתיות שבייחוס ביטוי התסמינים למאפיינים אישיים של התלמיד, לדעתי, בחירה של תלמיד “להאשים” את הפרעת הקשב בדברים שהיא אכן “אשמה” בהם, היא המצב העדיף שיש לעודד, כיוון שכשהיא  מוצדקת, “האשמת” ההפרעה יוצרת שיקוף והבנה מהימנים יותר של המציאות. הבנת הבעיה מהווה חצי מהפתרון, ולכן הכרה במציאות תורמת להתמודדות עם הקשיים. בנוסף, “האשמת” הפרעת הקשב בהשלכותיה, מהווה הגנה מפני ההשלכות הרגשיות הקשות שעלולות להיגרם בהיעדר מודעות להשפעת התסמינים על התפקוד בבית הספר. לכן, על פני הזנחה ופגיעה רגשית נוספת, מנגנון זה של הגנה הוא בעיניי עדיף.

הבעיה איננה בבחירה של תלמידים “להאשים” את הפרעת הקשב, אלא בכך שמערכת החינוך לא נותנת לה את היחס הראוי.

מהו אותו יחס ראוי?

ראשית יש לבדוק, מה מאותן “האשמות” למעשה נכון, ולא להניח מראש באופן כה גורף, שהן תמיד שגויות. גם אם מדובר בדפוס המשמש להגנה, אין בכך כדי לשלול את האמיתות שבו, בחלק מהמקרים או אף בכולם. בהקשר זה צריך גם לקחת בחשבון את האפשרות שיש פער בין הקושי שהתלמיד מנסה לתאר לבין התמונה שאותו תיאור יכול לצייר במוחו של אדם אחר. זאת משום שתיאור מילולי של תהליכים וקשיים קוגניטיביים הוא מאתגר באופן כללי. זה נכון גם עבור מבוגרים בעלי יכולת שפתית גבוהה וללא הפרעת קשב. לכן, אין לצפות לתיאור קוגניטיבי מופשט, ברור ומדויק, מילד עם הפרעת קשב, שבמקרים רבים עלולה לגרום גם לקשיים בארגון מלל.

למעשה, אין זה תפקידו של הילד, לנסות להסביר למבוגרים האחראיים בסביבתו, מדוע אינו מצליח לעשות דברים מסוימים, או נוטה להימנע מאחרים. להיפך – המבוגרים הם אלה שתפקידם להסביר לילד את משמעות תסמיני הפרעת הקשב ואת השפעתם במקרה הספציפי שלו. בהיעדר הסבר כזה, שמונגש ומותאם לילד, לצד הקניה מאורגנת של מיומנויות “סנגור” עצמי, אין לצפות מילדים להסבר קוהרנטי ומניח את הדעת לגבי תהליכים קוגניטיביים מופשטים שגם מבוגרים מתקשים בהבנתם.

תירוצים נוטים לצוץ בעקבות דרישה של דמויות סמכות להסבר, במקרים שבהם הסיבה האמתית לא ידועה, לא אפשרית לניסוח או לא לגיטימית בעיני הדורש. זאת משום שהדרך היחידה להיחלץ ממצב כזה היא “לספר סיפורים”, עד שמוצאים משהו שדמויות הסמכות יואילו בטובן לקבל. בהתאם לכך, זוהי אכן טכניקה נפוצה להתמודדות של תלמידים עם הפרעת קשב, במיוחד בקרב החכמים, היצירתיים והמילוליים יותר שביניהם.

עם זאת, השימוש בטכניקה הנ”ל אינו תסמין של הפרעת קשב, אלא אסטרטגיית התמודדות מול גילויים של סטיגמה וחוסר לגיטימציה מצד הסביבה. תלמיד המשתמש בהפרעת קשב כתירוץ, או בריבוי תירוצים באופן כללי, מדגים בעיקר ראיה להזנחה של הפרעת הקשב מטעם מערכת החינוך והצוותים החינוכיים, אשר לא רק שכשלו בתפקידם, אלא שאף מגדילים לעשות ודורשים מן הילד לתת על כך את הדין.

משהתגבש דפוס התנהגות כזה, כמו כל מנגנון הגנה אחר, הוא לא נעלם בקלות, ועשוי להישמר גם לאחר מתן טיפול ולגיטימציה על ידי הסביבה. לפיכך, לא רק שחשוב לאתר ולטפל בשלב מוקדם ככל הניתן, אלא שיש גם להימנע מחיזוק הסטיגמה ומהפצת מידע מטעה – בבחינת “חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע לצאת מהם”.

לאור זאת, אם משרד החינוך מעוניין להפחית מצבים שכאלה, עליו לשנות באופן דרמתי את התייחסותו לנושא, ולהשריש היטב את המענה החינוכי הראוי בכל רמות המערכת. צעד ראשון יכול להיות, הימנעות מניסוחים מטעים, קיצוניים ומכלילים במסמכי מדיניות רשמיים המפורסמים מטעמו.

אגב ניסוחים קיצוניים ומטעים, חשוב לציין, שלא כל התלמידים עם הפרעת קשב ינקטו במעשים קיצוניים או יהיו חסרי יכולת למידה. הניסוח שבחר משרד החינוך בעמוד 15 מרמז שזה כך בכל המקרים, וזה לא נכון. למעשה, הפרעת קשב באה לידי ביטוי בדרכים וברמות שונות אצל אנשים שונים, ביניהם גם כאלה ללא כל בעיות התנהגות, שתפקודם האקדמי גבוה מאוד.

ראוי לקחת בחשבון, שגם הורי הילד יכולים להיות מושפעים מהסטיגמות שמשרד החינוך מחזק, וגם הם עלולים להיקלע לאינטראקציות מזיקות מהסוג שתיארתי בהקשר הצוותים החינוכיים. עם זאת, בשונה מהצוותים החינוכיים, ההורים הם הסמכות היחידה לקבלת החלטות בנוגע לאבחון וטיפול בהפרעת קשב, ולכן, מידע שגוי, חלקי או מטעה, עלול להשפיע לרעה על תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

למרבה הצער, זו אינה אפשרות תיאורטית בלבד, אלא שכבר יש לה השלכות משמעותיות בשטח. למשל, החשש משימוש עתידי של הילד בהפרעת קשב כתירוץ, הוא אחד הטעמים הנפוצים של הורים, להימנעות מאבחון. לרוב, הורים אלו קיבלו את הרושם המוטעה, המחוזק ע”י משרד החינוך בניסוחים מסוג זה, שהסיכון המשוער לשימוש עתידי של הילד באבחנה כתירוץ, עולה על הסיכון הממשי בהימנעות מאבחון ובהזנחת מקורות הקשיים. זאת בעוד שההיפך הוא הנכון – אבחון מקצועי מלא לאיתור מקור הקשיים, יאפשר התאמת תכנית טיפולית אישית, שתמזער או תבטל את הצורך בתירוצים מהסוג הנ”ל.

לכן, אם משרד החינוך באמת דואג לרווחתם של תלמידים עם הפרעת קשב, עליו להקפיד להימנע מאמירות ותיאורים מסוג זה.

ואולם, למרבה הצער, אותה המגמה, בעקביות נמשכת…

השפעות על הביטוי הקליני ועל הישגיו של הילד עם הפרעת קשב

בנוסף לדברים הקודמים, בעמוד 15, נכתב גם המשפט הבא: “חשוב לציין כי מאפיינים אישיים נוספים של הילדים וסביבתם משפיעים באופן ישיר על הביטוי הקליני ועל הישגיו של הילד עם הפרעת קשב: המוטיבציה, מאפיינים אישיותיים דוגמת נחישות והתמדה, יכולות וכישורים נוספים אחרים, מידת התמיכה, הציפיות ורמת הגמישות במסגרת המשפחה ועוד”.

למה זה לא בסדר?

מסיבות רבות.

אך לאור ריבוי “הדגלים האדומים” בפירוט הגורמים לעיל, אחלק את התייחסותי לשני נושאים מרכזיים – הילד ומשפחתו.

השפעת המאפיינים האישיים של הילד על הביטוי של הפרעת קשב

גם כאן, הניסוח התמוה שבחר משרד החינוך, אינו שגוי לגמרי, אך מעוות את האמת בצורה בעייתית ומסוכנת.

יכולת ההתמודדות ואופן הביטוי של הפרעת קשב אכן יכולים להיות מושפעים ממאפיינים אחרים של האדם, שלא קשורים אליה, אבל להבדיל מהרשימה הספציפית והמצומצמת מאוד שמשרד החינוך בחר להציג, מאפיינים אלה כוללים את כל טווח המאפיינים האנושי, שהוא עשיר ומגוון בהרבה. בין היתר הוא יכול לכלול למשל, יכולת מוסיקלית, יכולת מילולית, כישורים חברתיים, תפיסה חזותית, מנת משכל, אינטליגנציה רגשית, חשיבה סדרתית מול סימולטנית, יכולת אתלטית, הבנה טכנולוגית… ועוד… ועוד.

למרות זאת, משרד החינוך בחר להתמקד דווקא באותם היבטים בעייתיים שהזכרנו קודם, רק במילים מעט שונות – מוטיבציה, נחישות והתמדה. כאמור, תיאורים מסוג זה לא בהכרח משקפים את המאפיינים האישיים של הילד, אלא את הפרשנות השגויה שהסביבה החיצונית עלולה להעניק לביטוי של תסמיני הפרעת קשב.

בנוסף, יש פה גם סתירה לוגית, כשבעצם נאמר, שהפרעת קשב מושפעת מ”מאפיינים אישיים”, שהם למעשה הביטוי החיצוני של התסמינים, כפי שהם נראים כלפי חוץ בבית הספר. זה קצת כמו להגיד, שאחת ההשפעות על הביטוי הקליני ועל הישגיו של הילד עם לקות ראיה, היא מאפיינים אישיים, כמו היכולת לזהות גירויים חזותיים ולהבחין בפרטיהם ממרחק גדול בתאורה נמוכה.

אבסורד משהו…

למען הסר ספק, בדומה ללקות ראייה, גם לגבי הפרעת קשב – תסמיניה, ביטוייה והאופן שבו הם נראים (או בלתי נראים) כלפי חוץ, אינם מאפיינים אישיותיים של הילד. למעשה, אלה קשיים ריאליים, שהילד מתמודד איתם שלא מבחירתו, אלא מכורח הנסיבות.

הפרעת קשב היא צרה מספיק גדולה. באמת שאין צורך להוסיף עליה עוד האשמות שגויות וחסרות בסיס על עצם טיבו של האדם, ועוד מטעם דמויות סמכות, בשנים שבהן מתעצבת אישיותו.

  • בהקשר הזה ממליצה בחום לקרוא את מה שיש לאחד העם לומר לגבי האשמת האדם על חטאים שאין בו – בקישור הזה

חוסר מוטיבציה – האומנם?

אחת הבעיות העיקריות בהפרעת קשב היא, שהתסמינים גורמים לתלות קיצונית ברמת העניין והמוטיבציה. כפי שהסברתי בפרקים הקודמים, מדובר בהשלכות של הפרעת הקשב ולא במאפיין אישיותי. חשוב להבהיר, שבעוד שלכולם קשה יותר להתרכז ולעסוק לאורך זמן בדברים שפחות מעניינים אותם או פחות מהנים עבורם, אצל אנשים עם הפרעת קשב זה יכול להיות ההבדל שבין הצטיינות לכישלון.

  • תוכלו לשמוע הסבר מפורט יותר בנוגע להשפעה הקיצונית של רמת המוטיבציה על התפקוד של אנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה
  • ואת ההסבר על השלכות התלות ברמת המוטיבציה וכיצד היא מובילה לפרופיל יכולות מוקצן – בקישור הזה

כלומר, לאנשים עם הפרעת קשב אין פחות מוטיבציה, אלא צורך גדול יותר במוטיבציה.

  • כתוצאה מכך, רמה מסוימת של מוטיבציה שתספיק לאדם ללא הפרעת קשב כדי להוציא לפועל תכנית פעולה מסוימת, לא בהכרח תספיק לאדם עם הפרעת קשב עבור אותה פעולה באותן נסיבות.
  • כמו כן, הפער ברמת המוטיבציה הדרושה יכול להיות קיצוני מאוד.

הקושי בניהול עצמי מכוון מטרות אישיות ארוכות טווח, הוא אחד הקשיים המרכזיים שהפרעת קשב יוצרת באופן כללי, ללא קשר לבית הספר או למערכת החינוך. הוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, שאחד מהם הוא גם האקדמי. בהקשר של בית הספר, שבו מתמקדת חוברת זו, הקושי לכוון את ההתנהגות להגשמת מטרות ארוכות טווח, יכול לבוא לידי ביטוי בין היתר, בפער בין הרצון הכן בציון גבוה, לבין כל מה שצריך להתקיים בין התעוררות הרצון לבין הגשמתו בפועל.

אנחנו אמנם רואים את הלמידה כפעולה בודדת (“לשבת וללמוד”), אך למעשה מדובר בתהליך מורכב המצריך את אותה יכולת התארגנות, שנפגעת אף היא מהפרעת קשב. כתוצאה מכך, לא רק שאנשים עם הפרעת קשב צריכים יותר מוטיבציה, אלא שעצם קיום המוטיבציה לא תמיד יספיק כדי לפעול ביעילות למען מטרות עתידיות – כמאמר המשפט הידוע: “אני רוצה, אבל זה לא יוצא”.

זה קורה משום שמוטיבציה איננה “שרביט-קסם” שיכול כשלעצמו להגשים כל משאלה. למעשה, המוטיבציה יכולה רק לדרבן את האדם להשקעת משאבים או מאמצים נוספים בפעולה מסוימת, אך היא לא משנה את הידע, היכולות או המיומנויות שלו. לכן, אם האדם חסר את המיומנויות, הידע או הכישורים הדרושים לביצוע משימה כלשהי, הוא לא יצליח לבצעה גם ברמות מוטיבציה מקסימליות.

בנוסף למוטיבציה, משרד החינוך מתייחס גם לנחישות והתמדה. יכולת ההתמדה אכן נפגעת מהפרעת קשב, כיוון שהיא מצריכה קשב מתמשך לאורך זמן, שהוא אחד התסמינים המרכזיים המאפיינים את הפרעת הקשב. באשר לנחישות, לרוב אנשים יתרשמו מרמת נחישותו של אדם, כאשר יהיו עדים למאבקו, התמודדותו ומאמציו לאורך זמן בעניין מאתגר – כלומר, כשהוא מפגין מוטיבציה והתמדה לאורך זמן. לכן, לדעתי, אין מדובר במאפיין נוסף, אלא בתוצר שמשרד החינוך מצפה לראות כתוצאה של מוטיבציה והתמדה.

כשמשרד החינוך מדבר על מאפיינים אישיים כמו מוטיבציה, נחישות והתמדה, הוא למעשה מתאר את התסמינים של הפרעת הקשב, או את ביטוים החיצוני. הבעיה היא שבמקום לתאר אותם כתסמינים, הוא מציג אותם כמאפיינים אישיים של התלמיד, המשפיעים על ביטויי ההפרעה. בכך הוא מעצים את הסטיגמה על הפרעת קשב ורק מגדיל את ה”פער מול הדרישות והציפיות”, אשר איננו תסמין של הפרעת קשב, אלא תוצאה של הטעיית הציבור, לצד מחסור עצום בהסברה ציבורית איכותית ואמינה בנושא.

למה אנשי חינוך מדברים על מחסור במוטיבציה ומה זה אומר?

כדאי לדעת, שקשה למצוא מקרים אמתיים של חוסר מוטיבציה – זה לא דבר נפוץ באופן כללי וגם לא בהקשר של הפרעת קשב. למעשה, מה שפעמים רבות מכונה “חוסר מוטיבציה” בהקשר של מערכת החינוך, על פי רוב מתאר אחת משתי האפשרויות הבאות:

  • ייחוס שגוי של השפעת התסמינים למאפיינים אישיים.
  • התייחסות צרה וחלקית למושג המוטיבציה, אך ורק במסגרת היעדים או הרצונות שמערכת החינוך מגדירה כמטרות חינוכיות ראויות עבור התלמיד.

היות שאנשים שונים מתעניינים בדברים שונים, יש לצפות מראש שיהיו הבדלים בין אישיים ברמת ההתאמה בין תכנית הלימוד לבין תחומי העניין האישיים והמשתנים של התלמידים. בהקשר משרד החינוך, קיימת נטייה של צוותים חינוכיים להתייחס למוטיבציה רק בתחום הצר של יעדים ומטרות, התואמים את ציפיות המערכת מהתלמידים, אך מוטיבציות יכולות להיות שונות בין מורה לתלמיד, בעוד שלשניהם יש מוטיבציה.

היבט חשוב נוסף הוא, שלאנשים אין מוטיבציה אחת בלבד, משום שאין להם רצון אחד בלבד. אחד האתגרים המשמעותיים של האנושות הוא התנגשות בין רצונות לבין היכולת לממשם בפועל, ולפעמים התנגשות בין רצונות שונים. בחירה לפעול על פי רצון אחר, לא משקפת היעדר רצון ללמידה, אלא “יחסי כוחות” בין עוצמות של רצונות שונים בזמן נתון. הערך האישי של מטרות מסוג זה הוא סובייקטיבי ואישי. למשל, האם יש דרך לקבוע בצורה חד משמעית, אובייקטיבית ואוניברסאלית, שקשרים חברתיים חשובים יותר או פחות מהשכלה? – הרי שני הדברים חשובים… מי קובע מה יותר?

עבור תלמידים המתמודדים עם הפרעת קשב, יכולות להיות גם מוטיבציות שאינן קשורות לתחומי העניין או ההנאה שלהם, אלא להשלכות ההתמודדות עם התסמינים, דוגמת הימנעות מכאב.

מאמץ קוגניטיבי אינטנסיבי וממושך יכול להוביל לכאבי ראש. רמת הדרישות הקוגניטיביות של מערכת החינוך אינה מותאמת לתלמידים עם הפרעת קשב ומכוונת לטווח הריכוז של תלמיד ללא להפרעת קשב. כשרמת הקשב של תלמיד נמוכה בהרבה משל בני כתתו, אותה פעולה קוגניטיבית מצריכה מאמץ מנטאלי מוגבר, גם בהיעדר בעיה נוספת בידע או במיומנויות הרלוונטיים. ככל שהפער הזה גדול, כל ניסיון לעמוד בדרישות המערכת כרוך בסיכון הולך וגובר לכאבי ראש. בנוסף, המאמץ המתמשך מעייף, גוזל עוד יותר משאבי קשב ומצריך יותר מאמץ. כאבי ראש מסיחים את הדעת, מצריכים מאמץ נוסף כדי להתעלם מהם, מה שמוסיף לעייף ולצמצם את משאבי הקשב. מן ההיגיון, שלתלמידים החווים התמודדות כזאת, תהיה מוטיבציה להימנע ממנה. בהינתן מענה חינוכי הולם, ניתן לסייע לתלמיד בבניית אסטרטגיות וכלים להתמודדות יעילה, מה שיפחית אוטומטית את המוטיבציה להימנעות. בהיעדר הבנה, הכלה ולגיטימציה מצד הצוות, התלמיד נאלץ לבחור בין תשישות וכאב, שממילא לא תורמים לתהליך הלמידה, לבין הימנעות בכל דרך אפשרית. האם בנסיבות אלה, בחירה בהימנעות משקפת היעדר מוטיבציה ללמידה?!

סיבות אחרות להימנעות יכולות להיות, רצון להימנע מבושה או מהשפלה חברתית. הימנעות יכולה להתעורר גם בנוגע ללמידה בצורה מסוימת, שהתלמיד כבר נוכח שאינה מועילה לו, ואף פוגעת במאמצי הלמידה שלו. למשל, יש תלמידים עם הפרעת קשב שרמת הריכוז שלהם משתפרת באמצעות תנועה, דיבור, מעורבות פעילה, ציור וכד’ – פעולות שחלקן עלולות להפריע למהלך השיעור או לתלמידים אחרים, ולכן יש לסייע לתלמיד במציאת חלופות יעילות ככל הניתן. כשכל אמצעי לצורכי הלמידה שלו נחסם בפני התלמיד, ללא חלופות ראויות או כל התחשבות ביכולת הלמידה שנפגעת – הוא נותר אובד עצות וחסר אונים. מטבע הדברים, זה עשוי להתבטא בהימנעות או בהתנגדות, אשר ייחוסן למאפיינים אישיים של הילד הן בבחינת חטא על פשע. במוקדם או במאוחר, הוא מתחיל להאמין להאשמות כלפיו, שתוצאותיהן ביחס למצבו הרגשי ודימויו העצמי הרסניות.

העובדה שתלמידים לא בהכרח מגיעים עם מוטיבציות תואמות לאלה של מוריהם (או לאלה שלדעת המורים ראוי שיהיו להם), היא לא בעיה, לא ביטוי לחוסר מוטיבציה כללי ולא תסמין של הפרעת קשב – זה בסך הכול ביטוי לשונות בין אישית נורמלית המאפיינת את האנושות ואינה קשורה להפרעת קשב. עובדה זו לא אמורה לפגוע בתהליך הלמידה והחינוך, אלא להילקח בחשבון כנקודת מוצא בו וכסוגיה שראויה להתייחסות מתמשכת לאורכו. לצורך העניין חלק מתפקיד המורה, הוא לעורר מוטיבציה ללמידה ולרתום את התלמידים לתהליך. יש לא מעט דרכים לעשות זאת והן אמורות להילמד במסגרת ההכשרה להוראה, שבאחריות משרד החינוך.

אפילו אם הייתה התאמה מלאה בין המוטיבציות של המורה ושל התלמיד, רצונו הרב של התלמיד בשילוב יכולתו המוגבלת לפצות על קשייו ללא מענה חינוכי הולם, עלולים להוביל להתנהגויות שונות מהמקובל במערכת, שעשויות להתפרש באופן שגוי, בין היתר כחוסר מוטיבציה ללמידה. מצב זה יכול להוביל לאחת או יותר מהתוצאות הבאות:

  • פגיעה במוטיבציה ללמידה, שכן, היא לא מובילה ללמידה אלא לתוצאות לא רצויות לתלמיד.
  • פגיעה בתחושת המסוגלות והערך העצמי.
  • יצירת תסכולים ומתחים מיותרים בין המורים לתלמיד, שסביר שיפגעו באמון ובנכונות לשתף פעולה.
  • התפתחות של בעיות התנהגות הנובעות מתסכול, פגיעות, וכעס מוצדק ביותר מול אטימות המערכת והפגיעה בשווין ההזדמנויות.

מה זה באמת חוסר מוטיבציה ומהי משמעותו?

חשוב להדגיש, שאם תלמיד עם הפרעת קשב מראה “חוסר מוטיבציה” אמתי, שאינו ביטוי של התסמינים או של השונות בין המוטיבציות שלו לאלו של המורה, כדאי מאוד להפנותו בהקדם האפשרי לפסיכיאטר לצורך אבחנה מבדלת. זאת משום שבמקרים אלו קיימת סבירות גבוהה שהפרעת הקשב היא לא בהכרח הגורם היחיד או המרכזי לקשיים, אלא פגיעה כלשהיא בבריאות הנפש, שכנראה משקפת מצוקה גדולה מאוד.

למעשה, מצב אמתי של חוסר מוטיבציה, הוא כלל לא מאפיין או תסמין של הפרעת קשב. למעשה, זהו מצב שמזוהה יותר עם מצבים של דיכאון ובעיות רגשיות אחרות.

השפעת הסביבה של הילד על הביטוי של הפרעת קשב

כאמור, בעמוד 15, משרד החינוך מציין, שאחד הגורמים המשפיעים על הביטוי הקליני ועל הישגיו של הילד עם הפרעת קשב, הוא:

  • “מידת התמיכה, הציפיות ורמת הגמישות במסגרת המשפחה”.

זה נכון, אך זאת לא האמת במלואה, והניסוח הנבחר בהקשר של הפרעת קשב בעייתי מאוד.

החלק הנכון הוא, שלסביבת הילד אכן יש השפעה רבה על מהלך ההתפתחות של הפרעת הקשב, לטובה או לרעה.

אבל!!!!! –

להבדיל מהרושם המתקבל מהניסוח הנ”ל, אותה השפעה מתייחסת לכלל הסביבה של הילד ולא רק לחלקים כל כך ספציפיים וסלקטיביים ממנה. כל עוד הילד לא נמצא רק בחברת משפחתו כל הזמן, המשפחה לא יכולה להיות הגורם הסביבתי היחיד שמשפיע עליו.

למעשה, סביבת התלמיד כוללת גם את מערכת החינוך ובית הספר, שמטבע הדברים נמצאים באינטראקציה עם התלמיד למשך שעות רבות על בסיס יומי. זה לא היקף זניח של אינטראקציה, ולכן גם לא של השפעה, לטובה או לרעה.

למרות זאת, משרד החינוך בחר שלא להזכיר את השפעת בית הספר על הביטוי הקליני ועל הישגיו של הילד עם הפרעת הקשב, והתמקד במסגרת המשפחה בלבד. זהו אך ניסוח מגמתי נוסף, המדליק נורת אזהרה. את הבחירה הזאת של משרד החינוך ניתן להסביר בשתי דרכים, שאף אחת מהן אינה מחמיאה לו:

  • משרד החינוך אינו מודע להשפעתו על הביטוי של הפרעת קשב.
  • משרד החינוך מודע להשפעתו על הביטוי של הפרעת קשב, אך אינו מעוניין לשתף בה את הציבור, ובמקביל מנסה להסיט את האחריות ותשומת הלב הציבורית לגורמים אחרים, שאינם אחראיים על להתנהלות משרד החינוך, כמו התלמיד ומשפחתו.

מי שאחראי להיות מעדכן ובקיא בידע המקצועי הרלוונטי למערכת החינוך ועל יישומו בפועל, הוא משרד החינוך בלבד. זוהי אינה אחריות של התלמיד או של משפחתו.

“מידת התמיכה, הציפיות ורמת הגמישות במסגרת המשפחה” אינן תחליף למענה החינוכי של בית הספר, לא אמורות לעשות את עבודת בית הספר עבור משרד החינוך, ומשרד החינוך לא אמור להניח, שבידי המשפחה הידע, המיומנויות והכלים המקצועיים הנחוצים לטובת מענה חינוכי הולם להפרעת קשב. זה לא תפקיד המשפחה, אלא של מערכת החינוך. לפיכך, חוסר הצלחת מערכת החינוך במילוי תפקידה, אינו מעיד דבר וחצי דבר על משפחתו של התלמיד עם הפרעת הקשב.

במקום שמשרד החינוך יהווה מקור תמיכה והדרכה עבור ההורים הזקוקים לכך, הוא פועל במגמה הפוכה ובכך מוסיף חטא על פשע. לא זו בלבד שמשרד החינוך כושל בסיפוק מידע מקצועי ואמין אודות הפרעת קשב, אלא שהוא גם מנצל את הבורות והסטיגמה שפרסומיו מחזקים, על מנת לייצר לעצמו טיעון הגנה על חשבון התלמידים והוריהם – מכאן האירוניה זועקת.

לצורך העניין, אין משמעות לשאלה, האם משרד החינוך עושה זאת באופן מכוון או כמחדל בלתי מודע, שכן, בהיותו האחראי לתחום החינוך, חוסר מודעות לנושא מעיד גם הוא על כשל תפקודי מצדו.

מה חשוב לדעת על המשפחה של תלמידים עם הפרעת קשב?

כמו בעניין המוטיבציה, גם בהקשר המשפחתי יש מאפיינים של הפרעת קשב, שיש לקחת בחשבון ולהתייחס אליהם בהתאם (ולא בבחינת טיבה הפנימי של המשפחה). באמצעות הכרת המאפיינים ניתן בקלות להבין, מדוע בהצגת השפעת המשפחה בנוסח המובא בעמוד 15, יש יותר נזק מתועלת.

ראשית, הורי תלמידים עם הפרעת קשב הם לפני הכול הורים, על כל המשתמע מכך, וישנם מאפיינים כלליים של הורים, המתקיימים גם ללא קשר להפרעת קשב.

למען הסר ספק, אני מתייחסת כאן בהכללה לנטיות נפוצות או שכיחות, כך שייתכנו יוצאי דופן שהתיאור לא יתאים לגביהם, אך לדעתי, כשמגבשים מדיניות חינוכית וחומרי הסברה נגישים לציבור, לא כדאי להתעלם ממאפיינים שכיחים של האוכלוסיות הרלוונטיות.

דוגמאות למה שראוי להילקח בחשבון:

  1. לרוב ההורים אין השכלה או הכשרה מקצועית בחינוך.
  2. לרוב ההורים אין השכלה או הכשרה מקצועית בהפרעת קשב.
  3. אסטרטגיות התמודדות אינטואיטיביות של הורים, כמו גם העצות הנפוצות בתחום ההורות, אינן רלוונטיות לילדים עם הפרעת קשב.
  4. במרחב הציבורי יש חשיפה רבה למידע מטעה היוצר סטיגמה נגד הפרעת קשב וחוסר הבנה של מהותה האמתית, על מגוון השלכותיה הייחודיות.
  5. מטבע הדברים, הורים רוצים להאמין שהכול בסדר עם ילדיהם, ועלולים להתקשות להשלים עם בשורות הנוגעות למצבים שעלולים לפגוע משמעותית בתפקוד ובאיכות החיים של ילדיהם. נטייה זו עשויה להקצין עבור מצבים סטיגמטיים.
  6. התרבות הישראלית נוטה לעודד את הקשר בין הזהות ההורית לזהות העצמית הכללית של ההורה, ואת אלה לרמת התפקוד וההישגים של הילד. כתוצאה מכך, הורים עלולים לפרש את הנאמר לגבי ילדם, באופן אישי ועמוק, וכל תיאור בעיה או קושי של הילד עלול לעורר תגובות הגנתיות אינסטינקטיביות מצד ההורה, שלא בהכרח יהיה מודע לכך.

מאפיינים ייחודיים של הורים לתלמידים עם הפרעת קשב

בעמוד 10, משרד החינוך השכיל לציין, ש”להפרעת הקשב יש רקע תורשתי ובחלק מהמשפחות נמצא לפחות הורה אחד המתמודד אף הוא עם ההפרעה, כמו גם לפחות אחד מהילדים שיגלה תסמינים דומים”.

כלומר, לפחות אחד מההורים הביולוגיים יהיה עם הפרעת קשב, ולעיתים קרובות יהיו שניהם.

  • למעשה, זאת אחת הסיבות לכך שרבים עם הפרעת קשב סבורים בטעות שלכולם יש הפרעת קשב, בעוד שמדובר ב כ-10% מהאוכלוסייה בלבד. הסבר מפורט על התופעה הזאת תוכלו לקרוא – בקישור הזה

קיומה של הפרעת קשב אצל אחד או יותר מההורים הביולוגיים כמובן תשפיע על כל התהליך, מהעלאת החשד הראשוני, דרך האבחון ועד הטיפול. בהקשר זה, חשוב לזכור:

  1. השילוב של הורות כאתגר בפני עצמו, הפרעת קשב של ההורה כאתגר בפני עצמו והפרעת קשב של הילד כאתגר נוסף בפני עצמו – יוצר מורכבות רב-שכבתית, עם אינטראקציות פנימיות שמשפיעות על ההתנהלות ויכולת ההתמודדות.
  2. הורים עם הפרעת קשב לרוב נושאים בעצמם מטענים רגשיים מהחוויה שלהם במערכת החינוך, וזה עשוי להשפיע על התנהלותם מול בית הספר.
  3. הפעילות השוטפת בבית הספר והמעקב אחריה מצריכים יכולת התארגנות גבוהה, כיוון שרוב בתי הספר לא מנגישים את הפעילות בצורה ידידותית לתלמידים והורים עם קשיים בתפקודים ניהוליים.
  4. תהליך האבחון והטיפול להפרעת קשב לא נגיש לאנשים עם הפרעת קשב, כיוון שהוא מצריך התמודדות עם בירוקרטיה מרובה ומייגעת, שמאוד מאתגרת אנשים עם קושי בתפקודים ניהוליים.
  5. הפרעת קשב מאופיינת בשונות בין אישית רבה גם בתוך התא המשפחתי.
    בעניין זה צריכים להילקח בחשבון שני היבטים עיקריים:

    • הורים עם הפרעת קשב יתקשו לסייע לילד בתחומי הקושי המשותפים לשניהם.
    • הורים עם הפרעת קשב עשויים להזדהות מאוד עם קשיי, באופן שיכול להיות לטובה או לרעה.
      • לעיתים, ההזדהות תעזור מאוד להורה להכיל את קשיי הילד ולהסבירם לסביבה.
      • ההזדהות עשויה להעלות חוויות שליליות ואף טראומטיות מעבר ההורה, שמטבע הדברים, לעיתים קרובות יעוררו חששות ואף חרדות, שמא יחווה ילדם דברים דומים.
      • החוויה האישית של ההורה עם הפרעת הקשב, לא בהכרח רלוונטית לחוויית הילד, ולעתים יהיה קשה להפריד ביניהן בנוגע לרמת הציפיות וסוג המענה הטיפולי הנדרש.

בהתחשב במודעות משרד החינוך לאופי הגנטי של ההפרעה, הוא אמור להיות מודע לכך, שמידת התמיכה, הציפיות ורמת הגמישות במסגרת המשפחה, יכולה גם היא להיות מושפעת מהדינאמיקה המורכבת של ההיבטים הבין-דוריים של הפרעת קשב. הייתי מצפה שמשרד החינוך יבין, שהמענה החינוכי להפרעת קשב צריך לכלול גם את ההיבטים המשפחתיים-גנטיים, ויתייחס אליהם ככאלה, בין היתר למשל, בהרחבת הפרספקטיבה לרמה המשפחתית ובראייה של הדרכת ההורים והנגשת השירותים החינוכיים כחלק בלתי נפרד מהמענה החינוכי לילד.

ואולם, לתיאור הגורם המשפיע, בחר משרד החינוך להסתפק במשפחה בלבד, מבלי להתייחס לרקע העניין, לטיבו, לדרכי הטיפול בו, לתפקידו של משרד החינוך לגביו… וכולי.

בעמוד 16, משרד החינוך כן מציין את חשיבות “הידוק הקשר עם ההורים”, אך אינו מרחיב מעבר לכך בשלב זה.

עוד מצוין בעמוד 16, כי “נודעת חשיבות רבה ומשמעותית לבניית שגרה בית ספרית טיפולית רב-מערכתית שתהווה מעטפת החזקה תומכת קבועה בהיבט מערכתי, קבוצתי ופרטני” – גם כאן ללא פירוט.

לסיכום

מהאופן המגמתי, המטעה והלוקה בחסר שבו בחר משרד החינוך להציג את הגורמים שיכולים להשפיע על הביטוי של הפרעת קשב, נוצר הרושם שמשרד החינוך פחות מעוניין לתאר את ההפרעה ולהסביר אותה, ויותר מכוון להכשיר את הקרקע להאשמת התלמידים והוריהם במחדלים של עצמו בנוגע לאיתור מוקדם של הפרעת קשב ומתן המענה החינוכי.

בהמשך כן מופיע אזכור קצר לגבי החשיבות של שגרה בית ספרית טיפולית והידוק הקשר עם ההורים, אך לא ברור מה טיבם של אלה.

מהו תפקיד המורים בשגרה הבית הספרית הטיפולית?

בעמוד 16, מצוין, ש”משרד החינוך רואה חשיבות רבה בהכשרת צוותי החינוך”, ושהכשרה זו צריכה לכלול: “הקניית כלים לעבודה עם תלמידים עם הפרעת קשב”, אלא שזה מלווה בתוספת מוזרה – “לצד העצמת המסוגלות המקצועית והרגשית של צוותים אלה”.

לא ברורה תכלית התוספת הזאת בהקשר של הפרעת קשב, שכן, הייתי רוצה להאמין, שאלה מטרות להכשרת צוותי הוראה באופן כללי.

גם החלק הבא, מתחיל במשפט “הבאתם להכרה והבנה בהפרעה”, אך ממשיך באופן תמוה וצורם, שהולם את המגמה הבעייתית של הניסוחים הקודמים.

שאר הדברים שעל-פי משרד החינוך צריכים להיכלל בהכשרת צוותי החינוך הם:

  • “ללמדם לא לוותר לעצמם”.
  • “להבין שעליהם מוטלת האחריות לפיתוח דרכי התערבות לקדם ילדים אלה וקידום עבודת צוות ושיתוף גורמים רלוונטיים נוספים, ככל האפשר, המעורבים בעבודה עם התלמיד והוריו”.

ניכר שמשום מה משרד החינוך מרגיש צורך ללמד את הצוותים החינוכיים, שלא לוותר לעצמם. זה מעלה ריבוי שאלות מטרידות כמו, האם בהיעדר הכשרה ייעודית משרד החינוך מניח שצוותי ההוראה יוותרו לעצמם? מדוע זו בכלל סוגיה בהתייחס לאנשים בוגרים בעלי השכלה אקדמית? ו… שאלות נוספות שאני מרגישה אי נוחות להעלות, מפאת הבושה.

בהמשך, משרד החינוך מציין, שההכשרה נועדה לגרום לצוותים החינוכיים “להבין שעליהם מוטלת האחריות לפיתוח דרכי התערבות” – שוב, המון… שאלות, למשל:

  • מה הקשר להבנה? האם זוהי אחריותם, או לא?
  • ממתי על מעסיק לגרום לעובד להבין, שעליו מוטלת האחריות למה שבמסגרת תפקידו? – או שזה חלק מהגדרת התפקיד, או שלא.
    משרד החינוך הוא המעסיק של הצוותים החינוכיים והוא שקובע את הגדרת התפקיד. לכן עולה השאלה, האם משרד החינוך לא מסוגל לנסח הגדרת תפקיד שתהיה ברורה לאנשי חינוך אקדמאים?

    • כלומר, האם יכולת ההבעה בכתב של משרד החינוך עד כדי כך גרועה? ואם כן, איזו מין דוגמה זאת לתלמידים?
    • אם ההגדרה ברורה דיה, עולה שאלה לא פחות מטרידה, בנוגע ליכולת ההבנה הכללית של הצוותים החינוכיים, או לפחות לאופן שבו משרד החינוך מעריך את יכולת הבנתם.
    • אם משרד החינוך חושש, שיכולת ההבנה של הצוותים החינוכיים לא מספיקה להבנת הגדרת תפקידם ללא הכשרה ייעודית לנושא, עולה השאלה, מדוע הוא בוחר להעסיק צוותים חינוכיים שאינם מסוגלים להבין את הגדרת תפקידם בכוחות עצמם?
  • אם המורים אחראיים לפיתוח דרכי התערבות, מדוע צריך ללמד אותם כלים? הרי הם יכולים וצריכים לפתח אותם בעצמם… לא?
  • אם המורים אחראיים לפיתוח דרכי התערבות, מדוע הכשרתם כוללת רק הבנה בנוגע לאחריות זו, ולא הכשרה לכישורים הנחוצים לפיתוח דרכי ההתערבות? כלומר, מה הטעם להכשיר מישהו להבין, שתחת אחריותו נמצא תחום שלא נכלל בהכשרתו? מה משרד החינוך מצפה שיקרה במצב כזה?

אני יכולה להמשיך עם עוד שאלות רבות, אבל מכאן זה רק הולך ומתדרדר, ולמרות שמשרד החינוך כנראה לא חס על כבודו או על כבודם של צוותי ההוראה שלו, אני בוחרת לחוס על כבודכם ולהניח שהבנתם את פני הדברים ואת המגמתיות הנבנית פה.

למעשה, יש לי רק השערה אחת שיכולה לענות על כל השאלות הנ”ל ותואמת את המגמה הבולטת:

האחריות לפיתוח דרכי התערבות אינה מוטלת על הצוותים החינוכיים אלא על משרד החינוך, שמשום מה מרגיש צורך לגרום לצוותים החינוכיים להבין שזאת אחריותם.

בחירת משרד החינוך להעביר אחריות לגורמים אחרים שאינם מוסמכים לכך או שאין זה מתפקידים, היא כנראה מגמה כללית, כפי שעלתה גם בהתייחסותו לתלמיד עם הפרעת קשב ומשפחתו, במסגרתה הביטויים החיצוניים של תסמיני ההפרעה עצמה, צוינו כגורמים המשפיעים על ביטויי הפרעת הקשב, ובאופן מטעה, סטיגמתי ופוגעני, הוגדרו כ”מאפיינים אישיים”.

כך משרד החינוך גם מכין “מאפיינים אישיים”, באמצעותם יוכל להאשים את הצוותים החינוכיים בביטויים החיצוניים המושפעים מחוסר הכשרתם, כמו גם בתחומים האחרים, שהוא מנסה לגרום לצוותים “להבין”, שכביכול מצויים באחריותם.

בשלב הזה, אם משרד החינוך כושל בתפקידו, הרי שכבר סלל לעצמו את הדרך לכסת”ח מרשים, הכולל:

  • האשמת המאפיינים האישיים של תלמידים עם הפרעת קשב.
  • האשמת ההשפעה של משפחות התלמידים עם הפרעת הקשב.
  • האשמת המסוגלות המקצועית והרגשית של הצוותים החינוכיים.

לדעתי, התנהלות זו היא ההיפך מכל מה שראוי להיקרא ‘חינוך’.

  • למעשה, זה יותר מזכיר דפוסים של התעללות רגשית מסוג ‘גזלייטינג’, עליהם תוכלו לקרוא – בקישור הזה

לו השקיע משרד החינוך בביצוע תפקידו ולו מחצית האנרגיה שהשקיע בבניית הניסוחים המפולפלים האלה, ייתכן שלא היה בהם צורך.

ההתעקשות העקרונית של משרד החינוך, להימנע מביצוע תפקידו ולהתנער מאחריות למעשיו, לצד הכנת תשתית ציבורית כה מתוחכמת ברמת ההסברה, אינה ברורה לי. האשמת כל הנוגעים לדבר פרט למשרד החינוך, היא גישה מגונה ובלתי מקצועית בעליל, על אחת כמה וכמה כשמשרד החינוך מכין עצמו למתקפה כה אישית נגד העובדים שבחר להעסיק והאוכלוסייה שהוא אמור לשרת.

כלומר, אם כבר אינכם ממלאים את תפקידכם, בבקשה הסתפקו בזה – אין צורך לגרום עוד נזק. תודה.

סיכום ביניים

משרד החינוך אמור להכשיר את הצוותים החינוכיים, להכין את התשתיות הנחוצות ולדאוג לשוויון ההזדמנויות של תלמידי ישראל. במקום זאת, וחרף מודעותו לצורך במענה חינוכי ייעודי להפרעת קשב, הוא בוחר לעסוק בהפצת מידע מטעה והאשמות מגמתיות, מרומזות  ומפורשות, על טיבם האישי של תלמידים עם הפרעת קשב, על משפחותיהם ועל הצוותים החינוכיים שלהם.

  • אני מעודדת את כלל הציבור בישראל להעלות את הנושא מול פניות הציבור של משרד החינוך – בקישור הזה

אתם מוזמנים גם לדווח לכל גורם אחר שלדעתכם יכול להוביל לתיקון התנהלות בזויה זו של משרד החינוך לגבי הפרעת קשב.

אם אתם מכירים גורמים כאלה ותרצו שאוסיף קישורים אליהם, לנוחות קהל הקוראים – צרו אתי קשר ואשמח לעדכן.

כמו כן, בכל פניה לגורם רשמי, מוזמנים להשתמש בפוסט זה לצורך הסברה.

  • אני מאשרת בזאת למשרד החינוך להיעזר בדברים שכתבתי לצורך תיקון דרכיו באופן שיותר הולם ממסד ממשלתי, האמון על חינוך ילדי ישראל.
  • כמו כן, אשמח לייעץ לכל מי שיש להם יד בנושא ומעוניינים לקדם מענה ראוי יותר עבור תלמידים עם הפרעת קשב. את פרטיי ניתן למצוא – בקישור הזה

 

ואחרי ההפסקה המתודית הזאת, בואו נמשיך לעמודים הבאים….

 

בניית שגרה חינוכית טיפולית בבית הספר

בעמוד 17, משרד החינוך מדבר על “יצירת רצף טיפולי וחינוכי בשגרת עבודה בית ספרית”. לצורך כך הוא ממליץ על מינוי צוות מוביל בתחום שיורכב מבעלי תפקידים שונים, הכוללים, בין היתר:

  • מחנך
  • רכז פדגוגי
  • פסיכולוג
  • יועץ
  • רכז חינוך מיוחד
  • מורי שילוב
  • רכז הכלה והשתלבות
  • מת”לית
  • מדריכת אל”ה
  • מורה להוראה מתקנת
  • מורה עולים

משרד החינוך מציין ש”צוות זה ייפגש באופן סדיר במפגשים שייקבעו במערכת השעות השבועית והשנתית ויגבש תוכנית עבודה כוללנית שתכלול התייחסות לתהליכים פדגוגיים כלל בית-ספריים וכיתתיים בנושא הפרעת הקשב, לצד תהליכים מכווני פרט”.

כמו כן, “הצוות יעזור בהנחיית הצוותים החינוכיים המלמדים את התלמידים האלה ויעמוד לרשותם בחשיבה משותפת על התלמידים.”

על פניו, התיאור הזה נשמע טוב, אבל לא ברורה ההלימה שלו לנאמר בעמוד 16, בנוגע להכשרת הצוותים המקצועיים וההבנה שעליהם לגבש, בנוגע לאחריותם לפיתוח תכניות התערבות. אם יש “צוות מוביל בתחום”, ש”יגבש תכנית עבודה כוללנית” – האם אין זו כפילות בתפקידו, או שמא, מלכתחילה לא הייתה זו אחריותם של הצוותים החינוכיים?

שימו לב, שמינוי צוות כזה מובא בגדר המלצה בלבד, באין התייחסות לקיומו בפועל, או לקיום מנגנון מקביל, ובהיעדר תאריך יעד להקמתו. לפיכך, בתשובה לסוגיה הקודמת, ייתכן שמשרד החינוך מצפה מהצוותים החינוכיים, להבין שבאחריותם לבצע את עבודת הצוות המוביל בתחום, עד שמשרד החינוך יישם את ההמלצה למנות אותו, אם וכאשר ימצא לנכון.

משתמע, שלמעשה, לעת עתה (ועד להודעה חדשה), הצוותים החינוכיים אמורים לבצע את עבודתו של הצוות המוביל, הרב-תחומי, שאמור להנחות אותם, רק ללא הנחייתו ובלי ההכשרה של מגוון אנשי המקצוע שאמורים להרכיב אותו.

חשוב להזכיר, שבעמוד 7, משרד החינוך מגדיר את החוברת כ”מסמך מדיניות”. למיטב הבנתי, מסמכים מסוג זה אמורים לכלול נהלים והנחיות, ולא המלצות, שמתאימות יותר למסמך ייעוצי או לדוח משוב כלשהו, מה גם שלא מצוין, האם אותה ההמלצה התקבלה על ידי המערכת, או לא. האם טרם הגיעו להחלטה? מהם השיקולים בעד, או נגד? מדוע פורסם מסמך מדיניות, בטרם סיומו של תהליך קבלת ההחלטות הארגוני לגבי אותה המדיניות?

בעמוד 17, נכתב גם, ש”עוד חשוב כי הצוות יציג את התפיסה ואת תכנית העבודה בפני מליאת צוותי החינוך, ובתוך כך ידגיש את מדיניות משרד החינוך המקפידה במיוחד על ההתערבות שתוביל לפיתוח לומד עצמאי ככל האפשר ואינה מגדירה קושי כהפרעה טרם ביצוע התערבות.”

ראשית, פיתוח לומד עצמאי אמור להיות יעד כללי של משרד החינוך, ללא כל קשר להפרעת קשב.

בהקשר של כל הנאמר עד כה, מתקבלת תחושה, שהכוונה מאחורי “פיתוח לומד עצמאי ככל האפשר”, היא תלמיד עם מאפיינים אישיים של מוטיבציה, נחישות והתמדה, שמסתדר לבד. את הבעייתיות באמירות מסוג זה בהקשר של הפרעת קשב כבר הסברתי, נותר רק לקוות ש”רמת העצמאות” לא תיכנס לרשימת המאפיינים האישיים, שמשרד החינוך יוצר עבור תלמידים עם הפרעת קשב, כדי להימנע מאחריותו למענה החינוכי, ובמיוחד להיעדרו של המענה הזה.

שוב חוזר ומסתמן הצורך של משרד החינוך להסביר את עצמו לצוותי החינוך שתחת אחריותו. בדומה לניסוח התמוה מעמוד 16, אודות הכשרת הצוותים החינוכיים בנושא הפרעת קשב, שצריכה לגרום להם “להבין שעליהם מוטלת האחריות לפיתוח דרכי התערבות”, גם כאן משרד החינוך מרגיש צורך לגבש “צוות מוביל בתחום שיורכב מבעלי תפקידים שונים” כדי ש”ידגיש את מדיניות משרד החינוך” בפני הצוותים החינוכיים.

ושוב עולות שאלות, לדוגמה:

  • מדוע משרד החינוך מתקשה להסביר בעצמו את מדיניותו ואת הגדרות התפקיד השונות של הצוותים החינוכיים?
  • האם מדובר בקשיי הבנה של הצוותים, בקשיי הבעה של המשרד, או בשילוב של אלה ואלה?

השערת קשיי ההבעה מטעם משרד החינוך נתמכת בשלל הניסוחים המסורבלים, המסולפים והסותרים לאורך החוברת, אך עושה רושם שהם לא נובעים מקושי שפתי של כותבי החוברת, אלא מבעיה קשה בתכנים ובמסרים עצמם, שהביסוס הלוגי-מקצועי שלהם מוטל בספק. יש דברים שהם כל כך שגויים מיסודם, שאף ניסוח מדופלם לא יצליח להסתיר זאת.

משרד החינוך מנסה כאן “לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, וניכר שהאנשים הבוגרים והמשכילים, המרכיבים את הצוותים החינוכיים, מבינים היטב את המסרים מאחורי המילים היפות, את הסתירות הלוגיות ואת הבעיות האתיות והמקצועיות. כנראה, שאין זה עניין של הבעה או הבנה, אלא של חוסר קבלת אנשי החינוך, את המהלכים הבזויים וההרסניים של משרד החינוך, שמתעקש להסביר שהם ראויים, למרות שאינם.

נוסף להתנהלותו המחפירה, הוא מוסיף חטא על פשע, כשהוא משתמש באסטרטגיות בלתי חינוכיות בעליל, כמו ניסיונות מפוקפקים להעביר את האחריות ממנו והלאה, מבלי להודות בכך, הרכבת צוותים מובילים להסברת מדיניות, שמוטב שלא תתקיים, כתיבת חוברות מזיקות כמו זאת, ומגוון טכניקות להפניית האשמה במחדלי המערכת, כלפי הקורבן – תלמידים, הורים וצוותים חינוכיים כאחד.

אשר לטיבה של מדיניות משרד החינוך, ש”אינה מגדירה קושי כהפרעה טרם ביצוע התערבות” – זה כבר עניין אחר, הנושא שלל בעיות בפני עצמו.

בקצרה אציין, שזה מתבסס על תיאוריה, שיש בה הגיון מסוים, אבל הרבה יותר בעייתיות, במיוחד בהקשר של הפרעת קשב, וכמובן שמשרד החינוך מלקט ממנה רק את החלק שנוח לו, כלומר, נמנע מלהגדיר קושי, וזהו.

הגישה הזאת נכונה יותר בהקשר של לקויות למידה, והיא מכוונת להבחין, בין עיכוב התפתחותי תקין, או פער שניתן להשלמה, לבין לקות למידה. הרעיון הוא, שבהינתן מערך טיפולי מותאם אישית לכל התלמידים המתקשים בתחילת כיתה א’, הצפי הוא, שרוב התלמידים שאין להם לקות למידה, ישפרו את תפקודם הלימודי בתוך חצי שנה, באופן שיפחית את הצורך באבחון, עקב צמצום מספר התלמידים שיישארו מתקשים.

גם בהקשר של לקויות למידה, יש כאן התעלמות מהעובדה, שאבחון נדרש לצורך בניית תכנית מותאמת אישית, ובהיעדר אבחון, אין לדעת, האם ההתערבות המתוכננת לחצי השנה הקרובה אכן נותנת מענה לקשיים, אלא עד שתעבור התקופה, שאחריה ניתן יהיה לבחון, אם חל שיפור, או לא. אם כן, אכן נחסך אבחון, אבל אם לא, לשווא בוזבזה חצי שנה, בה היה הילד תחת טיפול שאינו מתאים, תוך הזנחת המקור האמתי לקשייו, מה שלרוב גורם להרחבת פערים ופיתוח בעיות נלוות.

  • תוכלו למצוא הסבר על חשיבות האבחנה המבדלת – בקישור הזה

אפשר להבין את הצורך, להתייעל מבחינה תקציבית ולחסוך אבחונים מיותרים, אבל אין לדעת, אם אבחון הוא מיותר, או לא, לפני שמבצעים אותו, כי זאת הדרך היחידה לאמת או לשלול את מקור הקשיים. כמו כן, בעיניי זה לא מצדיק את הסיכון שבהזנחת מקור קושי למשך חצי שנה.

אגב, ציינתי חצי שנה, אבל משרד החינוך לרוב מכוון לסוף כיתה ב’ – שנתיים תמימות שבהן לא ידוע, אם הגורמים לקשיי הילד נענים או מוזנחים.

מטעמי עלות-תועלת, אני יכולה להבין את העניין הערכי של סדרי חשיבות בעיני מקבלי ההחלטות, שהשקפתם לא בהכרח תואמת את שלי, אבל הייתי מקבלת זאת אילו היו מסבירים, כיצד בכוונתם לצמצמם את הסיכון של הזנחת מקור הקשיים, ואילו היו באמת מציעים תכנית התערבות אישית בפועל למשך הזמן הזה.

בהתחשב בכך, שהמטרה העיקרית, לפחות לטענת משרד החינוך, היא לטפח לומד עצמאי, נשאלת השאלה: מדוע משרד החינוך סבור, שהדרך הטובה ביותר לקידום המטרה, היא דחיית מועד האבחון, תוך הסתכנות מכוונת בהזנחת מקורות הקשיים לפרק זמן מאוד משמעותי בתקופה קריטית של רכישת מיומנויות היסוד?

לצערי, לא קראתי אף הסבר שמתייחס לאפשרות של הזנחת קשיים בלתי מאותרים בעקבות דחיית האבחון, וגם לא נוכחתי שמשרד החינוך מפעיל בשטח תכנית התערבות כזאת עבור התלמידים שמראים קשיי למידה בתחילת הדרך. למעשה, רובם מוזנחים, והגישה להכרה ממסדית, עם כל התמיכה שהיא מאפשרת, תלויה במדיניות בית הספר ובשלל ועדות עם נהלים מורכבים, שרובם מצריכים הגשת אבחון.

להבדיל מהמדיניות הבעייתית מלכתחילה של משרד החינוך בנושא, המיושמת בצורה בעייתית עוד יותר, בכל מקרה של קושי, יש לבדוק את החשדות הסבירים ביותר למקור הקושי, באמצעות אבחון מלא בהקדם האפשרי. הסיבה היחידה הנדרשת לצורך אבחון, היא קיומו של חשד למקור קושי, ותו לא.

  • תוכלו למצוא הסבר מפורט על ההנחיות שיש לתת להורים אודות אבחון דידקטי והמועד הרצוי לו – בקישור הזה

כאמור, כל זה רלוונטי ללקויות למידה, המאובחנות באמצעות אבחון דידקטי, שתחת אחריותו המקצועית של משרד החינוך.

לעומת זאת, אבחון הפרעת קשב אינו תחת אחריות משרד החינוך, אלא משרד הבריאות. אז עם כל הכבוד, העובדה שמדיניות משרד החינוך “אינה מגדירה קושי כהפרעה טרם ביצוע התערבות” – פשוט לא רלוונטית לגבי הפרעת קשב, שלמשרד החינוך אין סמכות לשלול או לאמת את החשד לקיומה.

באותה המידה, משרד החינוך יכול שלא להגדיר קושי כהפרעה גם בנוגע להפרעות חרדה, שינה, וויסות חושי… ועוד. מן הראוי, שטרם כניסתו, באופן בלתי חוקי, לתחומים שמחוץ לאחריותו, יתכבד משרד החינוך וישלים תחילה את עמידתו במחויבויות בתחומים שלהם הוא כן אחראי, וכרגע זוכים בעיקר להתעלמות, במקרה הטוב, וכמו שכאן, אף להחמרה מגמתית ופעילה של המצב ברמה המערכתית.

יתרה מכך, בעמודים 15-16, באותה החוברת עצמה, משרד החינוך מציין ש”מחקרים מראים שאיתור מוקדם ככל האפשר ובהמשך מתן התערבות, מסייעים לתחושת ההצלחה והמסוגלות של תלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר. אלה יכולים למנוע או לצמצם תחלואה נלווית וסכנת נשירה.”

לא זו בלבד, שמשרד החינוך מבסס את מדיניותו על תאוריה מסוימת, מבלי להתייחס לסיכוניה ומבלי לוודא את יישומם המלא של חלקיה הקריטיים בשטח, אלא שהוא גם נכנס לתחומים לא לו, תוך התכחשות לסמכויות החוקיות של משרד הבריאות בנושא, ואף סותר את עצמו במרחק עמוד בלבד, באותה החוברת, שהוציא באופן רשמי בנושא. כלומר, מצד אחד, הוא מסרב להכיר בקושי כלקות לפני תכנית התערבות, מצד שני, מדגיש את החשיבות הרבה באיתור מוקדם, שיוביל בהמשך למתן התערבות.

ההסבר שלי לתופעה זו, הוא שמשרד החינוך טרם הפנים את ההבדל בין לקויות למידה להפרעת קשב, על כל המשמעויות הנובעות ממנו, ברמת האבחון, הטיפול, החקיקה, הסמכויות המקצועיות, המדיניות… וכולי. אם נניח, שמשרד החינוך הפנים את נושא הפרעת הקשב באופן חלקי ושגוי, כסוג של לקות למידה, נוכל להבין את מדיניותו בנוגע להכרה או אי הכרה בהפרעה, בעוד שהוא כלל אינו מוסמך לקבוע או לשלול את קיומה של הפרעת קשב ברמה החוקית.

זה מסביר גם, מדוע דף המידע למאבחן, המקושר לעמוד 14 ואמור להכיל “פרטים נוספים על אופן האבחון וסוגי האבחונים העיקריים”, מתייחס בעיקר לאופן כתיבת הדוחות של אבחונים פסיכו-דידקטיים, אשר אינם יכולים לאמת או לשלול את החשד להפרעת קשב.

אשאיר לכם את ההחלטה, באם הטעויות והסתירות החוזרות הללו משקפות קשיי הבנה, או חוסר בקיאות של צוות החשיבה והפיתוח, שמשרד החינוך כינס לצורך גיבוי החוברת שלפניכם כמסמך מדיניות, “שמטרתו להנחות את באי מערכת החינוך בתהליכים הנדרשים בשגרת היומיום בבית הספר באיתור תלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר, והטיפול בהם”, כפי שציין בעמוד 7. ייתכן שמשרד החינוך הוא שלוקה בקשיי הבנה, או בחוסר בקיאות בנוגע להרכבו הנדרש של צוות זה, ולכן כשל בהזמנת המומחים המתאימים. לחלופין ייתכן, שהמומחים המתאימים כן עשו את עבודתם באופן מקצועי ביותר, אך משרד החינוך בחר להתייחס באופן מגמתי רק לחלקיה המשרתים את המדיניות שגיבש כבר קודם לכן, ללא קשר להמלצות המומחים. כמובן שאף אחת מהשערות אלה לא סותרת את השנייה, וכל אחת מהן כמו גם כל שילוב ביניהן, יכולים להסביר את התוצר המביש שלפנינו.

שנמשיך?

איתור תלמידים עם הפרעת קשב

באופן כללי, המונח “איתור” משמש בעולם המקצועי לתיאור פעולה של העלאת חשד בנוגע למקור קושי מסוים. כל אחד יכול להעלות חשד, אבל רק הגורם המוסמך לאבחון המקור החשוד יכול לאמת או לשלול אותו. לכן, כשמדובר באיתור על ידי אנשי מקצוע, השלב המתבקש הבא, הוא הפניה לאבחון המתאים. כלומר, תהליך האיתור הוא שלב מקדים לשלב האבחנה.

משרד החינוך מתייחס להיבט זה של האיתור, ומשום מה כולל גם מקרים שכבר אובחנו. בהתאם לכך, בעמוד 18, משרד החינוך מציין, ש”בתחילת שנת הלימודים… יאותרו תלמידים עם קשיים המעלים חשד להפרעת קשב או אלה שאובחנו זה מכבר ככאלה.”

בהמשך, מצוין גם, ש”איתור זה יתבסס כאמור על מספר מקורות מידע שישמשו בסיס לבניית תכנית התערבות”.

משפט זה אינו ברור, מהסיבות הבאות:

  1. עבור תלמידים שטרם אובחנו, תהליך האיתור אמור להוביל להפניה לאבחון. המשמעות של בניית תכנית התערבות על בסיס איתור בלבד, היא בגדר משחק ניחושי “נדמה לי”, לגבי עתידם של ילדי ישראל ותקציב המדינה, כיוון שללא אבחון, אין לדעת, האם החשד שאותר נכון, או לא. חוסר ידיעה זה מתקיים ללא תלות במספר מקורות המידע שישמשו בתהליך האיתור.
  2. עבור תלמידים שכבר אובחנו, לא ברור הצורך במקורות מידע נוספים מעבר לאבחון.

משרד החינוך ממשיך לתאר תהליך מאוד מורכב, מפורט ומרשים, של תהליך איסוף מידע, שהאחראיות לתיעודו בידי מחנך הכיתה, ועליו לעשות זאת “בהתאם לנהוג בבית הספר” – אני מניחה שההתאמה לפורמט בית הספר נועדה להקל את התהליך, שכנראה יצריך מהמחנכים השקעה מרובה. עם זאת, לא ברור מדוע בחר משרד החינוך, שלא לנצל את ההזדמנות להכנסת פורמט סטנדרטי, שייצור אחידות בין בתי הספר, ישמש כבסיס נתונים למחקר, ויאפשר תהליכי למידה של המערכת… אם כי ייתכן שציפיותיי גבוהות מדי.

לתשומת הלב, כשמשרד החינוך רוצה, הוא יכול לציין במפורש, על מי מוטל תפקיד מסוים. בהקשר זה, משרד החינוך לא הרגיש צורך לציין, שהמחנך “צריך להבין”, שתהליך התיעוד באחריותו, או כל ניסוח תמוה וחמקני אחר.

כמו כן, אמנם לא צוין, אך יש לקוות, שהמחנכים שיתעדו את המידע יקבלו הדרכה לגבי מה שיכול להיות רלוונטי, ומה שלא.

מה עושים עם המידע שנאסף?

בעמוד 19, נכתב ש”כאשר בתהליך המיפוי ואיסוף המידע על התלמיד עולים קשיים בתחום הקשב, מומלץ שמחנך הכיתה יכנס דיון עם הצוות הבין מקצועי וגורמים רלוונטיים נוספים להעמיק בבחינת מאפייני ותחומי הקושי”. המשפט הזה כשלעצמו מעלה תהיות רבות, אך ההמשך תמוה אף יותר: “לקראת קבלת החלטות וגיבוש תכנית ההתערבות יקיים המחנך שיח עם ההורים כדי לשתף במידע וביחד יתקבלו החלטות להמשך ההתערבות בבית הספר ומחוצה לו, אם נדרשת”.

  1. האם המחנך הוא שאמור לדעת מתי עולים קשיים בתחום הקשב, והאם תסופק לו הכשרה ראויה לכך?
  2. עלפי החוברת, קיומו של הצוות הבין-מקצועי, הוא עדיין בגדר המלצה – מתי הוא צפוי לקום, ומה אמור המחנך לעשות עד אז?
  3. מיהם אותם גורמים רלוונטיים נוספים? כיצד אמור המחנך לדעת מיהם ומתי צריך לפנות אליהם? ומדוע לא מצוין במפורש, שרופא מומחה להפרעת קשב אמור להיות אחד מהם?!
  4. מדוע, בין שלב איתור הקשיים בתחום הקשב לבין תהליך קבלת ההחלטות, לא מצוין שלב ההפניה לאבחון על ידי רופא מומחה? על סמך מה בדיוק אמורות להתקבל ההחלטות?
  5. האם משרד החינוך זוכר, שבעמוד 13 באותה החוברת, ציין את הגורמים שמשרד הבריאות מאשר לאבחון של הפרעת קשב, ושמחנך הכיתה וצוות בין-מקצועי מומלץ (שטרם הוקם) אינם כלולים ברשימה הזאת?
  6. האם משרד החינוך לא רואה עצמו מחויב להנחיות משרד הבריאות? האם הוא רואה בעצמו סמכות למתן אבחנות רפואיות בניגוד להנחיות משרד הבריאות? האם הוא סבור שניתן ואף ראוי לקבוע אבחנה רפואית ללא רופא, שכזכור אינו מוזכר ברשימת אנשי המקצוע הבין תחומיים שבעמוד 17? או שמא משרד החינוך אינו מבין את משמעות וחשיבות תהליך האבחון באופן כללי?
  7. כיצד משרד החינוך מתכוון “להתאים ככל שניתן מענה ההולם את צורכי התלמיד”, מבלי לבדוק אם אכן יש לו הפרעת קשב או לא?
  8. על בסיס מה יקבעו המחנך וההורים האם נדרש “המשך ההתערבות בבית הספר ומחוצה לו”?

כל התהליך הזה מאוד לא ברור, לא מקצועי, וייתכן שגם לא חוקי (אשמח לשמוע מיודעי דבר על הפן המשפטי של הנושא), מה גם שלצערי, חרף העבודה הרבה שהמחנכים צפויים להשקיע בתהליך זה מול הצוות הבין-תחומי (שספק יוקם) ומול ההורים, הוא לא צפוי להיות יעיל במיוחד ואף עלול לגרום יותר נזק מתועלת.

התערבות

בעמוד 19, משרד החינוך כותב ש”הטיפול שהוכח כיעיל ביותר להפרעת קשב הוא טיפול רב-מערכתי המקפיד על הטמעת תרבות ארגונית בית-ספרית הכוללת בתוכה התייחסות פדגוגית, טיפול תרופתי, טיפול התנהגותי וטיפול רגשי המותאם למוקדי הקושי והחוזק של התלמיד.”

זוהי ההתייחסות הראשונה לנושא הרפואי של התרופות, אך בשלב זה הן מוצגות תחת התרבות הארגונית הבית ספרית שהטיפול להפרעת קשב צריך להטמיע, ולא להיפך, משום מה. הייתי מצפה שהתרבות הארגונית היא זו שתטמיע את הטיפול, אבל נניח לסוגיה הזאת בינתיים, משום שיש משמעותית ממנה – מדוע וכיצד כלול טיפול תרופתי בתרבות הארגונית של בית הספר?

משרד החינוך מואיל בטובו לרמז על קיומם של הרופאים במציאות, או לפחות בגרסת המציאות שהוא מנסה להציג לציבור. עם זאת, ניכר שמשרד החינוך מסתייג ונמנע ככל האפשר מהסוגיה. למעשה, המילה “רופא” עדיין לא הוזכרה בצורה מפורשת מחוץ להתייחסות , דברים לומר במפורש, להרחיב, לפרט ולהבדיל, ובאילו להקפיד על המינימום ההכרחי ולהסוות היטב את השאר. ישנם דברים הנאמרים רק בהקשרים מאוד ספציפיים, לצד נושאים שלגביהם השתיקה רועמת ולא מוזכר אף המינימום ההכרחי.

למשל, בעמוד 20, נכתב ש”ההתערבות המיטבית צריכה להיות מותאמת לצורכי התלמיד תוך דגש על הצרכים במסגרת הכיתתית ובית הספר בו הוא נמצא מספר רב של שעות במהלך היום”. כלומר, משרד החינוך מודע לכך שלמסגרת הכיתתית ולבית הספר יש חלק משמעותי בחיי התלמיד, אך משום מה, בחר שלא להזכיר זאת ברשימת הגורמים המשפיעים, לטענתו באופן ישיר, על הביטוי של הפרעת קשב, בעמוד 15.

בדיעבד, מסתמנת גם בחירה מגמתית של מילים במשפט הבא, בעמוד 15: “מחקרים מראים שאיתור מוקדם ככל האפשר ובהמשך מתן התערבות, מסייעים לתחושת ההצלחה”. תחילה, הנחתי לתומי, שהמשמעות של “איתור” כוללת הפניה לאבחון מקצועי על ידי גורם מוסמך מטעם הסמכות הרלוונטית, אך לאחר קריאת ההסבר המורחב של משרד החינוך אודות תהליך האיתור וההתערבות כפי שהוא מגדיר אותו, היעדר המילה “אבחון” באותו המשפט, צורמת מאוד.

ניכר שמשרד החינוך מתאמץ במכוון, שלא לשלב את האבחון הרפואי במענה החינוכי להפרעת קשב בכל שלב אפשרי, ומציין את קיום הרפואה רק באופן מרומז ושולי ביותר כדוגמה לגורמים מחוץ לבית הספר, שתכנית ההתערבות צריכה לכלול שיתוף שלהם. בהקשר זה, גם המילה “שיתוף” צורמת, כיוון שאינה מרמזת על אף היבט הדדי של קבלת מידע, עצה או הנחיה מאותם גורמים חיצוניים.

מודל התגובה להתערבות

בעמוד 20, משרד החינוך מפרט יותר, ומסביר ש”תכנית ההתערבות תתבסס על התפיסה המנחה את אגף לקויות למידה והפרעת קשב, מודל התגובה להתערבות (RTI).”

  • משרד החינוך מצרף מסמך הסבר אודות המודל, שתוכלו למצוא – בקישור הזה

ההסבר אודות מודל התגובה להתערבות נוסח על ידי משרד החינוך ולכן יש לקחת בחשבון שהוא לא בהכרח משקף את המודל המקורי במדויק, אם בכלל. די ברפרוף קצר כדי להבחין בהיבטים בעייתיים. חשוב להבהיר, שאני מגיבה להסברי משרד החינוך בנושא, והביקורת שלי אינה מופנית כלפי השיטה עצמה, שייתכן שבידיים אחרות, הייתה יכולה להיות מועילה וחיובית יותר.

גם כאן, אסתפק בדוגמאות נבחרות, כיוון שאין זה הנושא המרכזי הנדון, כך שחוסר התייחסותי לסוגיה מסוימת אינו מעיד על הסכמה כי אם על כוונתי לקצר בדבריי.

בעמוד 5, מצוין, שזהו “מודל חינוכי שמטרתו לספק תמיכה מוקדמת ויעילה לתלמידים עם קשיים לימודיים”. באופן בלתי מפתיע, הבעיה הראשונה מופיעה כבר בפתיח, כיוון שהפרעת קשב איננה לקות למידה, לא חייבת לבוא לידי ביטוי בקשיי למידה, ובהכרח תפגע לפחות בתחום חיים אחד נוסף.

אדגיש, שמשרד החינוך מודע לכך היטב, לאור ציונו בעמוד 15, ש”השלכות הקושי יקבלו ביטוי באחד או יותר מהתחומים הבאים: לימודי, רגשי, התנהגותי או חברתי, באופן שהם יכולים לפגוע באיכות החיים של הפרט ואיכות האינטראקציות שלו עם הסביבה במסגרות שונות”. עם זאת, עבור מדיניות האיתור והטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר, משרד החינוך בוחר ליישם מודל שנבנה רק עבור קשיי למידה, ומלבד האזכור ההתחלתי, שהתחום ההתנהגותי-רגשי-חברתי משליך גם על התחום הלימודי, טרם נראית בו התייחסות לשאר התחומים. זה יוצר את הרושם, שבהיעדר השלכות על התחום הלימודי, לא מחייב שמשרד החינוך היה מוצא לנכון להתייחס לתחום זה כלל. למעשה, בהתחשב בכך שהשלב הראשון במודל הוא “זיהוי תלמיד בסיכון לקשיים לימודיים”, עולה, שכל תלמיד עם הפרעת קשב שאינו מזוהה כנתון בסיכון לקשיים לימודיים (בין אם הוא חווה כאלה או לא), כלל לא ייחשב לצורך תהליך מול אף גורם במערכת.

התמקדות המודל בקשיים לימודיים יכולה להיות במידה מסוימת הגיונית ליישום בהקשר של לקויות למידה, שמטבען פחות רלוונטיות בסיטואציות שאינן מצריכות כישורי למידה או מיומנויות אורייניות, אך בהקשר של הפרעת קשב המודל הזה במקרה הטוב יתייחס להיבט מסוים, שלא בהכרח קיים אצל כל התלמידים עם הפרעת קשב, ובהכרח יזניח את השאר, מה גם שקשיי הלמידה של תלמידים עם הפרעת קשב, לא בהכרח נובעים מהפרעת הקשב עצמה, כיוון שבשכיחות גבוהה, נלווים אליה שלל קשיים אחרים, שיכולים לפגוע ביכולת הלמידה. כאמור, איתור המקור לקשיים הוא קריטי, משום שכל גורם קושי מצריך מענה טיפולי שונה בתכלית, ומענה בלתי מותאם יהיה במקרה הטוב פחות יעיל, אם בכלל, ויבזבז לשווא משאבים, ובמקרה החמור יותר, אף יגרום נזק.

בהמשך אותו עמוד בחוברת, כתוב ש”מודל RTI  (Intervention to Response) מבוסס על ההנחה כי תמיכה ומעקב שיטתי הניתנים בשלב מוקדם ומותאמים לצרכי התלמיד ימנעו חוויית כישלון ותחושת חוסר מסוגלות” – שוב, נשמע טוב, אך לא ברור כיצד ניתן להתאים את התמיכה והמעקב השיטתיים לצורכי התלמיד, ללא אבחון לאיתור המקור המדויק של הקשיים, שיאפשר לצוותים החינוכיים לדעת את טיבם של אותם הצרכים.

בדיאגרמה המתארת את שלבי המודל, התמיכה מתוארת במפורש כ”הוראה מותאמת”, שאמנם מתאימה למגוון קשיי למידה, אך לא לכולם, ואינה צפויה לסייע בקשיים מחוץ לתחום הלמידה.

משרד החינוך מוסיף ומציין, ש”ההנחה המרכזית היא כי בהתבסס על גישה זו ניתן לזהות תלמידים עם חשד ללקות למידה/ הפרעת קשב כאשר בתהליך העבודה ניתן לשלול קשיים אשר מיוחסים לגורמים אחרים כמו גורמים רגשיים, הוראה לקויה, לקויות אחרות ועוד” – אז זהו, שלא!!!

ראשית, גישה זו אינה נחוצה להעלאת חשד, שיכול לעלות ללא כל מודל חינוכי או הכשרה מקצועית.

תהליך עבודה אינו יכול לשלול קשיים, אך במצבים מאוד ספציפיים, תיתכן תגובה חיובית מהירה להתערבות משמעותית של הוראה מתקנת, בין היתר כמענה להוראה לקויה וחסך בידע או בהתנסות. עם זאת, מדובר במצבים נסיבתיים חיצוניים ולא בלקויות או הפרעות למיניהן. כמו כן, רק בדיעבד ניתן להניח שבכך מדובר. בפועל, ללא בדיקת הגורמים עצמם, אין לדעת אם השיפור חל בעקבות תהליך ההוראה המתקנת, ההבשלה וההתפתחות הטבעית של התלמיד, השפעות של טיפולים אחרים מחוץ לבית הספר… וכד’.

בנוסף, הייתי מצפה שמשרד החינוך ידע לאתר הוראה לקויה ללא צורך בדחייה או מניעת אבחון, וללא צורך במודל התערבות מיוחד עבור התלמידים. הוראה לקויה היא מחדל של המערכת עצמה ומן הראוי שיהיו לה אמצעים לאיתור מקרים כאלה ולטיפול בהם, לפני שהם פוגעים משמעותית בתפקודי הלמידה של תלמידים.

באשר לגורמים רגשיים, הם ניתנים לאבחון רק ע”י פסיכולוג או פסיכיאטר. כאמור, הפרעת קשב היא מחוץ לתחום הסמכות והאחריות החוקית של משרד החינוך, ומאובחנת על ידי רופא מומחה תחת אחריות משרד הבריאות. למען הסר ספק, צוותים חינוכיים ללא ההכשרה הראויה אינם יכולים לשלול או לאמת את החשד לקשיים בתחום הרגשי או את החשד לקיומה של הפרעת קשב, כמו גם חשד לכל תחום קושי אחר מחוץ לתחום אחריותם, שלא נבדק במסגרת אבחון מקצועי מלא.

לתשומת לבכם, שני סעיפים נוספים בעמוד 8 בחוברת:

בסעיף 5, כתוב ש”הפניה לאבחון / הערכה פרטנית מקיפה במידת הצורך ורק לאחר שנמצא חשד מוצק ללקות למידה שאינה מאפשרת את העברת הידע הקיים.”

  • שוב, מדובר בחשד ללקויות למידה וניכר שהמודל כלל לא מיועד להפרעת קשב.
  • הצורך בהפניה לאבחון נובע מעצם החשד, ללא קשר לרמת מוצקותו – אין צורך בסיבות או הצדקות נוספות מעבר לכך.
  • עיכוב או מניעה של האבחון עלולים לגרום יותר נזק מתועלת.

בסעיף 6, כתוב ש”יש חשיבות רבה ליישום המודל בצורה מקיפה ומדויקת הן ברמה המערכתית והן ברמת המורה”

  • חשוב להדגיש, שיישום המודל כולל הפעלה של דרכי עבודה בשלוש רמות שונות, המתוארות בעמוד 7.
  • התייחסות למודל, הסברתו, תיאורו, המלצות עליו, בניית תכניות הכשרה לצוותים חינוכיים והקמת צוותים מובילים בין-תחומיים המסבירים את מדניות משרד החינוך לצוותים החינוכיים, שצריכים להבין שהם אחראיים על דברים שלא בהכרח באחריותם ושהם לא בהכרח מוסמכים לבצע – כל אלה ושלל “הברקות” אחרות לאורך החוברת אינם מהווים יישום של המודל.
  • דחייה או מניעה של הפניה לאבחון, כשלעצמה איננה יישום המודל.
  • יישום המודל צריך להתרחש גם ברמה המערכתית ולא רק ברמת המורה.

עד כה לא ראיתי כל הצדקה או הסבר לבחירת המודל הספציפי הזה על פני שלל מודלים חינוכיים אפשריים אחרים, הן עבור לקויות למידה והן עבור הפרעת קשב. משרד החינוך חוזר, מדגיש ומבהיר שזו גישתו, אך אינו מסביר מדוע, ומהם יתרונות המודל ביחס למודלים אחרים, ככל שאלה קיימים.

לסיכום:

לפני שמשרד החינוך מצהיר שאינו מכיר בקושי כהפרעה טרם התערבות, משום שהוא מתבסס על מודל שנועד לתת מענה לקשיי למידה על רקע לקויות למידה, מוטב שתחילה יתכבד ליישם אותו, יכיר בעובדה שהפרעת קשב איננה לקות למידה ושאבחונה כלל לא בסמכותו, ו…. יפסיק לזלזל באינטליגנציה של כל הנוגעים לדבר.

הערכת ההתערבות ותהליכי בקרה

בעמוד 21, כתוב: “נודעת חשיבות רבה להכללת צמתי עצירה בכל תהליך התערבות, בהם ייבחנו הערכת תפקודו והתקדמותו של התלמיד והערכת יעילותה של תכנית ההתערבות.” עם זאת, לא מצוינים הקריטריונים שעל פיהם תתבצע ההערכה – כיצד ועל סמך מה ייקבע, האם תכנית ההתערבות יעילה או לא? אמנם משרד החינוך כותב ש”יתקיימו מפגשי מעקב בצוות בין מקצועי”, אך להזכירכם, במסגרת החוברת, הסטטוס של צוות זה הוא בגדר המלצה בלבד.

עוד באותו עמוד, כתוב ש”מומלץ להזמין את הורי התלמיד לקבלת משוב וחשיבה משותפת להמשך.” – שוב, דגש על המלצה. המשמעות היא, שמבחינת משרד החינוך, אין חובה להזמין את הורי התלמיד לקבלת משוב או לשתף אותם בחשיבה על המשך התהליך, שלא ברור מי יעריך את יעילותו, כיצד יתאים אותו להתקדמות (או היעדרה) בשטח, על סמך אילו קריטריונים יתקבלו ההחלטות, והאם הגורם המחליט יחזיק בהכשרה הנחוצה לניתוח המצב, הסקת מסקנות וקבלת החלטות בנוגע להמשך תכנית ההתערבות?.

נהדר, נכון?

אמנם משרד החינוך מציין ש”התערבות יעילה חשוב שתכלול גם מערך הכשרה, תמיכה וליווי לצוות החינוכי ואפשרות הדרכה וליווי להורים, כחלק בלתי נפרד מהמענה לצרכיו של התלמיד.” – אבל שוב, הניסוח בלתי מחייב. מדוע “חשוב שתכלול”, ולא “תכלול”? האם ציון החשיבות מעיד על כוונה ליישומה בפועל? מה טיבה של ההכשרה, מלבד המסר לצוותים החינוכיים, שלא יוותרו לעצמם, ושעליהם להבין, שהאחריות לביצוע תפקידו של משרד החינוך היא שלהם, למרות שהיא לא?

באופן דומה, לא ברור מה המשמעות של “אפשרות” הדרכה וליווי הורים. מי מחליט אם ליישם את האפשרות הזאת? האם זה נתון לשיקול דעת ההורים, שמומלץ, אם כי לא מחייב, לתת להם משוב אודות ההתקדמות ויעילות התפקוד של ילדיהם? האם אלה הצוותים החינוכיים, שטיב הכשרתם ביחס לתפקידים שמשרד החינוך מטיל עליהם אינו ברור כלל? או שמא מדובר באותו צוות בין מקצועי, שקיומו עלפי חוברת זו הוא תיאורטי בלבד?

כמו כן, האם ישנו גורם הפועל תחת סמכות משרד החינוך וגם קיים במציאות, שאחראי על אותו מערך הכשרה, תמיכה וליווי לצוות החינוכי?

בסוף העמוד, משרד החינוך כותב ש”חשוב לציין כי ככל שמספר המורים המעורבים ואשר יקבלו הכשרה וליווי בתהליך יהיה רב יותר, כך אקלים הלמידה יהיה מותאם למגוון רחב של תלמידים”.

שאלות נבחרות שעולות מתוך כך:

  • “ככל שמספר המורים המעורבים שיקבלו הכשרה יהיה רב יותר…” – האם לא כולם אמורים לקבל הכשרה?
  • האם מבחינת משרד החינוך, מורים שלא קיבלו הכשרה יכולים להשתתף בתהליך הזה?
  • אם מורים ללא הכשרה יכולים להשתתף, האם ההכשרה נחוצה? אם היא נחוצה, מדוע אפשרי להשתתף בלעדיה?
  • מה קובע את מספר המורים המעורבים? האם זה נתון לשיקול דעת המורים? האם יש מכסה או קריטריונים כלשהם?
  • האם קיים יעד כלשהו עבור מספר המורים שיעברו הכשרה עד תאריך מסוים?

בקיצור, למרות שלטענת משרד החינוך, חשוב שהתערבות יעילה תכלול גם מערך הכשרה, לא נראה שהוא משקיע מאמצים רבים בהנגשת ההכשרה לצוותים החינוכיים או להורים. כמו כן, לא נראה שבכוונתו לחייב מורים לעבור הכשרה זו לצורך יישום התוכנית. לא זו בלבד, אלא ששוב מוצג המשכה של אותה המגמה, בה במקום לנסח מסמך מדיניות ברור וחד משמעי, משרד החינוך בוחר להתייחס לדברים שחשוב / מומלץ שיהיו, וכולי. במקרה זה, ניכר שהוא מכשיר את הקרקע להאשמת המורים, בכך שלא עברו את ההכשרה, שלא ברור איך ניתן להשיגה, האם היא בכלל קיימת, ומדוע כדאי להם להשקיע בה את זמנם.

מאחר שאני פחות מעורבת בפן התעסוקתי של המורים, התעלמתי מרוב האמירות הבעייתיות והצורמות בתחום זה, אך ראוי לציין, שבאופן כללי, ניכר שמשרד החינוך מצפה מהצוותים החינוכיים לבצע עבודה רבה מאוד, שתועלתה הכללית או בהשוואה לדרכי התנהלות אחרות, כלל לא ברורה. במקביל, מוטלת עליהם אחריות רבה לנושאים שאינם במסגרת הכשרתם הבסיסית, במסגרתה הם לא אמורים לאבחן אלא ללמד, ובוודאי שלא לקבל החלטות בנושאים שעל פי חוק צריכים להיקבע על ידי רופא מומחה בלבד. באף מקום לא מצוין אם ואיזה תגמול כספי יינתן על שעות העבודה הרבות הנדרשות להשתתפות בתוכנית ההתערבות, כל נושא ההכשרה והתמיכה המקצועית מעורפל במידה שעצם קיומו מוטל בספק, ואם לא די בכך, על צווי החינוך לספוג גם התייחסות מבזה המתבטאת בניסוחים כגון, “ללמדם לא לוותר לעצמם ולהבין שעליהם מוטלת האחריות…” ושאר רמיזות לגבי “המסוגלות המקצועית והרגשית של צוותים אלה”.

לתחושתי, זהו ההיפך מרתימת המורים לתהליך. משרד החינוך, שכנראה צפה מראש את תגובת המורים בשטח, או שכבר נוכח בה בפועל, בוחר להימנע ממענה לסוגיות הנ”ל. במקום זאת, הוא מוסיף וממשיך באותה אסטרטגיית כסת”ח מבישה, שאינה מכבדת אף אחד מהמעורבים בנושא. לאורך חוברת זו, משרד החינוך הכין למעשה תשתית לוגית, שבאופן תיאורטי, תאפשר לו להאשים בכל מחדל וכישלון מערכתי בשטח את הצוותים החינוכיים, על חוסר מסוגלות מקצועית ורגשית, במסגרתה הם “מוותרים לעצמם”, לא מבינים שזוהי בעצם אחריותם, לא דואגים להכשיר את עצמם… וכולי.

במילים אחרות, עושה רושם שמשרד החינוך יודע היטב לומר, מה לדעתו צריך להתקיים, אך פחות מקפיד על כל מה שיש לעשות לטובת יישום הדברים בשטח. למעשה, ניכר שההיבטים שבהם הוא בוחר להתמקד, הם בעיקר אלה שמסירים אחריות מהמערכת או מונעים גישה לאבחון וטיפול מתלמידי ישראל, ומן הטעם הזה, השקיע את מירב המאמצים והמשאבים במראית עין מדופלמת היטב, שתכליתה להצדיק את התנהלותו, אך בפועל מייצרת יותר נזק מתועלת.

למקרה של ניסיון להסביר זאת באמצעות טיעון כלכלי, גם מהבחינה הזאת, לא ברור החיסכון הכלכלי שבהקמת צוותים מובילים, מערכי הדרכה, תהליכי איסוף מידע מורכבים, תכניות התערבות מפוצצות שפועלות בשלוש רמות שונות… וכולי, במקום פשוט להפנות את ההורים לאבחון אצל רופא מומחה כאשר עולה חשד להפרעת קשב.

לא רק שזה הדבר המקצועי, החוקי והאתי לעשות, זה גם לא עולה למשרד החינוך כלום – אז לשם מה, לכל השדים והרוחות, נחוץ כל ה”טררם” הזה? היכן ההיגיון?

תיעוד ההתערבות

כמעט חשבתי לדלג על החלק הזה, בהיותו עניין טכני-בירוקרטי-פנימי של המערכת…. עד שהגעתי לקטע הבא, בעמוד 22: “כאשר התלמיד מופנה להמשך בירור וטיפול מחוץ לבית הספר, חשוב לצייד את ההורים בתמצית המידע הרלבנטי מתוך החומרים המופיעים בתיקו של התלמיד והמקובלים על הצוות הבין מקצועי, כדי שהמאבחן יעמיק את ההיכרות וההתבוננות עליו.”

אז מה יש לנו פה?

  • אזכור שני לאפשרות של בירור וטיפול מחוץ לבית הספר, אם כי ללא התייחסות מפורשת לאבחון או לרופאים.
  • ציוד ההורים בתמצית המידע הרלוונטי שנאסף אודות ילדיהם, על פניו יופי של דבר, אבל לא ברור לי מדוע מתייחס רק למקרים שבהם התלמיד מופנה לבירור וטיפול מחוץ לבית הספר. כמו כן, חוזר השימוש במילה “חשוב”, במקום פשוט לומר, שההורים יצוידו בתמצית המידע. בהתחשב בכך שקודם לכן משרד החינוך בחר גם לכתוב ש”מומלץ להזמין את הורי התלמיד לקבלת משוב וחשיבה משותפת להמשך”, ניכר ששיתוף ההורים במידע שנצבר במערכת אודות ילדיהם ובתהליכי קבלת ההחלטות לגביהם, אמנם רצוי, אבל מבחינת משרד החינוך, אופציונאלי בלבד. לא יודעת מה אתכם, אבל אותי זה מטריד מאוד. הייתי רוצה לחשוב שעדכון ושיתוף ההורים יהווה חלק בלתי נפרד מהנוהל הקבוע והמפורש, אבל נראה שמשרד החינוך גורס אחרת, ובינתיים לא נמצא הסבר לכך.
  • החומרים שייכללו בתמצית שההורים יקבלו הם רק אלה ש”מקובלים על הצוות הבין מקצועי” – מה?? למה?!
    מסתמן שאותו צוות בין מקצועי מוביל, שלפי החוברת עצם קיומו הוא בגדר המלצה בלבד, מספק גם שירותי צנזורה, זאת כזכור, בנוסף על תפקידו להסביר לצוותים החינוכיים מדיניות בלתי ראויה, שמשרד החינוך כנראה בוחר לפרש את התנגדות הצוותים החינוכיים לקבלה, או את חוסר יכולתם ליישמה בהיעדר התשתית וההכשרה המתאימות, כחוסר הבנה מצדם, שמעלה את הצורך לגרום להם, “לא לוותר לעצמם”.
    עולה השאלה, מה טיבו של צוות בין מקצועי זה? האם הוא אמור לקדם באיזשהו אופן את המענה החינוכי לתלמידים עם הפרעת קשב, או שמא מדובר בסוכנות תעמולה פנימית שנועדה לשרת אינטרסים מעורפלים וחשודים של משרד החינוך?
    על פי אילו קריטריונים יקבע הצוות הבין מקצועי, אם מידע מסוים מקובל עליהם או לא?
    האם רק לתחושתי מכל העסק הזה עולה ריח רע מאוד?
  • האם תהיה להורים אפשרות לקבל עותק של המידע המלא אם ירצו בכך? אם כן, האם משרד החינוך יידע את ההורים בנוגע לאפשרות הזאת, או רק יקווה שלא ישאלו?
  • מי אחראי לצייד את ההורים בתמצית המידע? מי מחליט מה תכלול התמצית הזאת? מהי ההכשרה הנדרשת לצורך כך ומהם הקריטריונים להכרעה לגבי, איזה מידע רלוונטי ואיזה לא?

אז… שוב, מקטע זה עושה רושם, שמשרד החינוך גם מכיר בקיומם של גורמים חיצוניים, גם מפנה אליהם, גם מצייד את ההורים בעיקרי המידע וכו’, ואילו בקריאה מעמיקה יותר, נראה שמשרד החינוך דווקא מסתייג מאוד משיתוף המידע על התלמידים עם הוריהם ועם גורמים טיפוליים מקצועיים אחרים המעורבים בתהליך האבחון והטיפול. מראש לא מוצגת האפשרות לקבלת המידע המלא, אם היא בכלל קיימת, לא נאמר כיצד, על סמך מה וע”י מי ייבחר המידע הרלוונטי, וכל זה תחת תהליך צנזורה של צוות בין מקצועי.

ספרים מוקלטים

בעמוד 24, משרד החינוך בחר להקדיש פסקה שלמה לנושא הספרים המוקלטים, שכוללת גם התייחסות לתוכנות הקראה, ללא הסבר על ההבדלים ביניהם.

אז אני אסביר:

ראשית, שתי האפשרויות הנ”ל רלוונטיות בעיקר לתלמידים המתקשים בקריאה או בהתמודדות עם טקסטים ארוכים מסיבות אחרות. משרד החינוך בחר להמליץ עליהן באופן כללי, מבלי לציין עבור מי הן מתאימות ולמה, כנראה בהמשך למגמת אי ההבדלה בין הפרעת קשב ללקויות למידה, לצד טענות סותרות בשלבים קודמים של המסמך, כמו למשל בעמוד 20: “חשוב לזכור כי הביטויים של ההפרעה יכולים להיות שונים אצל כל ילד, ומכך נגזר כי ההתערבות המיטבית צריכה להיות מותאמת לצורכי התלמיד” – והנה משרד החינוך ממליץ לכולם על ספרים מוקלטים, מבלי לבדוק התאמה או להתייחס אליה. אני שבה ומזכירה: הפרעת קשב לא חייבת לבוא לידי ביטוי בקשיי קריאה או בקשיי למידה באופן כללי, זאת להבדיל מלקות קריאה, שעיקרה הוא קשיי קריאה. אילו דובר על דיסלקציה, נכון היה להציג אפשרויות אלה כהמלצה כללית, אך ביחס להפרעת קשב, זה לא בהכרח נכון.

אגב, בהקשר של הפרעת קשב, תוכנות ההקראה יכולות לעזור גם בשני היבטים נוספים, שכמו קשיי הקריאה, יהיו רלוונטיים לחלק מהמקרים ולא לכולם. ההיבט הראשון, הוא האפשרות לקלט רב חושי, המאפשר גם לראות וגם לשמוע את הכתוב, ובכך לסייע בקליטת התכנים. לצד זה, ישנם כאלה שעבורם הרב-חושיות עלולה ליצור הצפה ולאתגר את פיצול הקשב יתר על המידה, ובכך דווקא לפגוע בהבנה (שוב – התאמה אישית). ההיבט השני, הוא האפשרות לשמוע את הטקסט תוך כדי תנועה או עיסוק אחר, מה שמאתגר יותר עם טקסט כתוב, המצריך מיקוד-מבט ומגביל את התנועה ואת אפשרויות הפעולה.

  • על הצורך בפעילות משנית שתהווה מנגנון ויסות קשב חיצוני התומך בפעילות הראשית תוכלו לקרוא – בקישור הזה

התייחסות לתוכנות הקראה

תוכנות הקראה הן תוכנות מחשב שמטבען מצריכות מחשב. כמו כן, בעוד שבאנגלית ניתן למצוא כמה חינמיות, תוכנות ההקראה בעברית והטובות שבאנגלית הן בתשלום. ואולם, לא מוזכר מי אחראי על מימונן, אלא כרגיל, נתונה רק המלצה לשימוש בהן. כמו כן, אין התייחסות לתלמידים שאין להם מחשב בבית או להסדרים הטכניים הדרושים להעמדת מחשב לשימוש התלמיד בכיתת הלימוד.

בהקשר זה אוסיף, שבתוכנות הקראה רבות, יש אפשרות שהתוכנה לא תקריא את הטקסט בזמן אמת, אלא תמיר אותו לקובץ שמע, שניתן אחר כך לשמוע בכל מקום עם כל מכשיר MP3. זה יכול לתת מענה למקרים של היעדר מחשב בבית התלמיד או קושי בנגישות מחשב בכיתה. עם זאת, לאחר יצירת הקובץ, לא ניתן לשנות את הגדרות ההקראה, לכן חשוב להקפיד ולברר, מהן העדפות התלמיד מבחינת סוג הקולות, מהירות השמעה וכד’.

תוכנות ההקראה מבוססות על טכנולוגיית המרה של טקסט לדיבור (Text To Speech – TTS), ועובדות על קבצים בפורמט טקסט (כמו “וורד” או “דוקס”), בהם ניתן לערוך את הטקסט, ולא יעבדו על קבצי תמונה (כמו צילום או סריקה).

  • אמנם יש תוכנות המרה של תמונה לטקסט, שנקראות OCR, עליהן תוכלו ללמוד – בקישור הזה,

אך רמת הדיוק שלהן תלויה במספר גורמים, כמו טיב התוכנה, איכות הדפסת הטקסט ואיכות הסריקה. עבור ספרים, הפעולה מצריכה סריקה של כל עמוד בנפרד – אמצעי פחות נגיש לתלמידים עם הפרעת קשב, שמצריך גישה לאמצעים טכנולוגיים שלא מצויים בכל בית. לפיכך, אם משרד החינוך רוצה בנגישות השימוש בתוכנות הקראה עבור ספרי לימוד, עליו להכין אותם בפורמט דיגיטאלי של טקסט, כדי שניתן יהיה להעלותו לתוכנה.

כמובן שמשרד החינוך לא התייחס לנקודות שציינתי, ולכן אין לדעת האם הוא בכוונתו לפעול לנגישות ספרי הלימוד בתוכנות הקראה, או לא.

למעשה, השימוש בתוכנות הקראה פרקטי יותר עבור שלל טקסטים שכבר קיימים בפורמט דיגיטאלי ברחבי האינטרנט, אלא שמשרד החינוך לא התייחס לאפשרות הזאת, והציג את הנושא רק תחת הכותרת, “ספרים מוקלטים”.

מה יש לנו לומר על ספרים מוקלטים?

  • אם תהיתם היכן ניתן להשיג ספרים מוקלטים אמתיים, עם קריינים אמתיים (ולא קולות רובוטיים של תוכנות הקראה), אתם מוזמנים לבדוק את ההסבר על הספרייה לעיוורים בקישור הזה.

משום מה, משרד החינוך לא טרח לציין עובדה זו, כנראה במסגרת מגמת הסתייגותו הכללית מהכרה בקיומם של גורמים חיצוניים למערכת החינוך.

כפי שניתן לראות, משרד החינוך באופן כללי לא טרח לציין הרבה דברים. למעשה, האפשרות של ספרים מוקלטים ותוכנות הקראה, היא היחידה שהוזכרה בתחום הטכנולוגיה המסייעת, ואילו שלל אפשרויות אחרות, כמו הקלדה עיוורת, יומן אלקטרוני, טייפ דיגיטאלי ועוד, לא הוזכרו.

מה מייחד את הספרים המוקלטים משאר הכלים הטכנולוגים? כנראה שלגביהם באופן ספציפי, היה למשרד החינוך משהו חשוב לומר.

מהו? – קחו אוויר:

“יש להיזהר מפיתוח תלות באמצעי זה וחשוב להמשיך ולתרגל את הקריאה העצמית.”

זוהי כנראה הטכנולוגיה היחידה שמשרד החינוך חושש שעלולה לפתחת תלות, וניכר שזוהי הסיבה היחידה לטרחתו להתייחס לנושא.

(“תלות” – כמה סטיגמות ייתכנו בחוברת אחת??)

שימוש כרוני בטיפול / מוצר / תרופה או כל אמצעי אחר המיועד לתת מענה לבעיה כרונית אינו גורם תלות – אלא שהוא טיפול או פיצוי.

אמנם ניתן לומר, שבמובן מסוים, הצורך לשימוש כרוני במשהו, הוא סוג של תלות, אבל בלשון הדיבור, המילה הזאת לרוב מתקשרת לקונוטציה שלילית, במובן של התמכרות או סכנה אחרת. בשפה המקצועית לא נהוג להשתמש במילה “תלות” באופן כללי, בדיוק מסיבות אלה. אז… מדוע משרד החינוך מוטרד כל כך מהאפשרות של תלות בספרים מוקלטים לתלמידים עם הפרעת קשב, אבל לא מעלה כל חשש לתלות, למשל בהקלדה, במשקפי ראייה, בעזרי שמיעה, במחשבונים… וכד’?

התשובה היא, שלתפיסתו, “חשוב להמשיך ולתרגל את הקריאה העצמית”.

  1. אפשר לציין זאת ללא השימוש השלילי והסטיגמתי במילה “תלות”, שבעיקר גורמת למי שזקוק לאופציה, להרגיש רע עם עצמו ולחשוש לגבי עתידו, שלא לצורך.
  2. אף אחד לא אמר שזה אמור להחליף את המשך פיתוח מיומנויות הקריאה – ביחס למה נאמר הדבר? האם כך סבור משרד החינוך, או סבור שכך חושבים צוותי ההוראה?

אם משרד החינוך חושש מ”תלות” בתוכנות הקראה וספרים דיגיטליים, כל שעליו לעשות הוא, ללמד קריאה. שזה, כמדומני, גם חלק מתפקידו.

תוכנות ההקראה יעילות לפיצוי על קשיי קריאה ויכולות לסייע רבות לצמצום פערים בחומר הלימוד, לצבירת ידע-עולם ואוצר מילים, שיוכלו בהמשך לתרום לתהליכי הלמידה, אבל את הקניית הקריאה, במיוחד כשיש פער גדול מהמצופה מבני הגיל, לא בהכרח נכון לבסס על חומרי הקריאה של הכיתה. אם משרד החינוך אכן דוגל בכך ש”ההתערבות המיטבית צריכה להיות מותאמת לצורכי התלמיד”, הרי שהטקסטים המשמשים לתרגול קריאה עבור תלמידים המתקשים בה, צריכים להיות מותאמים לרמת הקריאה הנוכחית שלהם. למעשה, זהו נוהג בסיסי בתחום ההוראה המתקנת.

אם כן, או שמשרד החינוך סבור שהצוותים החינוכיים שלו לא מספיק בקיאים בהוראה מתקנת כדי להיות מודעים לכך, או שאינו סבור שתפקידו ללמד את התלמידים לקרוא. במקום זאת, כנראה שהוא סבור, שעל התלמיד לבצע את תפקיד משרד החינוך עבורו, ואם הוא כושל בכך וחלילה נדרש לשירותיו, אזי טיעון המאפיינים האישיים, כמו מוטיבציה ויכולת התמדה, כבר מוכנים לשליפה במקרה הצורך, ועל אלה נוספה כעת גם המילה, “תלות”. באמת מקסים.

מאחר ששבעתי מכמות הרפש השזורה לכל אורך המסמך הזה, לא אוסיף עוד היבטים שקיימים בו, ורק אזכיר למשרד החינוך, שממש באותו העמוד, ציין ש”מומלץ להבנות סביבה תומכת קשב. בדרך זו יחושו התלמידים עם הפרעת קשב תחושת מסוגלות עצמית וביטחון בלמידה מקדמת המותאמת לצרכיהם כמו גם חוויית נראות מעצימה ותומכת”.

האשמת מאפייניו האישיים של התלמיד בביטוי החיצוני של תסמיני הפרעת קשב, אזכור טכנולוגיה מסייעת אחת בלבד, ורק בכדי לתאר אותה במונחי “תלות”, הימנעות עקרונית מהפנייה לאבחון מרגע שעלה חשד להפרעת קשב, התייחסות להפרעת קשב כאל לקות למידה וגיבוש מדיניות להפרעת קשב, אשר מתבססת על מודל של לקויות למידה – כל אלה ועוד אינם יוצרים סביבה תומכת קשב, לא תורמים לתחושת מסוגלות עצמית, ביטחון בלמידה או חווית נראות מעצימה ותומכת.

אנא! – שיקלו מחדש והשכילו לגנוז את החוברת המבישה והמזיקה הזאת!!!

רפרוף קצר על החלק הבא, כי עייפתי

ברשותכם, אדלג על העמודים הבאים, המכילים שלל המלצות לתהליך ההוראה, לגביהן אציין בקצרה:

  • חלקן אכן מתאימות לתלמידים עם הפרעת קשב, כמו למשל, “חשוב להקפיד כי ביצוע משימות או מטלות כיתה כמו גם היבחנות יתקיימו בסביבה שקטה המאפשרת עבודה וללא ריבוי הסחות ורעש סביב”.
  • חלקן מתאימות לחלק מהתלמידים עם הפרעת קשב, אך עלולות להזיק לאחרים, למשל, “מומלץ לשאול במהלך השיעור שאלות ממוקדות הבודקות הבנה ומעודדות את התלמיד להישאר דרוך בעת הלמידה לקראת שאלות הבנה קצרות” – תלמידים עם הפרעת קשב שההשתתפות הפעילה מסייעת להם לשמר את הקשב לאורך השיעור, ששולטים היטב בחומר ושיש להם ביטחון עצמי, אכן יכולים להיעזר בהתערבות מהסוג הזה, אבל לגבי תלמידים עם הפרעת קשב שלא שולטים היטב בחומר או שביטחונם העצמי מוחלש, זה עלול בעיקר להלחיץ ובכך להפריע לקשב שלהם במהלך השיעור. כמו כן, לתלמידים עם הפרעת קשב שמתקשים בפיצול קשב ובעיבוד פרטים מרובים בבת אחת, עצם הצורך לשים לב, מתי המורה שואל שאלה, עלול להסיח מתהליך הפנמת החומר. בנוסף, על תלמידים עם הפרעת קשב שמתקשים ב”שיפטינג” (מעבר בין משימות), חילופים מרובים בין פעילויות שונות, כמו האזנה ומענה על שאלות, עלולים להקשות במעקב אחר מהלך השיעור ובלקיחת חלק בפעילות הנוכחית, כשהמוח שלהם עדיין “תקוע” בקודמת.
  • חלקן לא בהכרח ניתנות ליישום על ידי מורה ללא הכשרה ייעודית בהפרעת קשב, שפועל בהקשר הכיתתי, כמו למשל: “חשוב לסייע לתלמידים למצוא את האיזון בין דיוק למהירות”, או “מומלץ ללמד את התלמיד דרכים לשימוש יעיל ביומן”, “מדרג מטלות על פי סדר חשיבות” – אלה הם כישורים המצריכים את יכולות הוויסות וההתארגנות, שנפגעות בהפרעת קשב, וההנחיות הכלליות שנהוג לתת לא בהכרח יועילו, ויותר סביר שיובילו לתסכול. יתרה מזאת, בהקשר של הפרעת קשב, ניתן לצפות רק לשיפור יחסי בקשיים אלה, שבמידה כזאת או אחרת, ימשיכו להתקיים בחיי האדם. כשמודעים לכך, גם אם המיומנות לא נרכשה במלואה אבל חל שיפור משמעותי ביכולת, זה נחשב להצלחה ראויה, אבל בהיעדר מודעות, עלולים להתייחס לכך ככישלון. לכן, התייחסות למיומנויות מסוג זה בהקשר הכיתתי עבור מורה ללא הכשרה ייעודית להפרעת קשב וללא הסברה לגבי הציפיות ההולמות מצב שכזה, בעיקר מכשירה את הקרקע לתסכול שני הצדדים.

גם על החלק של “תרבות ארגונית בית ספרית” אדלג, שכן, הוא לא מחדש הרבה על מה שכבר נאמר, ובכל מקרה מוצג בעמוד 31, כ”אבני דרך מומלצות” בלבד.

 

שינויים בסל ההתאמות בדרכי ההיבחנות עבור תלמידים עם הפרעת קשב

בעמוד 33, משרד החינוך מציין את ההתאמות הקיימות בסל של תלמידים עם הפרעת קשב, וכוללות:

  • השמעת שאלון הבחינה באמצעות מחשב במערכת ה- i test
    • אישור ההתאמה בסמכות ועדת התאמה מחוזית / ועדת ערר / מערך מל”ל – בכפוף לאבחנה של הפרעת קשב ע”י גורם מוסמך וקביל לאבחון הפרעת קשב + אבחון דידקטי או אבחון פסיכו-דידקטי המעיד על קיומה של הפרעת למידה
    • תלמיד שתאושר לו ההתאמה של השמעה יוכל גם להקליד את תשובותיו במחשב
  • שימוש באטמי אוזניים.
    • יותרו לשימוש כל תלמיד המבקש זאת
    • תלמיד שיבחר להשתמש באטמי אוזניים בזמן הבחינה יוכל לרכוש אטמים ולהשתמש בהם במהלך בחינת הבגרות.
    • יש לציין כי מדובר באטמים בלבד ולא באוזניות.
  • שימוש בטיוטה במחברת הבחינה או ב- i test
    • יותרו לשימוש כל תלמיד המבקש זאת
  • היבחנות בקבוצה קטנה ובסביבה שקטה ככל הניתן.
    • אישור ההתאמה בסמכות הוועדה הבית ספרית – בכפוף לאבחנה של הפרעת קשב ע”י גורם מוסמך וקביל לאבחון הפרעת קשב.
    • בכל בית ספר תיפתח כיתה אחת בלבד ועד סה״כ 10 תלמידים עם הפרעת קשב מובהקת בכיתה.
    • לא תותר כיתה נוספת ולא חריגה מעל 10 תלמידים.
  • הארכת זמן הבחינה
    • אישור ההתאמה בסמכות הוועדה הבית ספרית
    • לא נדרש אבחון לצורך אישור התאמה זו
    • תלמיד שתאושר לו ההתאמה ייבחן עם תוספת זמן של עד 25% ממשך הבחינה.
  • הגדלת שאלון הבחינה
    • אישור ההתאמה בסמכות הוועדה הבית ספרית
    • לא נדרש אבחון אלא מסמך רפואי עדכני בלבד
  • שימוש בדף נוסחאות מורחב בעת בחינת הבגרות במתמטיקה
    • אישור ההתאמה בסמכות הוועדה הבית ספרית – בכפוף לאבחנה של הפרעת קשב ע”י גורם מוסמך וקביל לאבחון הפרעת קשב + אבחון דידקטי או אבחון פסיכו-דידקטי המעיד על קיומה של הפרעת למידה או אבחון ממערך המל”ל.

משרד החינוך קובע, שהשימוש בטיוטה ובאטמי אוזניים (שהתלמיד רכש לעצמו) יותרו לשימוש כל תלמיד המבקש לעשות כן. אם הכוונה היא לכל תלמיד באשר הוא, ללא קשר להפרעת קשב, לא ברור מדוע השימוש בטיוטה ואטמי אוזניים נחשב להתאמה ולא לפורמט הרגיל של הבחינה, ואם זה רק עבור תלמידים עם הפרעת קשב, מן הראוי לציין זאת באופן ברור יותר.

הארכת זמן והגדלת שאלות הבחינה מאושרים בסמכות הוועדה הבית ספרית ללא צורך באבחון של הפרעת קשב.

ההתאמה היחידה שמצריכה אבחון של הפרעת קשב ורק אבחון של הפרעת קשב, היא היבחנות בקבוצה קטנה ובסביבה שקטה ככל הניתן, והיא מאושרת על ידי הוועדה הבית ספרית. ניכר שמשרד החינוך מבין שהקושי להתעלם מגירויים חיצוניים שיכולים להוות הסחת דעת, רלוונטי באופן ספציפי לתלמידים עם הפרעת קשב, וזה לזכותו.

עם זאת, יש כאן הגבלה מוזרה שטיבה אינו מוסבר. אני מניחה שהגבלת כמות התלמידים בכיתה ל-10 לכל היותר, נועדה לשמירה על הסביבה השקטה יחסית שכיתה זו אמורה לספק, ובכך יש היגיון, אך לא ברור הצורך בהגבלת מספר הכיתות לאחת בלבד.

כמו כן, זוהי ההתייחסות היחידה של משרד החינוך לתלמידים עם הפרעת קשב מובהקת. לא ברור מה טיבה של הפרעת קשב מובהקת לעומת הפרעת קשב “רגילה”. בהתחשב בכך שבכל מקרה משרד החינוך דורש אבחון של הפרעת קשב לצורך קבלת התאמה זו, הדגשת המובהקות תמוהה עוד יותר – הרי כאמור, האבחון הוא הכלי היחיד שמאפשר את אישוש או שלילת החשד לקיומה של הפרעת קשב. האם לא די בו לצורך הוכחת מובהקותה? אם לא, כיצד אמורה הוועדה הבית ספרית להבחין בין הפרעת קשב “מובהקת” לאחת שאינה כזאת?

בעמוד 34, משרד החינוך מציין, ש”יתאפשר לבית-הספר לשבץ בחדר פנוי בעת בחינת הבגרות את התלמידים המובהקים שזוהו לנחיצות התאמה זו”. ייתכן שהכוונה היא לא לרמת המובהקות של ההפרעה עצמה, אלא לרמת היחסית של הצורך בהתאמה ספציפית זו בקרב תלמידים עם הפרעת קשב באותו בית ספר, אך מן הכתוב בחוברת זה לא ניתן לידיעה חד משמעית.

זוהי דרך משונה מאוד לאפשר התאמה, ושוב, ככל שמתעמקים, עולה הרושם שהיא מסולפת בניסיון “לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה”. אומנם נכון שלתלמידים עם הפרעת קשב יהיו צרכים שונים ושלא כולם יזדקקו לסביבה שקטה יותר, אבל ממילא אין טעם בהתאמות למי שלא זקוק להן. ההגבלה לכיתה אחת משנה באופן דרמתי את הנגישות להתאמה בהתאם לגודל בית הספר. לדעתי, מספר התלמידים האחרים עם הפרעת קשב שזקוקים לסביבת עבודה שקטה, לא צריכה להיות גורם שמשפיע על ציוני הבגרות, מה גם שלא ברור על פי אילו קריטריונים על בית הספר לקבוע מי זקוק יותר להתאמה זו ביחס לשאר התלמידים. ניכר שהדבר מוכרע בהתרשמות סובייקטיבית של אנשי חינוך, אשר אינם מוסמכים לאבחן ולהעריך הפרעת קשב, ולכן אין לצפות שהערכתם הסובייקטיבית תשקף את ההבדלים האמתיים והמדויקים לגבי צורך זה.

אם משרד החינוך קובע שזוהי התאמה נחוצה בהקשר של הפרעת קשב, מן הראוי שיאפשר אותה לכל מי שזקוק לה ומציג אבחון של הפרעת קשב כנדרש, כיוון שבנוסף לחוסר המקצועיות בעצם קביעת ההגבלה ללא נימוק מכל סוג, ובמתן סמכות ההכרעה לגורמים חסרי יכולת והכשרה מתאימה לצורך כך, התנהלות כזאת עלולה לגרום גם לאווירת תחרות בין תלמידים עם הפרעת קשב על אותם מקומות מוגבלים ויקרים מפז ולעורר קנאה וטינה בין מי שלא הצליחו “להשיג” אותה לבין אלה שכן.

לאחר ההסברים הכלליים הראשוניים בתחילת החוברת, פרק זה הוא הראשון שבו מוזכרת ההתייחסות לאבחון הפרעת קשב ולשימוש בו. כל שאר ההתייחסויות נגעו לאיתור בלבד, ומשום מה, משרד החינוך שואף להימנע ככל הניתן מההפניה המתבקשת לאבחון. זה רלוונטי רק להתאמה הספציפית של סביבה שקטה, שניכר שמשרד החינוך לא בלב שלם מאפשר אותה, וסיבותיו עמו. כלומר, מבחינת משרד החינוך, אבחון הפרעת קשב נחוץ רק לשם זכאות להתאמה ספציפית של בחינה בחדר שקט, שאף היא אינה מובטחת, כי מספר המקומות מוגבל. זה נשמע יותר כמו מנגנון סינון לדבר שלא רצוי שרבים יקבלו, מאשר שיקול מקצועי-חינוכי המכוון לשוויון הזדמנויות.

אמנם ישנן שתי התאמות נוספות המצריכות אבחון של הפרעת קשב, והן השמעת שאלון הבחינה ושימוש בדף נוסחאות מורחב, אלא שלשם כך, אבחון של הפרעת קשב לא עומד בפני עצמו, אלא בתנאי שנוסף עליו גם אבחון דידקטי. למיטב ידיעתי, התאמות אלה יכולות להינתן גם על בסיס אבחון דידקטי בלבד, ואם כך, לא ברורה משמעות הדרישה לאבחון הפרעת קשב בנוסף לדידקטי.

יתרה מזאת, הדרישה התמוהה לקיומם של שני האבחונים, שוב מתעלמת מן העובדה שהפרעת קשב איננה לקות למידה וגם לא בהכרח מתקיימת לצדה.

אני שבה ומזכירה, שפרט להסבר הראשוני על אבחון הפרעת קשב, בכל הקשר אחר לאורך החוברת, משרד החינוך לרוב נמנע מהתייחסות לעצם קיומו של האבחון, כמו גם למקצוע הרפואה ולהנחיות הרשמיות של משרד הבריאות, ולא זו בלבד, אלא שבהצהרתו על התנאים שבהם הוא כן או לא יכיר בקושי כהפרעה, שאבחונה כלל לא בסמכותו, הוא פועל בניגוד להן. עוד הוא מגדיל לעשות, בהמלצתו על הקמת צוות בין מקצועי, שחלק מתפקידו הוא הסברת מדיניות זו לצוותי ההוראה.

לאור התנגדותו החריפה והעקבית של משרד החינוך לאורך החוברת, לרעיון ההפניה לאבחון הפרעת קשב בהינתן חשד לקיומה, כשלפתע, בהקשר מאוד ספציפי, הוא דורש אבחון שכזה ועוד מדגיש שיקבלו רק בתנאי שבוצע על ידי גורם מוסמך וקביל (שהנה כעת נזכר שהוא עצמו אינו הגורם הזה ומקשר לנהלי משרד הבריאות) – זוהי נורת אזהרה מובהקת!

כשלכך מתווספים מיני משחקי הגבלות בלתי מנומקים, לכיתה אחת בלבד של עד 10 תלמידים, די ברור שהמטרה היא, מצד אחד לומר שניתנה התאמה, ומצד שני לדאוג שתהיה בלתי נגישה ככל הניתן, אבל כמובן, מבלי להודות בזה.

אז אמנם משרד החינוך מצהיר ש”השינויים של המאה ה-21 ,לצד המידע הרב שנאסף באגף חייבו התבוננות והעמקה בצורכי התלמידים עם הפרעת הקשב”, אבל אין זה אומר שהוא עצמו ערך התבוננות מעמיקה שכזאת, או שהתייחס למסקנות המתבקשות ממנה.

זוהי דוגמה נוספת לכך, שבחוברת זו, חשיבות הדברים שאינם נאמרים יכולה לעלות על זו של הנאמר. ההימנעות הצורמת מהתייחסות לאבחון בכל התהליכים המתוארים במדיניות, לצד ההתייחסות החריגה והרשמית של משרד החינוך להתאמות, שניכר שאינו מעוניין לתת, משדרות להורים שזוהי מטרתו העיקרית, אם לא היחידה, של האבחון, ובהתאם לכך, התייחסותם של הורים רבים לאבחון, היא אכן כזאת, מה שגורם לבעיות נוספות:

  • הימנעות מאבחון כשלא ניכר צורך בהתאמות, גם כאשר קיים חשד להפרעת קשב.
  • אכזבה מרה ותסכול רב כאשר חרף קיומו של האבחון, ההתאמות לא ניתנות.

מהו תפקידם האמתי של אבחונים והתאמות בדרכי היבחנות?

מדיניות משרד החינוך, היא להפנות לאבחון רק לאחר התערבות לימודית ממושכת, ואף לא די בכך, כי בעמוד 32, נכתב שההמלצה לשלוח לאבחון תתבצע רק לאחר תהליך שבו הצוות המוביל בתחום הקשב (שקיומו כלל אינו וודאי, היות שהקמתו נקבעה בגדר המלצה בלבד), “יגבש נוהל בניית פרופיל אישי לכל תלמיד עם הפרעת קשב המגובה בבדיקה, התערבות ומעקב מתועדים והיוועצות עם אנשי מקצוע נוספים בבית הספר ככלל”. כמובן שלא מוסבר, מהו הנוהל הנדרש במקרים שבהם לא הוקם צוות מוביל בתחום הקשב – האם במקרים אלה אין צורך בשלב הזה, או שלא ניתן להפנות לאבחונים בלעדיו?

כך או כך, משרד החינוך מציג את הפנייה לאבחון ואת מתן ההתאמות כסוג של “נשק יום הדין”, עבור מקרים שבהם לאחר בדיקה והתנסות ממושכת לא נמצא אף מענה אחר לקשיים. את הסתייגותו העקרונית מאבחונים והתאמות מביע משרד החינוך באמצעות הצבת מירב המכשולים בדרך לאלה.

עד כה לא מצאתי ולו צידוק ראוי אחד למדיניות הרסנית זו ולהתייחסות לאבחונים והתאמות במסגרתה. הימנעות מהפניה לאבחון עם התגלות הקושי, לא רק חושפת את התלמיד לסיכון של הזנחת מקור הקשיים על כל המשתמע מכך, בזבוז משאבים שלו ושל המערכת ולעתים אף נזק מטיפולים לא מתאימים, אלא גם מפספסת לחלוטין את מטרתו העיקרית של האבחון, שהיא איתור המקורות המדויקים לקשיים, כבסיס לתוכנית עבודה ובניית מערך טיפולי בהתאמה אישית.

אי אפשר לתת מענה לצרכים שטיבם לא ידוע. ללא אבחון, אין שום דרך לדעת, האם מקורות הקשיים הנם אכן אלה שמערכת החינוך סבורה שבהם היא מטפלת באותה התערבות ממושכת, או שהם אחרים לגמרי ומצריכים מענה שונה בתכלית. בהתחשב בכך, שמבחינת מדיניות משרד החינוך, בשום שלב שקודם לכישלון אותה תכנית התערבות ממושכת, לא מעורב אף איש מקצוע שמוסמך להעריך ולאבחן הפרעת קשב, כל השלב הממושך הזה למעשה מתנהל ב”עיוורון”. מקצועי – זה לא.

בעיה אחת, היא בהתייחסות משרד החינוך לאבחון כאל מוצא אחרון, רק לאחר שכשלה התערבות ממושכת מצדו, במקום ככלי לבניית ההתערבות החינוכית, כך שבאמת תיתן מענה הולם לאותם צרכים אישיים, שמשרד החינוך מדגיש שהיא צריכה להתאים להם.

הבעיה שנייה, היא בהתייחסותו הן לאבחון והן להתאמות, כאל סוג מתקדם או חמור יותר של טיפול, בעוד ששניהם מכל וכל אינם כאלה.

•   אבחון אינו כלי טיפולי אלא כלי מדידה. להבדיל מטיפול, שמטרתו להוביל לשיפר בתפקוד, האבחון לא נועד לשנות דבר במאובחן,            אלא לתאר את מצבו הנוכחי. הצגת האבחון ככלי טיפולי ברמת ה”תותחים הכבדים”, המוצעים רק לאחר שבמשך זמן רב שום דבר          אחר לא הועיל, יוצרת מצג שווא, המייצר להורים תפיסה סובייקטיבית שגויה וציפיות לשינוי דרמתי מעצם האבחון.

    • במקרים שבהם חלק משיקולי ההורים לפנייה לאבחון, היו השאיפה לקבלת התאמות, אם חרף האבחון לא יאושרו ההתאמות המיוחלות, צפויים להורים עוגמת נפש, תסכול מוצדק וטינה רבה כלפי מערכת החינוך, שמנקודת מבטם, בעיקר גרמה להם להוציא כספים שלא לצורך ולהתמודד עם תהליכים בירוקרטיים מייגעים ללא תועלת, אף שהייתה יכולה לחסוך זאת מהם, או לפחות לתת להם מידע אמין ומדויק יותר לקבלת החלטות מושכלות בהתאמה למציאות המערכתית.

º   הצגת האבחון כתנאי הכרחי אך לא מספק למתן התאמות בלבד, מונעת מההורים מודעות לכך, שהאבחון אמור להוות בסיס                    לתכנית טיפולית רב תחומית, שעליהם לבנות מול המומחים המתאימים. מאחר שבכל הקשרי ההתערבות לאורך החוברת,                      משרד החינוך מתמקד בקשיי למידה בפרספקטיבה של לקויות למידה, עבור תלמידים עם הפרעת קשב, יש להניח, שגם                        בהינתן תכנית התערבות מושקעת מבית הספר, עדיין יישארו תחומים רבים שבהם תסמיני הפרעת הקשב באים לידי ביטוי,                    להם משרד החינוך כלל לא מתיימר לתת מענה, ואף לא מיידע את ההורים, שעבורם עליהם לחפש מענה במקום אחר.

  • הורים שאינם מעוניינים ואף חוששים מהשינוי הצפוי בעקבות האבחון, צפויים להימנע ממנו.
    • החששות מתוצאות האבחונים לרוב קשורים לשני היבטים מרכזיים:
      • סטיגמה ותיוג מערכתי

לא רק שמשרד החינוך לא מרגיע את ההורים בנוגע לסוגיה זו, אלא שהוא אף מקפיד בנחישות להוסיף דלק למדורה,                             שמן הראוי שיעזור לכבות. לאורך כל החוברת שזורים טיעונים, הסברים ומונחים סטיגמתיים, שמחמירים את בעיית                               ההתייחסות הציבורית לנושא באופן כללי, וגם יוצרים רושם מוצדק ביותר, שהמערכת אכן נוטה לתייג תלמידים עם                                 הפרעת קשב באופן שעלול לפגוע בהם מאוד.

      • חשש מהטיפול התרופתי ורצון להימנע ממנו

לצערי, חשש זה כה גדול, שבמקרים רבים, הורים נמנעים מאבחון דידקטי ללקויות למידה (שעבורן אין טיפול                                        תרופתי), רק בכדי להימנע מהטיפול התרופתי להפרעת קשב. חוסר ההבחנה של משרד החינוך בין לקויות למידה                                להפרעת קשב, וההתעקשות להכיל על הפרעת קשב מדיניות ומודלים שמיועדים ללקויות למידה, רק מחזקים את                                  הרושם השגוי ומכלילים את הסטיגמה ואת החשש מתיוג גם על מצבים אחרים, כך שלא רק תלמידים עם הפרעת                                  קשב נפגעים מהתנהלות זו.

היות שהטיפול התרופתי להפרעת קשב נועד רק להפרעת קשב, לקבלת מרשם נדרש אבחון, וטוב שכך. עם זאת,                                  התייחסות משרד החינוך לאבחון כאל מוצא אחרון, בשילוב הסטיגמה הרווחת בציבור נגד הפרעת קשב, אותה                                      משרד החינוך רק מוסיף להזין, והשפעתה בהקשר של הטיפול התרופתי קיצונית עוד יותר. כיצד לא יחששו הורים                                  ממה שמוצג להם בצורה כזו?

עוד על הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כאל מוצא אחרון, תוכלו לקרוא בקישור הזה.

    • כמובן שעם הימנעות ההורים מאבחון, מכל סיבה שהיא, נמנעת מהם גם כל הכרה ממסדית פורמלית וסיוע פוטנציאלי, המצריכים את האבחון כחלק מההליך הבירוקרטי לקבלת הזכאות.
      • כמו כן, הורים אלה מועדים עוד יותר לפספוס חשיבות האבחון כבסיס לבניית תכנית עבודה טיפולית, כמו גם את עצם הצורך בתכנית כזאת מעבר להתערבות שבית הספר כן או לא מספק, שסביר להניח שלא תיתן מענה מלא במקרים של הפרעת קשב.

בשעה טובה, הגענו לנושא ההתאמות!

ראשית, ממש כמו אבחון, גם התאמות אינן טיפול, גם הן לא נועדו ליצור שינוי כלשהו בנבחן עצמו, ומטרתן שונה. להבדיל מאבחון, שנועד לתאר את המצב הנוכחי, ההתאמות נועדו לתקן את תוקף המבחן עבור מקרים שבהם הוא נפגע מהתערבות משתנים שאינם קשורים למיומנות או לידע הנמדדים, ולנטרל את השפעתם לטובת שיקוף אמין של הפרמטרים הנמדדים.

בשלב זה, בניגוד להצהרותיו, משרד החינוך מאפשר התאמות יותר על פי העלויות הכלכליות שלהן מאשר על בסיס התאמתן למקרה ספציפי.

מתוך כך, אטמי אוזניים (במימון התלמידים) יאושרו לכל דורש, אך לעומתם, תוספת זמן מערבת עלויות נוספות (תשלום למשגיח שיישאר בכיתת המבחן למשך הזמן הנוסף), מה שמסביר את המגמה המובהקת להימנע מהתאמה של כיתות קטנות (המצריכה מימון משגיח לכל 10 נבחנים, ללא האפשרות לריכוז כל התלמידים הזכאים בחדר גדול אחד).

השיקולים שאמורים להילקח בחשבון הם הרבה יותר אישיים, מעשיים וקונקרטיים. לדוגמה, לגבי תוספת זמן, יש לבדוק, האם טווח הקשב של התלמיד בכלל מאפשר לו שימוש בתוספת הזמן.

כמו כן, כאמור, ההתאמות לא יוצרות שינוי בתלמיד, לא מקנות ידע או כישורים, וחלקן אף מצריכות רכישת מיומנויות ייעודיות, שבהיעדרן הן לא יהיו יעילות להשגת מטרתן.

את ההתאמות יש לקבוע על פי שיקולים מקצועיים ולא על פי מדיניות של הסתייגות כללית או שיקולים כלכליים בלבד.

אם משרד החינוך מעוניין להפחית את כמות ההתאמות הדרושות לתיקון תוקף מבחניו, ביכולתו לעשות את הדברים הבאים:

  1. איתור אמתי, הכולל הפניה לאבחון רלוונטי, הכשרת מורי החינוך הרגיל כבר מכיתות היסוד, להעלות באופן מושכל יותר חשד אודות שלל מקורות אפשריים לקשיים ולהכיר את הגורמים המוסמכים לאבחון כל אחד מהם. כמו כן, יש לבנות יחסי אמון הדדיים מול ההורים ולעודדם להביא את דוחות האבחונים לבית הספר. לאחר מכן, לקרוא את הדוחות, להתייחס אליהם כמקורות מוסמכים לנושא שבדקו, ולתת את המענה החינוכי הנדרש על פי תוצאותיהם ולא על פי הנחה שרירותית, שלכל קושי בלמידה יש שלושה גורמים אפשריים בלבד (פגם בהוראה, חסך או לקות למידה) ושלכולם דרושה אותה ההתערבות (הוראה מתקנת). איתור ****ואבחון**** בשלב מוקדם, שישמשו לבניה ויישום תכנית התערבות שמותאמת לצרכים האמתיים של התלמידים, ימנעו או לפחות יצמצמו ככל הניתן צבירת פערים והתפתחות בעיות משניות ובכך, בטווח הרחוק, יתרמו לצמצום הצורך בהתאמות.
  2. שימוש בכלי הערכה שתקפים עבור כלל אוכלוסיות התלמידים.
    כאמור, מטרת ההתאמות היא לתקן פגיעה בתוקף המבחן. אילו היה המבחן בנוי מראש כך שהציון לא יושפע מגורמים שאינם קשורים למיומנות או לידע הנמדדים, לא היה צורך לתקן אותו באמצעות התאמות. משרד החינוך כבר מודע לאפשרות של הערכה חלופית, שהוזכרה בעמוד 29, אך משום מה, לא נותן לה התייחסות מעבר למשפט יחיד זה, שגם בו היא בגדר המלצה בלבד. לעומת זאת, כמות המלל המוקדשת למדניות אי ההכרה בקושי כהפרעה, איתור ללא הפניה לאבחון, הכלת תכנית התערבות ממושכת ללא ידיעה ברורה על טיבם של מקורות הקשיים, נהלים סבוכים ותמוהים להתאמות וכו’ – עולה על גדותיה ומהווה את עיקר הטקסט.

טיפול תרופתי בהפרעת קשב

רק בעמוד 36, אנחנו מגיעים לטיפול התרופתי בהפרעת קשב, שעד כה הוזכר בקצרה באופן תמוה ובעייתי מאוד, כחלק מ”הטמעת תרבות ארגונית בית-ספרית” בעמוד 19, ללא כל אזכור ישיר לתפקידו ההכרחי והחוקי של הרופא בעניין. הנושא זוכה רק לאזכור עקיף של המילה הבודדת “רפואי”, כדוגמה המוצגת בהמשך הטקסט בסוגריים, לגורמים החיצונים שאותם צריך לשתף, זאת כמובן בלי לתאר מה טיבו של שיתוף זה.

מתוך התיאור בעמוד 22, לגבי ההתנהלות לגבי “תמצית המידע הרלוונטי”, שאמור להיות מוכן עבור ההורים לצורך “המשך בירור וטיפול” מול גורמים שמחוץ לבית הספר, ניכר שאופי השיתוף הנו חד צדדי ומצונזר, כאשר לא ברור מהם הקריטריונים לבחירת המידע הרלוונטי ולאישורו לשיתוף מחוץ לכותלי בית הספר. כמובן שאין כל התייחסות גם לאופן שבו על בית הספר לנהוג ביחס לאותם גורמים חיצוניים והמידע המתקבל מהם, פרט לתיעודו על ידי מחנך הכיתה, כמפורט בעמוד 18.

כולי תקווה, שלפחות בהקשר הרפואי, משרד החינוך יהיה פתוח יותר להתייחסות ממשית לחוות דעת מקצועיות, של הגורמים שעל-פי חוק מוסמכים לקבלת החלטות בתחום זה.

עמוד 36, פותח בתיאור כללי של הטיפול התרופתי כ”נדבך נוסף ולו תפקיד חשוב בטיפול בילדים ונוער עם הפרעת קשב.” – יפה. חסרה כמובן התייחסות למבוגרים, שכן הפרעת קשב היא כרונית ומתמשכת לאורך חיי האדם, אבל בהקשר של משרד החינוך, ניתן להבין את ההתמקדות באוכלוסיית הילדים והנוער.

לאחר תיאור קצר של האופציות התרופתיות וההבדלים העיקריים ביניהן, הוא מוסיף ש”בחירת התרופה מצריכה חשיבה קפדנית מצד הרופא המטפל ומתבססת על מספר גורמים, כאשר נבחן היחס בין התועלת הצפויה לבין ההשפעות השליליות האפשריות” – יפה, וזוהי פעם ראשונה שמשרד החינוך מואיל להזכיר ישירות את הרופא כגורם המעורב בטיפול התרופתי.

עם זאת, הניסוח מתייחס לכך שבחירת התרופה רק “מצריכה חשיבה קפדנית מצד הרופא” ולא “נקבעת” על ידו. חשוב לציין, שהמגוון התרופתי הקיים כיום בשוק מתאים ל כ- 80% מהאוכלוסייה עם הפרעת קשב, זה אחוז יפה מאוד, ושמסיבות שונות, ל כ- 20% מהתלמידים עם הפרעת קשב אין בשלב זה מענה רפואי מתאים. עוד חשוב לציין, שלא כל מי שיש לו הפרעת קשב בהכרח זקוק לטיפול תרופתי ולמי שכן, הצורך לא בהכרח יומיומי ויכול להתמקד במצבים מסוימים שבהם התסמינים באים לידי ביטוי באופן משמעותי יותר, אצל המטופל הספציפי.

בין אם משרד החינוך מכיר בכך או לא, תפקיד הרופא אינו מוגבל לבחירת התרופה, שעוד קודם לכן עליו לברר את הצורך בה, את קיומן של אפשרויות תרופתיות רלוונטיות להתאמה אישית למטופל, וכן את היבטי התאמת השימוש (צורך, עיתוי, תדירות, משך… וכו’).

למען הסר ספק, הטיפול התרופתי להפרעת קשב מיועד רק להפרעת קשב ולכן אינו רלוונטי לפני שנעשה אבחון מקצועי מלא מול רופא מוסמך שקבע אבחנה של הפרעת קשב. לידיעת משרד החינוך – לאבחון הפרעת קשב יש נחיצות מעבר לשימוש הבירוקרטי שנבחר להיעשות בו בחוברת לצורך מניעת גישה להתאמות בשעת היבחנות.

בשאלון המורה, המובא בהקשר זה, מופיעה אמירה חשודה וצורמת להורים: “רוב התרופות עלולות לגרום לתופעות לוואי. אנחנו רוצים להיות בטוחים שהילדים שמקבלים טיפול תרופתי לא יסבלו מתופעות לוואי, גם במחיר שמצבם ותפקודם ישתפר כתוצאה מהטיפול התרופתי.”

אמנם נחמד שמשרד החינוך רוצה לוודא ש”הילדים שמקבלים טיפול תרופתי לא יסבלו מתופעות לוואי” – אבל ראשית, אין ביכולתו להבטיח מה שלא תחת אחריותו ובנוסף, ניסוח זה עלול ליצור את הרושם השגוי, שזה מה שצפוי ברוב המקרים, ומכאן, שברוב המקרים, יצטרך משרד החינוך למנוע זאת – שוב, לא ברור כיצד, שכן, הדבר לא נתון לשיקולו, ובסמכותו להעביר מידע לרופא בלבד.

כבר בפתח הדברים, מקדיש משרד החינוך יותר מחצי עמוד בגוף החוברת לנושא תופעות הלוואי + שאלון ייעודי בנספחים, וניכר שהנושא משמעותי עבורו, להבדיל מנושא ההערכה החלופית, הראוי להתייחסות נרחבת יותר, אך עבורה זכה לשורה אחת בודדת, המובאת כהמלצה בלבד.

באופן מגמתי, משרד החינוך נוטה להתעלם ו/או לסתור דברים קודמים שציין, שכן, בעוד שיש שאיפה למזעור תופעות הלוואי ככל הניתן, אין מטרה להימנע מהן באופן מוחלט, אלא לערוך “חשיבה קפדנית מצד הרופא”, שבה נבחן “היחס בין התועלת הצפויה לבין ההשפעות השליליות האפשריות”. כלומר, מצב שבו התועלת עולה על ההשפעות השליליות, הוא מקובל.

הדגש לא צריך להיות על היעדר תופעות לוואי כתנאי מפורש או מרומז לשימוש בטיפול תרופתי, אלא על תהליך ההתאמה, המתבצע מול הרופא המומחה, שאליו יש להפנות כל שאלה, תהיה או ספק בנוגע לטיפול התרופתי.

אגב, לאחר תהליך ההתאמה, הדגש צריך להיות על מעקב תקופתי מול הרופא המומחה. עבור ילדים מומלץ להקפיד על מעקב בתדירות של חצי שנה, גם כשהכול בסדר, משום שהם מצויים בתהליכי גדילה מהירים, שיכולים לגרום לשינויים פיזיולוגים, שחלקם עשויים להשפיע בדרכים שונות על התגובה. לשם השוואה, התדירות המומלצת למעקב מבוגרים היא אחת לשנתיים בלבד.

הדגש הרב על תפקיד הצוות החינוכי בתהליכי המעקב והניטור על הטיפול התרופתי, המובא לפני ההנחיה לחזור לרופא, בשילוב נוסח השאלון, בו מועלה הרצון לוודא את היעדרן של תופעות לוואי, “גם במחיר שמצבם ותפקודם ישתפר כתוצאה מהטיפול התרופתי”, נלווה למגמה העקבית, במסגרתה נוטה משרד החינוך לראות עצמו כגורם סמכות בנושאים שלא בסמכותו ושחוקית, אל לו להתערב בקבלת ההחלטות בנוגע להם.

בהקשר זה, ניסוח ההסבר בשאלון המורה מעט מסורבל, שכן, ניתן להבין ממנו גם את ההיפך, אבל אני מניחה שהכוונה היא לכך, שעל מנת להימנע מתופעות הלוואי, עדיף להימנע גם מהשיפור הצפוי מהטיפול התרופתי במצבם ובתפקודם של התלמידים המטופלים בו. לצד זה, משרד החינוך נמנע מהתייחסות להשלכות ההימנעות מטיפול תרופתי במידת הצורך, שכפי שצוין בעמוד 36, כוללות “הפרעה תפקודית שתוביל לקושי במיצוי הפוטנציאל הלימודי, חוסר הצלחה חברתית, קשיים התנהגותיים ורגשיים מתמשכים שעלולים להשפיע על ערך עצמי ירוד, תסכול מתמשך, והפנמת דפוסי חשיבה והתנהגות שליליים”.

עושה רושם שמשרד החינוך מודע לכך, שתפקיד הרופא הוא לערוך חשיבה מעמיקה וליצור איזון מורכב של עלות-תועלת, הבא לידי ביטוי בהקשרים ובמובנים שונים לצורך התאמת התרופה, ואולם, הוא עצמו מסתפק בחשיבה דיכוטומית בבחינת שחור/לבן, ופועל על בסיס שיקולים פשוטים בהרבה, או ליתר דיוק, שיקול אחד בלבד – אם יש תופעות לוואי, עדיף להימנע מהטיפול התרופתי. כמו כן, הוא עושה זאת כאמור, תוך חריגה מסמכותו, והתעלמות מרמת תופעות הלוואי ומההשלכות השליליות של הימנעות מטיפול תרופתי.

אמנם אין הדברים נאמרים מפורשות, אך הנימה מאוד ברורה וזוהי הפרשנות שאליה היא מובילה את הקוראים. בנושאים אחרים ייתכן שניתן היה לנקוט מידה מסוימת של סלחנות כלפי משחקי מילים ובחירה מגמתית של ניסוחים, אבל כאן מדובר בנושא בריאותי ורפואי, שבו לשיקול דעת שגוי, צפויות השלכות דרמתיות על התלמיד – רמת תפקודו, יכולתו העתידית להשתלב בשוק העבודה, בריאותו הנפשית ואיכותו חייו.

עדיף שהחלטות מסוג זה תתקבלנה אך ורק על ידי רופא מומחה, המחזיק בהכשרה ובידע הנחוצים לשם כך, ואשר יחיל את אותה חשיבה קפדנית ומבוססת על כל הגורמים הרלוונטיים, שאחד מהם הוא הצוותים החינוכיים, או ליתר דיוק, דיווחיהם אודות התפקוד וההתנהלות של התלמיד בבית הספר – זהו מקומם של אנשי החינוך בהחלטות הרפואיות – לא פחות ולא יותר. תפקידם לדווח לרופא, שיפרש את המידע בעצמו, ובידיו לקבל את ההחלטות, באופן שאינו נסמך רק על הדיווח מבית הספר, אלא על כלל הגורמים הרלוונטיים.

בשום פנים ואופן, תחת כל נסיבות שהן, אין לתת את ההחלטה בידי גורמים שאינם רפואיים, חסרי ההכשרה הנחוצה, שאינם מתבססים על מכלול הגורמים הרלוונטיים לנושא ומתייחסים אליו בצורה דיכוטומית וחד ממדית, מבלי לבחון את ההשלכות השליליות הרבות שחוות דעתם עלולה לייצר. לכן, כל רמיזה בכיוון זה היא בלתי אחראית ומסוכנת מאוד.

מן הראוי שמשרד החינוך יקפיד במיוחד על ניסוחים מדויקים ואמינים בהקשרים רגישים מעין זה, וידע את מקומו במערך, כפי שנקבע על פי חוק במדינת ישראל.

בעמוד 37, בשעה טובה (עדיף מאוחר מאשר בכלל), מצוין,  ש”חשוב לזכור כי רק גורם רפואי רשאי להמליץ על טיפול תרופתי” – דיינו!!!!

זהו האזכור הראשון ועד כה היחיד בחוברת, לאמירת הדבר במפורש, חרף שלל רמיזות על אפשרויות אחרות.

עם זאת, טרם נמצאה הצהרה דומה ביחס לאבחון של הפרעת קשב. כלומר, משרד החינוך אינו מצהיר, שהוא מכיר בכך, שרק רופא מומחה מוסמך לשלול או לאמת את החשד לקיומה של הפרעת קשב. במקום זאת, הוא מציין שכך קבע משרד הבריאות, מבלי להצטרף או לתמוך בקביעה זו, ויתרה מזאת, תוך הדגשה מפורשת ומפורטת של מדיניותו, שלא להתייחס לקושי כהפרעה, שמיושמת ללא הבחנה בין לקות למידה להפרעת קשב. משרד החינוך אמנם מעלה דרישה לאבחון הפרעת קשב על פי הקריטריונים של משרד הבריאות, אבל שוב – בהקשר של התאמות בלבד, ורק ככלי בירוקרטי למניעת הגישה אליהן בהיעדר אבחון. יש לציין, שמשרד החינוך בנה מנגנונים כפולים לנטרול השפעתו הפוטנציאלית של אבחון הפרעת קשב, כך שבפועל, על-פי נהלי משרד החינוך, קיומו אינו מחייב דבר.

הורים והטיפול התרופתי

בעמוד 37, ההתייחסות לסוגיה זו נפתחת בטענה, ש”ברוב המקרים, לצוות החינוכי וההורים אותה מטרה – שיפור תפקודו ומצבו הכללי של הילד”.

אני כמובן תוהה, באילו מקרים לצוות החינוכי ולהורים אין את אותה המטרה, מי מהצדדים במקרים אלה, לדעת משרד החינוך, אינו פועל מתוך רצון לשיפור תפקודו ומצבו הכללי של הילד, ואילו מטרות אחרות ייתכנו במקום אותה מטרה?

ההמשך הישיר הוא, “עם זאת, דאגתם של ההורים בנושא מובנת”.

כלומר, על פי משרד החינוך, במקרים שבהם לצוות החינוכי ולהורים אין את אותה המטרה, הצד שמטרתו אחרת, הוא זה של ההורים, ומכאן, שלדעת משרד החינוך, ישנם מקרים שבהם ההורים אינם רוצים בשיפור תפקודו ומצבו הכללי של הילד.

בשלב זה, משרד החינוך מייחס זאת לדאגת ההורים. אבחר להניח, שהכוונה היא לגורם השוני במטרות, מתוך תקווה שמשרד החינוך לא מנסה לרמוז, שדאגת הורים משמעה חוסר רצון בשיפור תפקודו ומצבו של ילדם.

בהמשך המשפט, נכתב: “לכן, חשוב להסביר להורים כי יש מקרים שבהם קיימת נחיצות לשלב את הטיפול התרופתי”.

ריבוי נורות האזהרה הנדלקות כאן מקשה על בחירתי, מאיפה להתחיל, אז אשתדל להתמקד בנקודות העיקריות:

  • מדוע מסבירים רק מקרים שבהם קיימת נחיצות לשלב את הטיפול התרופתי, ולא מוסברים גם מקרים שבהם אין נחיצות לשילוב טיפול תרופתי?
  • מי אחראי להסביר להורים את המידע הזה, על סמך מה, באילו מקרים, על בסיס איזה ידע… וכו’?
  • מה הקשר בין הסבר כללי זה על קיומם של מקרים מסוימים, לבין לדאגת ההורים?
  • מה הקשר בין ההסבר הכללי הזה, לבין שוני בין מטרות ההורים ואלה של הצוות החינוכי?

ההשערות ההגיוניות הן, שמשרד החינוך לא מתכוון לעובדה הכללית, שבמקרים מסוימים נחוץ לשלב טיפול תרופתי, אלא למקרה ספציפי של צורך, של ילדם המסוים של אותם ההורים. כמו כן, הוא מניח, שחוסר הבנה זה הוא הגורם לדאגה, ושמסירת המידע, שכנראה תתבצע על ידי הצוות החינוכי, היא שתרגיע את ההורים ותוביל לאחידות מטרות בינם לבין הצוות החינוכי.

זה מאוד עולה בקנה אחד עם ההתייחסות להשפעת המשפחה, שמשרד החינוך טרח לציין בעמוד 15, בנוגע לגורמים שמשפיעים על הביטוי הקליני של הפרעת קשב – “מידת התמיכה, הציפיות ורמת הגמישות במסגרת המשפחה ועוד”.

גם המשפט הבא די מעורבל: “כמו בתחומים אחרים, גם במקרה זה להורים ההחלטה הסופית ולהם שליטה מלאה, בהתייעצות עם מומחה בתחום, על הטיפול התרופתי – מתי נותנים, באיזה שעות, איזה סוג וכו'”.

  • גם כאן משרד החינוך לא מציין מהו אותו מומחה בתחום.
  • כמו כן, אינו מדגיש, שאף גורם במערכת החינוך, שאינו בעל הסמכה הרפואית מתאימה, לא נחשב למומחה בתחום.

ובהמשך, “המלצת המאבחן אינה מחייבת את הילד והוריו”:

  • שוב, לא מצוין מיהו אותו מאבחן.
  • לא מצוין, מהי אותה המלצה בלתי מחייבת.
  • ו… למרות שהכוונה היא, כנראה להפחית את דאגת ההורים, גם כאן יש זלזול, נטרול, התעלמות והסתרה של עובדת האחריות והסמכות של הרופא המומחה בעניין הטיפול התרופתי.

משרד החינוך שב ומנטרל ככל יכולתו את תפקיד הרופא, ורק מזכיר את ה”מאבחן” כגורם שהמלצתו אינה מחייבת. אמנם נכון, שגם בהינתן אבחון מלא של רופא מומחה בצירוף המלצתו לטיפול תרופתי, לא ניתן לחייב הורים לתת טיפול תרופתי לילדיהם, אך עד כה לא נאמר במפורש שעל כך מדובר.

מדוע בחר משרד החינוך להציג את הדברים בצורה כל כך מעורפלת, במקום לציין מלכתחילה בפשטות, שבעוד שרק רופא רשאי לתת המלצות רפואיות, ההחלטה, באם לקבלן או לא, היא בידי ההורים בלבד.

ייתכן שמשרד החינוך מנסה, לא רק לטשטש ככל הניתן את חלקו של הרופא, אלא גם להסוות את חוסר סמכותו שלו לייעוץ רפואי, ותחת זאת, להציג את ההתערבות הרפואית הבלתי חוקית של הצוותים החינוכיים, כפעולה שמטרתה היא, שיפור תפקודו ומצבו של הילד, ואף מגדיל לעשות, באומרו שמטרה זו עשויה להיות מנוגדת לזו של ההורים. ניכר שבמקרים של אי הסכמה בין ההורים ובין הצוות החינוכי, משרד החינוך נוקט בטכניקות בזויות של מניפולטיביות והאשמות אישיות, ובגישה פטרוניסטית תוך סילוף המציאות. במילה אחת – “גזלייטינג”.

ניכר שמשרד החינוך מניח, שעמדתו תמיד נכונה, גם בנושאים רפואיים שכלל לא בסמכותו. מסיבה לא ברורה, הוא כנראה מניח גם, שהדרך לטיפול במחלוקות, היא מניעתן באמצעות הסתרה, טשטוש או סילוף של מידע. כשהמחלוקת בלתי נמנעת, האסטרטגיה של משרד החינוך ליישוב הדברים, היא האשמת הצד השני, בכך שאינם רוצים בטובת יקיריהם, טענה שהחלטותיהם נובעות משיקולים אמוציונליים, מתוך נקודת הנחה, שהם סובלים מבורות, שרק משרד החינוך יכול לתקן. המענה שמשרד החינוך מציע לכל המגרעות ההוריות הללו, הוא חשיפה מבוקרת למידע חלקי שנבחר בקפידה כתומך בעמדת המערכת לגבי אותה הסוגיה.

משרד החינוך מקפיד להימנע ככל יכולתו מניסוחים ישירים וברורים להעברת מסריו. אני מניחה, שזה נובע מכך, שהוא מודע לחוסר הלגיטימציה בדרכי פעולתו, אך כהרגלו, במקום לתקנן, הוא מכשיר את הקרקע להתנערותו מאחריות.

לפיכך, ארשה לעצמי להמליץ לצוותים החינוכיים על דרך אחרת:

  1. הקפדה על יחס מכבד ושיח בוגר מול ההורים, שמניח כוונות טובות משני הצדדים.
  2. הימנעות מכל צורה ואופן של הסתרת מידע, סילופו או הצגתו הכוזבת.
  3. הכרה בסמכותו הבלעדית של הרופא לאבחן הפרעת קשב ולעסוק בייעוץ תרופתי.
  4. הכרה בחוסר סמכותו של משרד החינוך לאמת או לשלול את החשד להפרעת קשב ולהתערב בשיקולים רפואיים.
  5. הכרה בחשיבותו של איתור מוקדם, הכולל הפנייה מידית לאבחון על ידי הגורמים המוסמכים לאמת או לשלול את החשד למקור הקשיים.
  6. הכרה בעובדה, שייתכנו שיקולי הורים, שאף אם אינם ידועים לצוותים החינוכיים, גם הם לגיטימיים ורלוונטיים לנושא הנדון.
  7. בקשה מנומסת מההורים לקבל את דוח האבחון של הפרעת קשב, וקריאה מעמיקה של המסמך.
  8. באם עולות שאלות בנוגע לאבחנה או להמלצה הרפואית, יש להפנותן אל הרופא בתיווך ההורים, ולכבד את התשובות המתקבלות בחזרה.
  9. מתוך הכרה בזכותם החוקית של הורים לשמירת הסודיות הרפואית של ילדיהם, יש לכבד כל מקרה של סירובם להיענות לבקשת מידע רפואי אודות ילדיהם. במקרים כאלה, על הצוותים החינוכיים לבחון, כיצד ניתן לחזק את שיתוף הפעולה מול ההורים ולרכוש את אמונם.
  10. כדאי לזכור, שהתנהגות שאינה אתית, לא בונה אמון.
  11. הקפדה לפעול במסגרת החוק.

תפקיד המורה בנוגע לטיפול תרופתי

בעמוד 38, נראה שיפור קל בגישה, כשמשרד החינוך מציין, ש”למורה אין את הזכות להתנות את השתתפותו של התלמיד בפעילות או לבקש מההורה לתת את הטיפול התרופתי במקרה שבו ההורה מתנגד” – יפה.

בנוסף, משרד החינוך שב ומדגיש, ש”להורים בלבד זכות ההחלטה ולכן אין להפעיל לחץ עליהם גם אם המורה רואה בטיפול התרופתי כגורם הכרחי/מקדם”.

עולה בי השאלה, כיצד מגדיר משרד החינוך, הפעלת לחצים? אני תוהה, אילו פעולות נחשבות בעיניו לגיטימיות, אילו לא, והיכן מבחינתו עובר הגבול ביניהן.

לדעתי, בנושא כה רגיש, ראוי להגדיר את הדברים בצורה ישירה, ברורה ומפורשת, נקייה מסתירות פנימיות ושאינה משתמעת לשתי פנים. עד כה, משרד החינוך נוחל בכך כישלון חמור.

בעמוד זה, משרד החינוך שוב מפנה לנספחים, הפעם לשאלון יעילות הטיפול (RS-ADHD), בעמוד 52. גם במקרה זה, תרומת המורים ברמת הדיווח אמנם חשובה מאוד, ולשם כך ראוי לציידם בכלים מתאימים. עם זאת, בעייתי להציג את הדברים כאילו היו הדרך הנכונה, העיקרית או היחידה לבחינת יעילותן של התרופות, תוך השמטה מגמתית של תפקיד הרופא בעניין. באופן דומה הוצג גם השאלון הקודם, בנוגע לתופעות הלוואי, כך שאין זו טעות אלא מגמה מכוונת מצד משרד החינוך.

כמו כן, בשני המקרים לא הוזכרו הקריטריונים או השיקולים בבחירת השאלות הספציפיות, כמו גם כל התייחסות להתייעצות עם גורמים רפואיים באשר למידע שחשוב להם לקבל מהצוותים החינוכיים, כך שלמעשה, אין לדעת, אם ואיזו תרומה תהיה לשאלונים הללו, והאם תהיה להם עדיפות על פני דיווח חופשי או במסגרת שאלונים מטעם הצוות הרפואי, המגיעים אל צוותי החינוך באמצעות ההורים.

לעניות דעתי, מורים ומחנכי כיתות בפרט, אינם סובלים מחוסר מעש או משעמום, כך שהייתי מצפה, שמשרד החינוך יבדוק את הצורך ואת היעילות של הנחיות ודרישות בירוקרטיות, בטרם העלה אותן מול הצוותים החינוכיים, וכנ”ל לגבי תהליך איסוף ותיעוד המידע, הנרחב והמייגע, שתואר בהקשר של תהליך האיתור.

 

ה”אקו-סיסטם” של הפרעת קשב

בעמוד 39, כתוב: “חלק ממאפייניה הייחודיים של הפרעת הקשב הוא שהיא… מושפעת גם מהסביבה ותלויה ביחסי הגומלין בין היחיד
לסביבה … כאשר אין התאמה בין תגובות הילד לתגובות המבוגר ובין הילד לבין ילדים אחרים. הדבר עלול להביא לפרשנות שגויה או לא מתאימה לצרכיו של הילד. אשר על כן, היכרות עם מאפייניה הייחודיים של הפרעת הקשב המשפיעים על תפקודו של הילד עשויה
לשפר את היחסים המורכבים והמאתגרים הנובעים מקשיים אלה.” – נהדר!

רק חבל שעד כה, לא נראה מצד משרד החינוך ביטוי לתובנה זו, שבעיקר בחר לייחס את השפעות התסמינים ויחסי הגומלין המורכבים שלהם עם הסביבה, למאפיינים אישיים של התלמיד ומשפחתו בלבד.

ייתכן שגם כאן, משרד החינוך מסתפק רק בציון חשיבותו של דבר מה, אך לא רואה לנכון לפעול לטובת יישומו בשטח או לקחת אותו בחשבון בתהליכי גיבוש המדיניות.

ניתן לראות, שיש בידי משרד החינוך הידע הנחוץ להתייחסות מקצועית, נכונה וחיובית להפרעת קשב, אך משום מה, ברוב המוחלט של המקרים עד כה, הוא בוחר לנהוג בניגוד לכך.

כמעט הצלחתי להעביר עמוד ללא דברים מזעזעים שלא ניתן להתעלם מהם, אבל אז, ממש בסוף, נתקלתי במשפט הזה:

“השימוש בטיפול התרופתי או ההמלצה ליטול טיפול תרופתי מוסיפים גם כן לקשיים בהתמודדות הרגשית עם תחושות האכזבה והכישלון
לצד החוויה האינהרנטית של השוני בקרב הילד (“אני לא כמו כולם”)” – מה?? למה?!

מדוע קבע משרד החינוך, שעצם קיומה של המלצה לטיפול תרופתי וכל שכן השימוש בו, בהכרח מוסיפים לקשיים בהתמודדות רגשית?!

מתי זה יכול להיות נכון? – כשיש סטיגמה!

ומה עושה ללא הרף משרד החינוך לכל אורך החוברת הזאת? – נכון, מחזק את הסטיגמה.

מדוע, לכל הרוחות, לא מוזכר שום קושי בהתמודדות רגשית שנגרם כתוצאה מכל התערבות טיפולית אחרת?! הרי גם התאמות יכולות ליצור תחושה של שונות, וכמוהן שעות תגבור מחוץ לכיתה, אישור לצאת בזמן שיעור או להשתמש בעזרים שלאחרים אסור… ועוד. כל דבר שהמערכת נוקטת או מאפשרת עבור ילד מסוים, שחורג במידה כזאת או אחרת ממה שגורף עבור הכלל, עשוי ליצור תחושת שונות.

מה קרה לחינוך לקבלת השונה? מה עם המסר של “שונים אבל שווים”?

מדוע בכלל להעלות את הנושא, ואם כן, מדוע באופן כה מוחלט וחד משמעי, כהשלכה בלתי נמנעת ביחס לכל המקרים?

אכן ראוי להתייחס לנושא, אבל כנושא חברתי שיכול להיות רלוונטי, אם כי לא בהכרח בכל המקרים. כמו כן, רצוי להתייחס לכך, שדרך ההתמודדות הטובה ביותר עם סטיגמה, היא הסברה ציבורית, ומן הראוי שמשרד החינוך יתרום למאמצים אלה ולא יחבל בהם באמצעות השרשת מידע חלקי, מטעה, שגוי ומסולף, אל עומק נבכי המערכת על כל רבדיה, כולל פרסומיה לציבור הרחב.

כמו כן, רצוי להציג את הסטיגמה כתופעה בלתי רצויה, שמונעת גישה לאבחון וטיפול ובכך פוגעת בשוויון ההזדמנויות של אנשים עם הפרעת קשב, שאת פוטנציאל תוצאותיה ההרסניות כבר נוכחנו שמשרד החינוך מכיר, שהרי הן מוצגות בחוברת זו.

ההמלצה על טיפול תרופתי ועצם השימוש בו ברמה הקונספטואלית, כשלעצמם לא אמורים לעורר קשיים רגשיים, ממש כשם שכל התערבות טיפולית אחרת בכל מצב אחר המצריך טיפול, לא אמורה לעורר קשיים רגשיים מעצם המודעות לקיומה.

לסיום

אני בוחרת לעצור פה. החלק האחרון שתיארתי מייצג באופן די ממצה את ההתייחסות המחפירה של משרד החינוך לכל הנושא של הפרעת קשב.

מוטב היה אילולא הוציא משרד החינוך לאור את החוברת הזאת, וטוב יעשה אם ימהר לגנוז אותה.

כולי תקווה, שההדרכות שבכוונת משרד החינוך להעביר לצוותים החינוכיים, לא יהיו ברוח חוברת זו, וכן, שלצוותים החינוכיים יהיו השכל הישר, שיקול הדעת ומידת האנושיות, על מנת לפעול בצורה הוגנת ומועילה, ככל שמשרד החינוך מאפשר להם. יחד עם זאת, יש להתחשב בכך, שכל עוד הכשרתם הבסיסית של מורים בחינוך הרגיל אינה כוללת השכלה ראויה בנושא הפרעת קשב, גדול יותר הסיכוי, שהצוותים החינוכיים, בתום לב יאמינו, לפחות לחלק משמעותי מדבריו המטעים, המזיקים והמחפירים של משרד החינוך בנושא.

צר לי, שאין לי מילות סיכום אופטימיות. לדאבוני, מעט הדברים הנכונים והחיוביים בחוברת זו, מסולפים, מנוצלים לרעה או מנוטרלים כליל באמצעות שלל אמירות חסרות בסיס, מטעות ומזיקות, בחלקים אחרים של אותה החוברת.

נראה שמשרד החינוך נחוש בדעתו להתייחס להפרעת קשב כאל לקות למידה ולהחיל עליה מודל שאמנם אינו נקי מסיכונים בהקשר של לקויות למידה, אך בהקשר של הפרעת קשב, מבטיח אותם.

ניכרת מודעותו של שמשרד החינוך לחוסר הלגיטימציה והמקצועיות בהתנהלותו, או לפחות לביקורת שהיא מעוררת מצד כל גורם אחר שמעורב בנושא, אך במקום לתקן דרכיו, הוא שוקד על הכנת הרקע להתנערותו מאחריות ולהאשמת התלמידים, על הוריהם ומוריהם, ברמה האישית ביותר ובדרכים מניפולטיביות ובלתי ראויות שהנזק בצדן רב.

לא נותר לי אלא להזהיר את הציבור מפני טיבה האמתי של חוברת זו, להצביע עליו חרף הסוואתו המושקעת, ולהמליץ למשרד החינוך, להקדים לגנוז את החוברת ולפעול לתיקון דרכיו.

נשמע מעניין?

תוכלו למצוא את החוברת של משרד החינוך על הפרעת קשב ופעלתנות יתר של תלמידים במערכת החינוך – בקישור הזה

ההסברים של אגף לקויות למידה והפרעת קשב אודות הפרעת קשב נמצאים – בקישור הזה

מעדיפים לשמוע את ההסבר?

בנוסף למקורות הרשמיים של משרד החינוך, ניתן גם לצפות בסרטון “מדיניות משרד החינוך בטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב” של עמותת קווים ומחשבות, שבו איריס שני מארחת את דני ז’ורנו – מנהלת אגף לקויות למידה והפרעת קשב במשרד החינוך.

שימו לב:

  • בדומה לחוברת, אין לראות בסרטון מקור אמין למידע אודות הפרעת קשב, או אודות המענה החינוכי הראוי עבור הפרעת קשב.
  • עם זאת, הסרטון מייצג באופן נאמן את מדיניות משרד החינוך נכון ליום שבו צולם ואת עמדתה האישית של דני ז’ורנו, המוצגת על ידה באופן ישיר ומפורש בסרטון זה.

לאור זאת, אציין מספר נקודות עיקריות שנראות לי חשובות במיוחד. בדומה להסברים על החוברת, מתוך השאיפה לקיצור הטקסט, לא אתייחס לכל מה ששגוי או בעייתי בדברים של דני ז’ורנו, אלא רק למה שיותר משמעותי בעיניי, תוך מתן עדיפות לדברים שפחות הוסברו בהקשר של החוברת. לכן גם כאן, חוסר התייחסות לסוגיה מסוימת לא מעיד על כך שהוצגה בסרטון באופן ראוי או אמין.

  • התכנית “מלקות ללמידה”, הייתה יכולה להיות רלוונטית לתלמידים עם הפרעת קשב, אילו הייתה מיושמת באופן מלא ואם הפרעת קשב הייתה לקות למידה, אבל… היישום בפועל הוא חלקי בלבד ומתבצע באופן שיוצר יותר נזק מתועלת. בנוסף, הפרעת קשב היא לא לקות למידה. לכן גם ביישום מלא, התכנית “מלקות ללמידה” אינה רלוונטית לתלמידים עם הפרעת קשב.
  • לא הוצגה שום תכנית חלופית שהיא כן ייעודית ורלוונטית לתלמידים עם הפרעת קשב.
  • העובדה שמשהו קיים במקום כלשהו בעולם, או אפילו בכמה מקומות, לא אומרת שכדאי או ראוי ליישם אותו בארץ – זה לא עומד במבחן ה- “ואם כולם היו קופצים מהגג…?”, שנהוג להעלות במקרים כאלה.
  • אם משרד החינוך מחליט (בצדק או שלא), ששותפות ההורים היא דבר חיוני, מתפקידו ליצור ולשמר שותפות זו כחלק מהמענה החינוכי. לעומת זאת, ההורים אינם מחויבים למענה החינוכי, משום שלרובם אין את ההכשרה המקצועית הנדרשת ליישומו. מה שההורים כן מחויבים לו, הוא תפקידם ההורי, הכולל בין היתר, את הצורך לשים לב כשבית הספר מזיק לילדיהם או מזניח אותם. בית הספר לא אמור להזיק או להזניח את תלמידיו ולכן, אם יש ניגוד אינטרסים, סביר להניח שהוא נובע מכשל תפקודי או תקשורתי של המערכת, ולא של ההורה.
  • מתן מענה חינוכי אינו סותר את הצורך בהתנסות ותרגול לבניית מיומנויות ולא נועד לבטל אותו. נהפוך הוא, המענה החינוכי נועד לייעל את תהליכי בניית המיומנויות, כולל שלבי התרגול וההתנסות, באמצעות התאמת ההוראה למאפייניו האישיים של התלמיד ולהשלכות התסמינים הספציפיים שלו על תהליכי הלמידה. לעומת זאת, לדרוש מהתלמיד להתאמץ יותר, למנוע ממנו התאמות, למנוע אבחון או מענה חינוכי לקשיים – לא ישפרו את תהליך הלמידה שלו ובעיקר יובילו לפתיחת פערים, לצד התפתחות של בעיות משניות בפן החברתי והרגשי.
  • אין צורך לדחות את האפשרות לאבחון עד כיתה ט’ על מנת לצמצם את הפער הסוציו-אקונומי של אבחון-יתר באזורים מבוססים לעומת תת-אבחון במקומות מוחלשים. ניתן לפתור זאת באמצעות פיקוח וסבסוד, או הסרת הדרישה לאבחון פורמאלי לצורך הכרה ממסדית.
  • אבחון (דידקטי) הוא לא חלק ממכלול בהגדרת לקות למידה, אלא, הוא הכלי שבאמצעותו ניתן לדעת, האם יש או אין לקות למידה.
  • מבחן הוא לא “למידה שוטפת”. הלמידה השוטפת אמורה להתקיים בשיעורים לאורך השנה. המבחנים נועדו לבדוק, אם ואיזו התקדמות התרחשה בשיעורים – הם לא אמורים ללמד, אלא למדוד. לכן, כל טענה בנוגע ללמידה השוטפת אינה רלוונטית לנושא המבחנים.
  • ניתן לדלג על החלק של השאלות בסוף, משום שלא נאמר בו שום דבר נוסף. עם זאת, הוא מציג “דוגמה חיה” לאטימות המערכת ולחוסר החיבור לשטח (אם הייתם צריכים עוד ראיות לנושא…).

התייחסות מרוכזת להסברים על לקויות הלמידה, הפרעת קשב והאבחון של כל אחת מהן.

  • לקויות למידה והפרעת קשב נוצרות בעקבות המאפיינים הגנטיים והנוירולוגיים של האדם. הן מולדות ואף אחת מהן אינה תסמין או תוצאה של מקור קושי אחר (או אחת של השנייה), נהפוך הוא – הן עצמן מייצרות שלל תסמינים. כלומר, הן מהוות מקורות ראשוניים ונפרדים לקשיים, אשר יכולים לכלול בין היתר, גם קשיי למידה, אבל לא בהכרח, וגם כשיש קשיי למידה, זה לא תמיד יבלוט ברמת הציונים. האבחון הייעודי של כל אחת מהן נועד לאמת או לשלול את החשד לקיומה. האבחנה המבדלת, שהיא חלק בלתי נפרד מאבחון הפרעת קשב, בודקת מקורות חלופיים או נוספים לקשיים.
  • הימנעות מאבחון, או דחיית מועד האבחון, אינן מטרות טיפוליות ללקויות למידה או להפרעת קשב. להיפך – את האבחון יש לערוך כשעולה חשד, על מנת לאמת או לשלול אותו. חשיבות האיתור והאבחון בשלב מוקדם ככל הניתן, נובעת מהסכנות שבהזנחת הקשיים, כמו פתיחת פערים והתפתחות שלל בעיות משניות.
  • פסיכולוגים אינם יכולים לאבחן הפרעת קשב, אלא רק רופאים מומחים.
  • אין סיבה מקצועית לוודא את קיומן של לקויות למידה והפרעת קשב יותר מפעם אחת בחיי האדם, משום שהן כרוניות, ולא נעלמות בשום גיל. עם זאת, חשוב לבצע הערכה תקופתית לשני המצבים, משום שהביטוי שלהן יכול להשתנות לאורך החיים, וזה מאפשר מעקב אחר היעילות וההתאמה של מערכת התמיכה בכל רגע נתון. כמו כן, הערכת מצב תקופתית לא מחייבת ביצוע חוזר של אבחון מלא, והיא יכולה להתמקד רק בסוגיות הרלוונטיות לזמן שבו היא נערכת.
  • דרישת משרד החינוך לבצע אבחון מחודש מדי כמה שנים, אינה מבוססת על כל היגיון או צורך מקצועי. בהינתן אבחון ראשוני אמין, היא לא תורמת דבר לאישור או שלילת החשד, והיא בעיקר מציבה מכשול כלכלי ובירוקרטי בפני קהל היעד שלמענו היא לכאורה נוצרה.
  • הפרעת קשב לא חייבת להוביל לקשיי למידה, אבל היא בהכרח תבוא לידי ביטוי לפחות בעוד תחום חיים אחד נוסף ללימודים. לכן, היעדר קשיי למידה אינו פוטר מהצורך באבחון, וקיומם לא מצריך לחכות לתוצאות תכנית התערבות חינוכית (שסביר להניח, שבכל מקרה לא תצליח לסגור את הפערים, אם קשיי הלמידה נובעים באופן ישיר מתסמיני הפרעת קשב, כי היא כרונית). הרי עם כל הכבוד, בית הספר הוא לא כל החיים או העולם. לכן, מתן מענה לתסמינים בתחומי החיים האחרים, חשוב בפני עצמו, ללא כל קשר לקיומם או היעדרם של קשיי למידה.
  • יש רק סוג אחד של הפרעת קשב והוא גנטי, נוירולוגי ומולד, אך היא רק גורם אפשרי אחד לקשיי קשב. עם זאת, האפשרות שקשיי הקשב של תלמיד מסוים לא נובעים מהפרעת קשב, לא מצדיקה ההימנעות מאבחון אלא להיפך – היא מדגישה את חשיבות האיתור המוקדם והאבחנה המבדלת, משום שגם לתלמידים ללא הפרעת קשב, עם קשיי קשב על רקע אחר, עדיין מגיע מענה חינוכי. אם יש מקורות חלופיים או נוספים לקשיים, מעבר להפרעת קשב, הם יאותרו באבחון או יופנו לבדיקות המשך מול הגורמים הרלוונטיים.

התייחסות מרוכזת לנושא ההתאמות

  • מבחנים הם כלים למדידה והערכה, ולא להוראה או לטיפול.
  • כלי הערכה מסוים נחשב תקף, רק אם הוא מתאר בצורה מדויקת את הדברים שהוא נועד לבדוק, כפי שהם קיימים במציאות. התוצאות של כלי הערכה שאינם תקפים, לא מתארות את המציאות כפי שהיא, לכן לא ניתן להסתמך על כלים כאלה ואין טעם לעשות בהם שימוש.
  • שימוש בכלי הערכה תקפים הוא חלק בלתי נפרד מהזכות של כל תלמיד לשוויון הזדמנויות, שכן, כלי ההערכה של מערכת החינוך משמשים לקבלת החלטות חינוכיות, לסינון מועמדים למגמות ומסלולי לימוד מתקדמים, וכו’.
  • כאשר מבחנים אינם מבדילים בין הידע והמיומנויות הנמדדים, לבין תסמינים של לקויות למידה והפרעת קשב, תוקפם ככלי הערכה חינוכיים נפגע. ניתן לתקן זאת באמצעות שימוש בכלי הערכה חלופיים, אשר תקפים עבור כלל אוכלוסיית התלמידים. אם לא רוצים להחליף את כלי ההערכה, אפשרות נוספת היא, התאמת הכלים הקיימים, באופן שמתקן את תוקפם הפגוע – זה מה שמכונה “התאמות בדרכי היבחנות”.
  • ההתאמות לא נועדו לתת לתלמידים ציונים טובים יותר, אלא ציונים מהימנים יותר. לכן, מה שצריך לבדוק לגבי התאמות, זה רק – אם ואיזה שיפור הן יוצרות ברמת דיוק המבחן, מבחינת הערכת הידע או המיומנות שהוא נועד למדוד. כל מדד אחר אינו רלוונטי.
  • שימו לב, שבמהלך הסרטון, דני ז’ורנו מעלה שלל טענות נגד מתן התאמות, אבל אף אחת מהן לא מתייחסת לרמת הדיוק של הציון, ולכן אינן רלוונטית לסוגיה זו. גם הנתונים שהוצגו במצגת לא מתייחסים לרמת הדיוק של הציון, ולכן גם הם אינם רלוונטיים. אמנם לא בדקתי באיזו מידה הם תואמים את המקורות המיוחסים להם, אבל נאמר במפורש, שזה המידע שעליו מתבסס משרד החינוך, ודבר זה נכון ללא קשר לרמת נאמנותו למקור (שהיא מאוד חשובה, אבל פותחת נושא חדש לגמרי, והבטחתי לצמצם).
  • להבדיל מן הנאמר בסרטון, הימנעות ממתן התאמות בדרכי היבחנות, היא לא הדבר שהכי חשוב לעשות במסגרת המענה החינוכי לתלמידים עם הפרעת קשב. למעשה, ניתן לתת מענה חינוכי נהדר גם מבלי להימנע כלל ממתן התאמות בדרכי היבחנות, ובעצם, אם ייעשה כל מה שנחוץ וחשוב לעשות, יפחת הצורך בהתאמות בדרכי היבחנות, יהיה ברור יותר, מה מתאים למי, וגם המשמעות של מתן התאמה בלתי נחוצה תהיה זניחה. למשל, זו לא בעיה, שמתן התאמה של הקראה, אולי תגרום לתלמיד שלא להתאמץ לרכוש את הקריאה. הבעיה היא, שמשרד החינוך לא דואג לעשות מה שצריך כדי לשפר את יכולת התלמידים המתקשים בקריאה, בעוד שנטייתו לדרוש מהתלמידים השקעת מאמץ נוסף, לא רק שאינה יעילה לשיפור התפקוד במקרים של לקויות למידה והפרעת קשב, אלא שהיא גם יוצרת נזקים קשים ברמה החברתית-רגשית, כפי שתואר בהסברים הקודמים. כלומר, הבעיה היא, שמשרד החינוך לא מספק לתלמידים את הידע והכלים שמתפקידו לספק. כמו כן, אולי במשרד החינוך שכחו, אבל פעולת הקריאה לא נחוצה רק למבחנים, ולכן, אם זוהי המוטיבציה היחידה של תלמיד להשקיע בנושא, זה רק מראה על כשל חינוכי נוסף.
    בקיצור, במקום לפחד לתת לתלמידים התאמה של הקראה, עדיף ללמד אותם לקרוא ולהבהיר להם את השימושיות הכללית והרחבה של יכולת הקריאה.
  • דני ז’ורנו מזהירה רבות מפני נזקים אפשריים של מתן התאמות, אך לא מציגה אף ראיה ממשית או הסבר רלוונטי לטענותיה, שמוצגות שוב ושוב באופן דרמתי שלא לצורך. הדבר הכי “חמור” שהוצג בסרטון, הוא היעדר יעילות של התאמות, שרק לחלקן הוצג קריטריון בלתי רלוונטי של שיפור ציון. לכן, אין לדעת אם הקריטריון לבדיקת היעילות של שאר המקרים, רלוונטי לסוגיה או לא. בכל מקרה, גם אם הקריטריונים האחרים רלוונטיים, “היעדר שיפור” או “חוסר יעילות” הוא לא נזק. כמו כן, אם ההתאמות אכן לא יעילות, זה לא אומר שלא צריך להשתמש בהן, אלא שצריך לשפר אותן או לחפש חלופות מוצלחות יותר.
  • נוצר הרושם, שאין פה ניסיון לחפש את הדרך היעילה ביותר להשתמש בהתאמות לתיקון תוקף המבחן, אלא ניסיון מגמתי לאתר רק את המידע התומך בהחלטה, להימנע ככל הניתן ממתן התאמות, תוך התעלמות מכל מידע שסותר החלטה זו ומחוסר הפתרון לפגיעה בתוקף המבחן בהיעדר התאמות, או בהינתן שימוש לא יעיל בהן.
  • אתייחס במפורש רק לסוגיית ההשכלה הגבוהה והצבא, משום שהיא נוטה לחזור הרבה בהקשר זה, וניכר שנועדה לפרוט על מיתרי דאגת ההורים לעתיד ילדם, ותו לא. למען הסר ספק, שני הנושאים האלה, ואחרים הדומים להם, לא קשורים לנושא המבחנים וההתאמות, אלא לחובת מערכת החינוך ללמד ולתת מענה חינוכי לכלל תלמידיה, כהכנה לחייהם הבוגרים. הכנת התלמידים להמשך החיים לא צריכה ולא יכולה להתבצע במסגרת מבחנים, אלא צריכה ויכולה להתבצע במהלך השיעורים עצמם, באופן הדרגתי ומותאם גיל, לאורך כל שנות הלימוד בבית הספר. לכן, אם קיים חוסר הכנה למוסדות ההמשך, הרי שהוא מעיד על פגם בתהליכי הקניית הידע והמיומנויות במהלך השיעורים, ואין לו שום קשר לנושא המבחנים, אשר כלל אינם כלים להוראה אלא למדידה בלבד.
    כמו כן, בניגוד לנאמר במצגת, כיום קיימת מודעות והתייחסות ללקויות למידה ולהפרעת קשב, הן בצבא והן בהשכלה הגבוהה.

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את הסרטון על החוויה של תלמידים עם הפרעת קשב בבית ספר שאינו מודע למשמעות של התסמינים ואינו מספק את המענה החינוכי הראוי – בקישור הזה

ואת הדף המרוכז בנושא בית הספר ומערכת החינוך – בקישור הזה

 


קרדיט לתמונה: 사용자:역보 아카이브 (archive)CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

מה המשמעות של ציונים והאם הם מועילים למשהו? / Zoe Bee

אני מביאה לכם כאן את הסרטון של זואי – Zoe Bee, שהיא מורה ואשת חינוך שמסבירה יפה את התפקיד הנוכחי של ציונים במערכת החינוך.

היא מתארת תופעה נפוצה ביותר שבה ילדים סקרנים ונלהבים שנכנסים למערכת החינוך, לרוב יוצאים ממנה… בואו נגיד – אחרת.

היא גם מתארת את המבנה המערכתי שיוצר את השינוי הזה. בין היתר התגובות של המורה הממוצע לילדים ששואלים הרבה שאלות ובהשוואה לילדים ששומרים על השקט. בהקשר הזה חשוב לי להדגיש שהסרטון הזה לא מדבר על הפרעת קשב או על תלמידים מתקשים. ההיפך – היא מדברת דווקא על התלמיד הממוצע ללא קשיים מיוחדים שמסוגל להתאים את עצמו לדרישות המערכת ו… על ההשלכות של הדרישות הללו על מהלך ההתפתחות שלו.

תלמידים לומדים מהר מאוד את התגובות החברתיות והממסדיות לציונים שלהם, כמו גם את ההשלכות האישיות והאפשרויות שיפתחו או יסגרו בפניהם בהתאם לציונים שיצליחו להשיג.

זואי מתארת את ההשפעות של המודעות הזו על תהליכי קבלת ההחלטות והניהול העצמי של התלמידים, כשהיא הולכת ומתעצמת לאורך השנים המתגבשות של אישיותם. למשל, זה יכול להוביל את התלמיד לוותר על פעילויות פנאי, אינטראקציות חברתיות ותחומי עניין לצורך התמקדות בלימודים. זה גם מעודד את הנטייה “ללכת על בטוח” בכל הנוגע לציונים, שבאה לידי ביטוי בבחירת הנושאים והפרוייקטים הפחות מאתגרים שצפויים להוביל לציונים טובים יותר.

זואי מעלה גם את נושא הלחץ סביב הציונים, על שלל החרדות שהם יכולים לעורר.

  • תוכלו ללמוד עוד על הנושא וההשלכות הבריאותיות שלו – בקישור הזה.

בהתחשב בכל הדברים האלו – לאורך זמן, ההתמקדות המסיבית בציונים לצד ההזנחה של תחומי חיים אחרים, גורמת לציונים לתפוס מקום יותר ויותר משמעותי בדימוי העצמי של התלמיד. במקביל, חדוות הלמידה מפנה בהדרגה את מקומה למרדף הבלתי נגמר אחר “הספק החומר” ולמאמץ המתמשך לעמוד בדרישות ובציפיות של המורים.

תלמיד שעובר תהליך כזה צפוי להציב לעצמו כמטרה מרכזית, את החיפוש אחר הדרך היעילה ביותר ליצירת הרושם שיזכה אותו בציון הגבוה ביותר מהמורה. כלומר, הוא יתמקד בלגלות מה המורים רוצים ולתת להם את זה. הנטייה של המורים להשתמש בציונים כאיום או עונש, מחזקת את המגמה הזו ומציירת את בית הספר בעיני התלמיד רק כאמצעי למטרה, או כמחסום שצריך לפרוץ כדי להתקדם.

זואי מדגישה שהיא מדברת על ארצות הברית, אבל הדברים שלה נכונים לרוב מערכות החינוך בעולם ולפחות לדעתי תואמים גם את האווירה הכללית בישראל. היא מתארת תחושת קונצנזוס כללית של “משהו לא בסדר במערכת” לצד חוסר אונים מהיעדר הפיתרונות. בתגובה לכך היא החליטה לבחון מחדש את הנחות היסוד והתיאוריות שעליהן נהוג להתבסס בחברה המערבית, שמתוכן נגזרת ההתיחסות החברתית לנושא.

ציונים הם לא מה שסיפרו לנו…

לפי זואי, המטרה המקורית של מערכת הציונים היא למדוד את התקדמות התלמידים. הכוונה הייתה לאפשר למורים לדעת מה תלמיד מסויים הפנים ומה מצריך עוד עבודה. בהמשך התחילו להשתמש בציונים גם כדי להשוות בין התלמידים. דבר זה נעשה בעיקר לצורך קבלת החלטות, כמו את מי כדאי לקבל ללימודי המשך בהשכלה גבוהה ואת מי לא?

שימוש נוסף שנעשה בציונים הוא לצורכי תקשורת – כלומר, הציונים נועדו גם להעביר לתלמיד ולהוריו מידע אודות התקדמות התלמיד (או היעדרה). בהמשך לכך החלו להשתמש בציונים גם כגורם מוטיבציוני.

  • אגב, בהקשר זה, בנוסף להסברים הכלליים שיוצגו בהמשך, כדאי לראות את ההסבר על המקום של המוטיבציה עבור אנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

בסופו של דבר מורים והורים התחילו לראות בציונים אמצעי רב תכליתי שיכול גם להניע את התלמידים ללמידה, גם להעריך את ההתקדמות שלהם וגם לתאר אותה.

אבל… משום מה זה לא ממש מרגיש ככה לתלמידים.

מה אפשר ללמוד מציונים על רמת הלמידה?

זואי טוענת שציונים לא מספקים מספיק אינפורמציה בנוגע לידע ולמיומנויות של התלמיד. למשל, לא ניתן לדעת באיזו מידה הציון משקף את הידע הנלמד, את יכולת הכתיבה, את ארגון המלל, את העמידה בזמנים, את הזיכרון לשמות, את יכולת שינון, תשומת לב לפרטים וכו. את הבעיה הזו ניתן לפתור בעזרת הערות מילוליות ופירוט, אבל נראה שתלמידים נוטים להתעלם מהערות ומשובים מלוליים ברגע שמלווה אליהם ציון. כמו כן, הציונים יכולים להיות מושפעים מגורמים רבים שלא מעורבים ברמת השליטה בחומר עצמו אלא בגורמים מצביים שהתלמיד מושפע מהם. גורמים אלו כוללים את המצב הפיזיולוגי של התלמיד, כמו מחלה, רעב, עייפות וכו. הם גם יכולים להיות מושפעים מהמצב הרגשי הכללי, או תגובות רגשיות לאירועים משמעותיים בחיי התלמיד שהתרחשו במהלך או בסמך לבחינה. השפעות נוספות יכולים להיות לתנאים הסביבתיים כמו גירויים חזותיים ושמיעתיים עלולים להוות הסחת דעת.

בנוסף לכל אלו, צריך לקחת בחשבון שלתהליך קביעת הציון יש גם מרכיב סובייקטיבי. כלומר, אותה העבודה או אותו המבחן יכולים לקבל ציונים שונים ממורים שונים.

כתוצאה מכל אלו, ניכר שציונים הם לא דרך טובה להעריך את הידע והמיומנויות של התלמיד. כלומר, הם לא אמצעי אמין שאפשר לסמוך עליו כדי לדעת מהי רמת השליטה האמיתית של התלמיד בנושא מסויים.

ציונים כמוטיבציה – האם זה עובד?

כאמור, תלמידים רבים תופסים את הציונים הטובים כגמול על הפגנת ההתנהגות הרצויה ואת הציונים הרעים כעונש. ניתן לחשוב שמצב זה יעורר מוטיבציה ללמידה וישמר אותה לאורך זמן, אבל מוטיבציה לא עובדת ככה.

הקטע הוא שאינטראקציה המאופיינת בדינמיקה של “תעשה X ותקבל Y” אינה יעילה כמו שנהוג לחשוב. היא מבוססת על הגישה הביהביוריסטית של הפסיכולוגיה, שאומנם מספקת מוטיבציה חיצונית עבור קבלת הגמול, אך לא יוצרת מוטיבציה פנימית להתנהגות המתוגמלת. כמו כן, מתברר שאנשים נוטים דווקא לתפקד פחות טוב כאשר מוצע להם גמול עבור פעילות מסויימת. בין היתר, משום שמתן גמול חיצוני פוגע במוטיבציה הפנימית לבצע את הפעילות המתוגמלת. דבר זה קורה גם כאשר אותה פעילות היייתה מהנה כשלעצמה לפני הצגת האפשרות לגמול.

יש כמה סיבות לכך שציונים פוגעים במוטיבציה ללמידה

  • כאשר מתגמלים התנהגות מסויימת, עצם מתן התגמול מוריד את הערך הסובייקטיבי של אותה פעילות. זאת משום שהדבר משדר שאין טעם לעשות את אותה פעילות בלא הגמול ומכך נובע שהפעילות לא “שווה” מספיק כשלעצמה. זואי ממחישה זאת על ידי דוגמה שבה אדם כלשהו ישלם לכם כדי לאכול סנדביץ – סביר להניח שבמצב כזה תחשבו שיש משהו לא בסדר בסנדביץ, כי אחרת למה שהוא ישלם לכם לאכול אותו?
  • כאשר ערכה של הפעילות המתוגמלת יורד והיא נעשת רק או בעיקר למען השגת הגמול, ההתייחסות אליה היא כאמצעי למטרה. מכאן הנסיון לייעל את התהליך ולהגיע ליעד של הציון במאמץ מינימאלי וביטחון מקסימאלי. בדרך זו הציונים מעודדים הימנעות מסיכונים, לצד חשש מכשלון ופגיעה ביצירתיות. זאת משום שיצירתיות עוסקת בדברים חדשים ודברים חדשים כרוכים באי וודאות, שמעלה את רמת הסיכון.
  • הגדלת הגמול לא בהכרח מובילה להגדלת המוטיבציה. אומנם ישנה רמה מינימאלית של גמול שמתחתיו לא תהיה לו השפעה משום שהוא לא יצדיק את הפעילות המתוגמלת. כמו כן, יש טווח מסויים שבו גמול גדול יותר יגדיל את המוטיבציה החיצונית לבצע את הפעילות המתוגמלת. אבל… מעבר לכך, להגדלת הגמול כבר לא תהיה עוד משמעות.
    למשל, כדי שאדם יעבוד בעבודה מסויימת, השכר שלה צריך קודם כל לכסות את הוצאות המחייה שלו. הוא ישמח יותר לעבוד באותה עבודה אם השכר גם יאפשר לו ביטחון כלכלי, פנאי ושלל פינוקים. אחרי שלאדם יש מספיק כסף בשביל לחיות ולעשות כל מה שבא לו, לא תהיה הרבה משמעות לתוספת שכר פוטנציאלית. זו סוגייה שיש הרבה מודעות אליה במקצועות ההייטק שבהם מגובה מסויים, המשכורות כבר לא משפיעות על המוטיבציה של העובדים. במילים אחרות – יש גבול למידה שבה אפשר לעודד אנשים לבצע פעולה מסויימת באמצעות תגמולים. כאשר הגמול נמצא מעל הכמות המינימאלית ומעל הכמות שנתפסת כמשמעותית או חשובה לאדם, הגדלה נוספת של התגמול לא תשפיע על הביצועים.

מכל אלו ניכר שציונים לא מובילים לשיפור הלמידה, לא מגרים את הסקרנות של התלמידים ולא מעודדים יצירתיות או השקעה באיכות התוצרים. במקום זאת, מה שציונים יוצרים הוא מערכת יחסים של סחר חלופין המעודדת ציות. כלומר, זו הדרך של בית הספר לשלוט בהתנהגות של התלמידים, אשר לומדים “לספק את הסחורה” ותו לא.

אז… אם המטרה היא משמעת, סבבה – אבל אם המטרה היא למידה ופיתוח אישי, זה פחות מתאים ולא ממש עובד בפועל.

המעבר בין ביהביוריזים לקונסטרוקטיביזם

על פי זואי ההבדל בין שימוש במוטיבציה חיצונית לפנימית, הוא ההבדל בין שליטה לחופש. לטענתה האפשרות לפעול בחופשיות על פי המוטיבציה הפנימית, הרבה יותר יעילה לקידום תהליכי למידה ופיתוח אישי. בהקשר הזה היא מזכירה את הקונסטרוקטיביזם, שהיא תיאורה חינוכית המדגישה את תהליכי הבניית הידע. זאת להבדיל מגישות מיושנות יותר, הרואות במוחו של הילד סוג של מיכל שאותו המורה צריך למלא במידע.

למעשה, למידה וידע אינם דברים חיצוניים ואובייקטיביים אלא דברים שאנחנו יוצרים ביחד עם אנשים אחרים. לכן כדי להבין משהו בצורה מעמיקה אנחנו צריכים לגלות אותו בעצמינו. בהתאם לכך, במקום להציג לתלמידים עובדות, עדיף להנחות אותם לשאול שאלות, להדריך אותם כיצד למצוא פתרונות לעצמם, להציע משוב ולתמוך בהם בצורה מותאמת לכל אורך תהליך הלמידה האישי של כל אחת ואחד מהם.

היבט נוסף של הבניית ידע, הוא ההקשר החברתי. מבחינה זו הלמידה צריכה להיות שיתופית ולא תחרותית. ציונים יוצרים מדרג בין התלמידים באופן שמעודד תחרותיות ולכן פוגעים בתהליכי הלמידה. לעומת זאת, הקנייה של כישורים חברתיים, עידוד לתמיכה הדדית ופיתוח מיומנויות של עבודה בקבוצה יכולים לתרום בצורה משמעותית לתהליכי הלמידה. על כל אלו חשוב גם לחבר את החומר הנלמד לעולמו הפנימי של התלמיד. חיבור זה יכול להיות ברמת התוכן או בצורת העבודה והאינטראקציה עם התכנים.

היבט נוסף לתהליך למידה מסוג זה הוא הבחירה. המשמעות של הבחירה היא לתת לתלמידים אפשרות להחליט מה מטרות הלמידה שלהם, באילו דרכים הם רוצים ללמוד וכיצד הם רוצים להעריך את ההתקדמות של עצמם. חשוב להדגיש שהמורה הוא עדיין הסמכות החינוכית בפורמט הזה. כלומר, אם תלמיד ירצה להכין סרטון וידאו במקום להגיש עבודה, הוא יהיה צריך להסביר למורה איך השינוי הזה יתרום לתהליך הלמידה, כמו גם כיצד יהיה ניתן להעריך לאחר מעשה, האם ובאיזו מידה הוא אכן השיג המטרות החינוכיות שיועדו לו.

כל הדברים האלו מאוד קשים לביצוע, אבל… אף אחד לא אמר שהוראה זה מקצוע פשוט.

תשובות לשאלות נפוצות

זואי מגדילה לעשות ועונה מראש על שאלות וביקורות שעלולות להעלות בעקבות הדברים האלו.

הרי לכם עיקרי הדברים:

  • איך לגרום לתלמידים להגיע לשיעור בלי בדיקת נוכחות?
    תשובה – להפוך את השיעור ליותר מעניין באופן שיעודד מעורבות אישית של התלמידים עם התכנים.
  • איך ההורים והתלמידים ידעו מה רמת ההתקדמות של התלמיד בכיתה?
    תשובה – להחליף את הציונים במשוב משמעותי כמו כתיבת הערות, פגישות עם ההורים, שיחות אישיות עם התלמידים וכו.
  • איך התלמידים יצליחו להתקבל להשכלה גבוהה ללא ציונים?
    תשובה – צריך לזכור שמה שנחוץ למוסדות להשכלה גבוהה כדי לקבל החלטה זה מידע על התלמיד. במקרה הזה מכתב מפורט מאנשי חינוך, שיש להם היכרות אישית ומעמיקה עם התלמיד, יהיה הרבה יותר שימושי מרשימה של מספרים. זואי מציינת שזה כבר עובד יפה מאוד בלא מעט מקומות בארצות הברית. עם זאת, כמובן שצריך להסדיר קודם את הדברים מול מוסדות ההשכלה המקומיים, כדי לוודא שהדבר אכן יפעל לטובת התלמיד ולא לרעתו.
  • כיצד אפשר לסמוך על הכשרה והסמכה של אנשי מקצוע, ללא התבססות על ציונים?
    תשובה – הציונים משקפים את היכולת של האדם לעמוד בקריטריונים ובדרישות ההתנהגותיות של מוסד הלימוד. עם זאת, פעמים רבות אין קשר משמעותי בין הדרישות של תהליך ההכשרה לבין הדרישות של העבודה בשטח. עקרונית זואי לא הרחיבה מעבר לנקודה זו, אבל אני מניחה שהיא התכוונה שבלי שום קשר לשימוש בציונים, צריך לפתח מערכת הערכה שרלוונטית יותר לתפקוד הנדרש בעולם העבודה ולא לזה שנדרש במוסדות הלימוד.
    למעשה, עבור המקצועיות החיוניים אשר מערבים חיי אדם, כבר יש מנגנונים כאלו. למשל, שילוב של התנסות מעשית בעבודה בשטח עם הדרכה מקצועית, המאפשרת בין היתר להעריך את התפקודים הרלוונטיים באופן ישיר, כפי שהם באים לידי ביטוי בפועל (ולא כפי שמשוער שיהיו על סמך מדידה עקיפה כזו או אחרת).
  • כיצד נוכל לקבוע את הידע והמיומנות של התלמיד אם הוא מחליט כיצד להעריך את עבודתו?
    תשובה – יש מספר דרכים לעשות את זה. אפשרות אחת היא להגדיר מה המשמעות של כל ציון בצורה מעשית ואז לתת לתלמיד לבחור לאיזו רמה הוא רוצה לשאוף בכל מקצוע על פי סדר העדיפויות האישי שלו, כך שפעילויות הלמידה יבחרו ויוערכו על פי הקריטריונים של הרמה שבחר התלמיד.
    אפשרות נוספת היא לתת לתלמידים לקבוע את הייעדים של כל פעילות ולדרג את עצמם על פי הקריטריונים שהם הגדירו. על פי זואי תלמידים נוטים להיות כנים כשמאפשרים להם לפעול כך ואם יש חוסר התאמה בין הביצוע לדירוג, הבעיה בדרך כלל תהיה החמרת יתר. עם זאת, במקרים שבהם תלמידים נותנים לעצמם ציונים גבוהים ללא קשר לרמת העבודה, המורה יכול לשנות את הציון, אך עליו להסביר לתלמיד מדוע שונה הציון. כלומר, בדרך זו חלק מתפקיד ההוראה הוא גם מתן כלים להערכה עצמית של ההתקדמות.

נשמע מעניין?

צפו בסרטון Grading is a Scam (and Motivation is a Myth) | A Professor Explains ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את ההסבר על למה צריך בית ספר – בקישור הזה

ואת הדף המרוכז שלנו בנושא מערכת החינוך – בקישור הזה 

נוהל מוצרים הומאופתיים / משרד הבריאות

משרד הבריאות הוציא נוהל עבור מתן אישור לשיווק של מוצרים הומאופתיים.

  • אם אתם לא מכירים את ההיסטוריה והשיטה של הומאופתיה, תוכלו לצפות בסרטון הסבר – בקישור הזה

שימו לב – הצורך באישור של משרד הבריאות עבור מוצרים הומאופתיים לא נובע מהתועלת הרפואית שלהם ואין לראות בו עדות או תמיכה לקיומה של תועלת כזו. זאת משום שעל פי משרד הבריאת “יעילותם של המוצרים ההומאופתיים לא הוכחה בשיטות המקובלות ברפואה ולכן לא ניתן לרשמם כתכשיר רפואי על כל המשתמע מכך”.

מדוע צריך נוהל למוצרים הומאופתיים?

כאמור, על פי משרד הבריאות הצורך בנוהל מיוחד עבור מוצרים הומאופתיים לא נובע מהתועלת הרפואית שלהם משום שהיא אינה קיימת. על פי משרד החינוך המטרה היא “ניהול סיכונים” משום ש”מוצרים הומאופתיים נצרכים על ידי מטופלים” למרות חוסר התועלת הרפואית שלהם.
כלומר, לצד חוסר היעילות הרפואית, מוצרים הומאופתיים שאינם בפיקוח עלולים לגרום נזק שאותו משרד הבריאות מנסה למנוע באמצעות הנוהל שקבע לנושא. על כן על פי הנחיית משרד הבריאות “מוצר הומאופתי יאושר לשיווק לאחר שהוכחה בטיחותו”.

עיקרי הדברים:

הפרטים המלאים נמצאים בנוהל עצמו וכהרגלי אציג בפניכם בקצרה רק את הנקודות שנראות לי משמעותיות ברמת המודעות הציבורית.

  • על פי סעיף 3.1.2. – “מוצר הומאופתי המיועד לשימוש מתחת לגיל שש לא יאושר אלא על בסיס נתונים קליניים ובטיחותיים המתייחסים לילדים.”
  • על פי סעיף 3.1.4 – “לא יאושרו לשיווק מוצרים הומאופתיים לתינוקות המכילים אלכוהול.”
  • על פי סעיף 3.1.5 – “מרכיבים הומאופתיים חייבים להימצא במוצר המוגמר בריכוז מרבי של 1:10,000 או 0.01% (מקביל לריכוז הומאופתי 4D).” את ההסבר על הריכוזים של המרכיבים ההומאופתיים תוכלו למצאו בסרטון שקישורתי בתחילת הפוסט.
  • על פי סעיף 3.1.11 – “מוצר הומאופתי לשימוש בבעלי חיים יאושר לאחר שתתקבל חוות דעת כתובה מהממונה על התרופות בשירותים הוטרינריים במשרד החקלאות”. כן, מתברר שיש גם טיפול הומאופתי לבעל חיים וגם הוא דורש אישור 😉
  • על פי סעיף 3.6 – “מוצר הומאופתי מוגמר יאוחסן מאחורי דלפק הרוקח בנפרד מהתרופות וינופק לצרכן על-ידי רוקח בבית-
    מרקחת בלבד, וזאת ללא חובת מרשם רופא”. באותו הסעיף מצויינים גם מקרים שעבורם “הכנה הומאופתית תנופק בבית-מרקחת על-פי מרשם רופא בלבד”. כלומר, ניתן לקנות מוצר הומאופתי ללא מרשם רופא, רק אם הוא מגיע לבית המרקחת כשהוא כבר מוכן לשימוש ולא מצריך שלבים נוספים להכנתו.
  • סעיף 3.7 מחייב את בעל האישור לדווח על כל תלונה או חשד לתופאות הלוואי ולבצע מעקב מתמיד על הנושא. כמו כן, הוא מחוייב להעמיד לרשות מטופליו את פרטיו לצורך דיווח על תופעות לוואי ולהגיש את סיכום הממצאים באופן שנתי.
  • על פי סעיף 3.8.1 – “אין לשווק מוצרים שהוחזרו מהשוק במדינה מוכרת שבה היו משווקים.” כמו כן, בסעיף 3.8.2 – קיימת חובה לדווח על כל בעיה שנתגלתה בחו”ל.
  • על פי סעיף 3.9.1 – “הכנות הומאופתיות תבוצענה בפיקוחו של רוקח מורשה ובאחריותו להיבט האיכות והבטיחות.”
  • על פי סעיף 3.9.2 – מותר להשתמש רק בחומרי גלם המאושרים ע”י משרד הבריאות.
  • על פי סעיף 3.9.5 – “יש לקבוע תאריכי תפוגה עבור הכנות הומאופתיות מוגמרות ולהצדיקם על בסיס נתונים מקצועיים ספרותיים ו/או על בסיס נתוני יציבות תוך התחשבות בתנאי האיחסון הצפויים”. כמו כן, בסעיף זה מצויין ש”בכל מקרה תאריכי תוקף של הכנות מוגמרות יהיו עד חצי שנה מתאריך ההכנה או בהתאם לבדיקות יציבות”.
  • על פי סעיף 3.10.1 – “אין לייחס התוויה רפואית או סגולת ריפוי, מניעה או אבחון של מחלות לחומר גלם ו/או מוצר הומאופתי מוגמר על-גבי אריזת המוצר ועל גבי כל חומר פרסומי לציבור בכל מדיה שהיא.” בסעיף 3.10.3 נדרש גם להוסיף את הכיתוב “מוצר הומאופתי ללא התוויה רפואית מאושרת” לכל פרסום של המוצר.
  • 3.10.2 – כדי לפרסם או לציין על גבי אריזת מוצר הומאופתי הצהרות הנוגעות לבטיחות, היעדר תופעות לוואי וכו, יש להציג נתונים קליניים התומכים בכך ולקבל על כך אישור מוקדם בכתב. במילים אחרות, אם לא מצויינות הצהרות בטיחות על המוצר – הסיבה היא שלא הוצגו נתונים כאלו למשרד הבריאות. משום שיש אינטרס שיווקי להוסיף הצהרות מסוג זה, סביר להניח שהיעדרן לא נובע מסירוב עקרוני אלא מהיעדר נתונים שתומכים בהצהרות אלו.
  • על פי סעיף 3.10.4 – “רוקח המנפק מוצר הומאופתי יסביר למטופל כי הטיפול ההומאופתי אינו מחליף טיפול תרופתי מאחר והמוצר ההומאופתי לא הוכיח יעילות רפואית. כמו כן יוודא כי המטופל אינו מפסיק את הטיפול תרופתי ככל שניתן לו. כמו כן ידגיש הרוקח בפני המטופל כי המוצר מכיל לקטוז, אלכוהול או חומר עזר אחר בהתאם לעניין.” בהקשר זה חשוב לי להזכיר לכל האנשים עם אלרגיות ורגישויות רפואיות למניהן לבדוק היטב את רשימת החומרים (הפעילים והלא פעילים) בכל מוצר לפני נטילתו. כמו כן, מומלץ בחום להראות את הרשימה לרופא המטפל לפני תחילת השימוש, כדי שיוודא המוצר לא מתנגש עם טיפולים רפואיים או מצבים רפואיים אחרים שאולי יש לכם ושהוא בטוח לשימוש גם במקרה הספציפי שלכם.
  • על פי סעיף 3.11.2 – על גבי האריזה של המוצר יופיע הכיתוב הבא: “מוצר הומאופתי ללא התוויה רפואית מאושרת”
    “יש להיוועץ ברופא או ברוקח טרם השימוש במוצר ובמידה שסימני המחלה אינם עוברים או מוחמרים”.
    כמו כן, כדי למנוע בלבול, על מוצרים הומאופתיים המיועדים לשימוש בבעלי חיים צריך להיות כתוב “לשימוש בבעלי חיים בלבד”.
  • על פי סעיף 3.15 – “כל שינוי שיעשה במפרט המוצר ההומאופתי ידווח לאגף הרוקחות לא יאוחר מ– 30 ימים מיום ביצועו.”
  • על פי סעיף 4 – “דיווח תופעות לוואי ע”י בעל האישור לשיווק וכן פרסום למוצר הומאופתי ייבדקו ע”י ביקורות של הרוקחות
    המחוזית וכן ע”י אגף הרוקחות.”

מוצר הומאופתי שלא קיבל את אישור משרד הבריאות לא בהכרח עומד בדרישות הבטיחות המינימאליות הנ”ל ועל כן אינו מומלץ לשימוש.

נשמע מעניין?

את הקובץ עם הנוהל של משרד הבריאות עבור מוצרים ההומאופתיים תוכלו למצוא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את הנהלים של משרד הבריאות בנוגע לתקנות הסמים המסוכנים ונהלים בנוגע לניפוק מרשם – בקישור הזה

ואת ההסבר על מריחואנה לטיפול בהפרעת קשב – בקישור הזה

 

אבחון הפרעה ברצף האוטיזם ASD / משרד הבריאות

מהו הרצף האוטיסטי ואיך מאבחנים?

הספקטרום או הרצף האוטיסטי (ASD – Autistic Spectrum Disorder) הוא אחד המצבים שיכולים להראות דומה להפרעת קשב ולהגיע ביחד או בנפרד. לכן, בכל חשד לקיומו של קושי בתחום, חשוב לבדוק אותו מול המומחים הרלוונטיים כחלק מתהליך האבחנה המבדלת להפרעת קשב.

על פי משרד הבריאות, הפרעה ברצף האוטיזם קיימת מגיל הילדות או בשלבים מאוד מוקדמים בהתפתחות, והיא משפיעה על התנהגויות אנושיות בסיסיות, כגון אינטראקציה חברתית, היכולת לתקשר רעיונות ורגשות, דמיון, והיכולת לבסס קשרים עם אחרים.

האבחון של אוטיזם מורכב יותר מזה של הפרעת קשב וכולל מספר אנשי מקצוע. זאת משום שתהליך האבחון של ילד עם חשד לאבחנה בספקטרום האוטיזם חייב לכלול בדיקה גופנית, נירולוגית, התפתחותית ורגשית

נשמע מעניין?

את ההסברים של משרד הבריאות בנוגע לאבחון אוטיזם, תוכלו למצוא – בקישור הזה

אמות מידה מומלצות לאבחון ילדים בספקטרום האוטיזם על פי משרד הבריאות תוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את אמות המידה של משרד הבריאות לאבחון הפרעת קשב – בקישור הזה

ולראות את הסרטון על החוויה האישית של חיים על הרצף האוטיסטי – בקישור הזה

תקנות בריאות הציבור בנוגע לתוספי תזונה / משרד הבריאות

טוב… אז לפני שמתחילים בכלל לדבר על תוספי תזונה והפרעת קשב, חשוב לי לציין למען הסר ספק שהפרעת קשב לא נגרמת מבעיות בתזונה. בהתאם לכך, שינויים תזונתיים לא יכולים לרפא או ליצור הפרעת קשב.

  • בהקשר הזה ממליצה בחום לקרוא את הצהרת הקונצנזוס בנושא, שנמצאת – בקישור הזה

עם זאת, התזונה היא בהחלט חלק משמעותי וחשוב מאורך חיים בריא ו…. הפרעת קשב עלולה להקשות על ניסיונות ההתמדה בנושא, כמו שהיא מקשה על כל פעולה משעממת, חזרתית ושגרתית אחרת.

  • תוכלו למצוא הסבר מורחב על הקשר המורכב בין תזונה להפרעת קשב – בקישור הזה
  • והסבר על הפגיעה של הפרעת קשב בתפקודים הניהוליים – בקישור הזה

כמו כן, בלי שום קשר לקיומה או היעדרה של הפרעת קשב, בכל מקרה שעולה חשד לחסכים תזונתיים – יש לפנות לרופא המשפחה כדי לעשות בדיקת דם כללית, להמשיך לפי ההנחיות שלו ובמקרה הצורך גם להתייעץ עם תזונאית קלינית.

 

אז מה הקטע של תוספי תזונה?

על פי התקנות של משרד הבריאות, “תוסף תזונה” מוגדר כך:

ויטמין, מינרל, חומצת אמינו, צמח או מזון אחר, שאישר המנהל לצריכה כמזון, ולרבות תמצית, מיצוי, רכיב, תוצר פירוק, נגזרת או תערובת של כל אחד מאלה, למעט אם הוא –
(2) צמח מרפא כהגדרתו בתקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות), התשמ״ב–1982, ובלבד שאינו מוצג כמזון קונבנציונלי.
אחד הקריטריונים החשובים להיתר מכירה של תוספי תזונה הוא ש”המנהל לא מצא כי תוסף התזונה עלול להזיק לבריאות או שהוא אינו ראוי למאכל אדם, אינו מוכר כמזון או בטיחותו אינה ידועה”.
ההנחיות בנוגע להוראות סימון של תוספי תזונה, כוללות בין היתר את הדרישות הבאות:
  • המילים ”תוסף תזונה“ באותיות שגודלן לא יפחת משני מילימטרים
  • שם המתאר בתיאור נכון ולא מטעה את מהותו של תוסף התזונה
  • המילה ”רכיבים“ ואחריה פירוט כל הרכיבים, לרבות חומרי מילוי ושמות בוטניים של צמחים, בסדר יורד בהתאם לתכולתם היחסית במשקל
  • אם תוסף התזונה מכיל כוהל, אחוז הכוהל בנפח
אם אתם פוגשים תכשיר שמתיימר להיות תוסף תזונתי, אך אינו עומד בתיאור הזה, הוא כנראה לא מוכר על ידי משרד הבריאות כתוסף תזונה.
מומלץ להיזהר מפני תכשירים שאינם עומדים בתקנות של משרד הבריאות, משום שהם עלולים להיות מסוכנים לבריאותכם.

שימו לב!

אחד הקריטריונים להפסקת השיווק של תוסף תזונה מסוים על פי ההנחיות של משרד הבריאות, הוא ייחוס סגולות ריפוי או מניעה של מחלה במסגרת הפרסום שלו.
בהקשר זה, חשוב לשים לב גם לעובדה שלהבדיל מתרופות, לאורך כל ההנחיות בנוגע לתוספי תזונה, אין דרישה להוכיח שיש לתוסף תזונתי מסוים השפעה בריאותית חיובית כלשהי על היבט פיזיולוגי כלשהו.
למעשה, ההנחיות של משרד הבריאות עבור תוספתי תזונה מתמקדות בעיקר בבדיקת בטיחות השימוש ואופן הפרסום – אין שם דרישה לבדיקה או קריטריון סף כלשהו בנוגע ליעילות של התוסף.
כלומר, יצרני ומשווקי התוספים נדרשים רק להוכיח שהם לא ירעילו אתכם ולא ישקרו לכם. זה כמובן דבר מאוד מאוד חשוב, אבל… למעשה זהו רף נמוך מאוד והם לא נדרשים להוכיח שהמוצר שלהם יכול לשפר את בריאותכם.

על כן, אין לראות באישור משרד הבריאות עבור תוספתי תזונה הוכחה או תמיכה בטענה שתוסף תזונה יכול לסייע לכם או להקל עליכם במשהו – האישור רק מוכיח שלא נמצא נזק או הטעיה בפרסום.

אגב, אם בכל מקרה מצאתם פרסום מטעה בנוגע לתוספי תזונה, ניתן ומומלץ לדווח לוועדה למניעת הטעית הציבור – בקישור הזה

נשמע מעניין?

את מסמך התקנות המלא בנוגע לתוספי תזונה, תוכלו לקרוא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר על קנאבידיול (CBD), אשר מופק מצמח הקנאביס – בקישור הזה

ואת ההסבר על הומאופתיה, שנמצא – בקישור הזה

 

שיקום מקצועי / ביטוח לאומי

הרבה פעמים אנשים שואלים מה מגיע להם אם יש להם הפרעת קשב.

מבחינת ביטוח לאומי זה מאוד תלוי גיל.

לילדים עד גיל 18, יש את מה שנקרא “קצבת ילד נכה”, אבל למרבה הצער היא לא תהיה רלוונטית לרוב הילדים עם הפרעת קשב.

זאת משום שהקצבה הזו מיועדת למקרים קשים במיוחד שלרוב שייכים לחינוך המיוחד. במקרים האלו אומנם לפעמים יש גם הפרעת קשב, אבל בדרך כלל היא לא הסיבה היחידה או העיקרית לקבלת הזכאות לקצבה או לשילוב בחינוך המיוחד.

  • תוכלו למצוא פרטים נוספים על קצבת ילד נכה – בקישור הזה

למבוגרים לאומת זאת, יש כבר יותר על מה לדבר.

הכירו את השיקום המקצועי של ביטוח לאומי

לאנשים מעל גיל 18 יש אפשרות להגיש בקשה לסל שיקום מקצועי בביטוח לאומי.

הסל לא מיועד ספציפית להפרעת קשב, אלא באופן כללי למה שמכונה “נכות רפואית” – אל תתרגשו מהשם, זה מונח בירוקרטי ולא הצהרה ערכית או מקצועית.

בהקשר הזה הפרעת קשב נחשבת לנכות רפואית משום שהיא מאובחנת על ידי רופא ויש לה טיפול תרופתי. לעומת זאת לקויות למידה לא נחשבות לנכות רפואית – זאת משום שלמרות שגם הן הפרעות נוירו-התפתחותיות, האבחון שלהן לא מתבצע על ידי רופא ואין להן טיפול תרופתי.

  • על אבחון רפואי של הפרעת קשב תוכלו לקרוא – בקישור הזה
  • על אבחון דידקטי ללקויות למידה תוכלו לקרוא – בקישור הזה

משום שמדובר בנכות רפואית כללית, אז אפשר ורצוי לכלול בבקשה תיעוד רלוונטי של כל הבעיות הרפואיות שיש לכם. בהקשר הזה בעיות רגשיות שמאובחנות על ידי פסיכיאטר גם כן נחשבות לבעיות רפואיות משום שפסיכיאטר הוא רופא. כמו כן, כדאי גם לכלול בעיות משמעותיות נוספות כמו לקויות למידה, למרות שהן לא נחשבות רפואיות, משום שזה יעזור לוועדה לקבל תמונה מלאה יותר על ההתמודדות שלכם.

לפי המסמכים שתגישו, ביטוח לאומי יחליט אילו מומחים צריכים להרכיב את הועדה שלכם.

לאחר שתופיעו מול הוועדה, היא תשקול את כל המידע שברשותה ותחליט אם ולאיזה סיוע אתם זכאים.

אם אתם לא מרוצים מהקביעה של הועדה יש אפשרות לערעור, אבל זו פרוצדורה יותר מסובכת – לכן חשוב להכין היטב את הטפסים כבר בהגשה הראשונה.

הצילו בירוקרטיה

אם כל התהליך הזה מתחיל להישמע כמו עוד מלכוד 22 של קשב, שבו כדי לקבל עזרה בהתמודדות עם בירוקרטיה צריך לעמוד בהצלחה בטונה מכשולים בירוקרטיים – אתם די צודקים…..

לצורך העניין עדיף לא להתמודד עם זה לבד ויש שני גורמים מרכזיים שיכולים לסייע לכם בתהליך:

  • עובדות סוציאליות מטעם הרווחה או בפרטי יוכלו לסייע לכם להבין את הנהלים והקריטריונים העדכניים ולאסוף את כל הניירת הרלוונטית.
  • “יד מכוונת” – זוהי רשת מרכזים מטעם ביטוח לאומי, שמופעלים על ידי חברה פרטית ונותנים ייעוץ והכנה לוועדות הרפואיות בחינם. הם יוכלו לעזור לכם לסדר את כל הניירת שאספתם עם העובדת הסוציאלית, לפני ההגשה לביטוח הלאומי ולהדריך אתכם כיצד להתנהל בוועדה עצמה. שימו לב שכדאי לקבוע תורים מראש כי לפעמים יש המתנה ארוכה. פרטים נוספים תוכלו למצוא – בקישור הזה

נשמע מעניין?

פרטים נוספים אודות השיקום המקצועי ניתן למצוא באתר של ביטוח לאומי – בקישור הזה

הסברים על שיקום מקצועי וסיוע בלימודים לאנשים עם נכות מאתר “כל זכות”, תוכלו למצוא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לשמוע את ההסבר על הפרעת קשב בעולם העבודה וההייטק – בקישור הזה

ולקרוא את מאמר הקונצנזוס על מבוגרים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

 

האם ריטלין הוא סם מסוכן? / הסבר מאת הרוקח חגי שור

ייתכן שכבר שמעתם בעבר טענות על כך שמשרד הבריאות אומר שריטלין הוא סם מסוכן.

ובכן, זה מסוג הדברים שמציגים אמיתות חלקיות בצורה מעוותת, כדי לקדם אג’נדה שלא תואמת את המידע המחקרי בתחום. בדרך כלל אם תחפשו את המקור לאמרות האלו תגלו שהן מגיעות ממקורות אינטרסנטיים שמעוניינים ליצור באז תקשורתי, או לקדם מוצרים ושירותים שמוצגים כ”תחליף טבעי” או “פתרון פלא” להפרעת קשב. הם עושים זאת כמובן חרף היעדר ראיות מחקריות לקיומן של דברים כאלו.

  • על המחיר הלא (רק) כספי של טיפולי סרק תוכלו לקרוא – בקישור הזה
  • ועל הנזק של פרובוקציות תקשורתיות סביב הטיפול התרופתי בהפרעת קשב תוכלו לקרוא – בקישור הזה.

למעשה, חשוב ליזכור שהפרעת קשב היא כרונית, כלומר היא מלווה את האדם מהלידה ועד אחרית ימיו. אין אפשרות “לרפא” הפרעת קשב באופן מלא, אין תחליף טבעי או אחר לטיפול תרופתי, אין אף טיפול שמתאים לכולם ואין אף טיפול שעומד בפני עצמו. המענה המלא של הפרעת קשב הוא רב תחומי ומותאם אישית. המטרה היחידה שלו היא לשפר את רמת התפקוד ואיכות החיים של האדם, כשהשיקול היחיד הוא טובת האדם (ולא שקט למורים או כל דבר אחר).

האבחון נחוץ לבניית התוכנית הטיפולית הראשונית. המעקבים התקופתיים מול אנשי המקצוע הרלוונטיים, נחוצים לבדיקה מתמדת של היעילות וההתאמה של התוכנית הטיפולית, כדי שהיה אפשר לעדכן אותה בהתאם להתקדמות ולדרישות החיים המשתנות. כן, זה מסובך וזה הרבה עבודה וזה דורש בדיוק את כישורי ההתארגנות והיכולת להתמודד עם בירוקרטיה שנפגעים בהפרעת קשב. כן, למערכת הבריאות יש עוד דרך ארוכה כדי להנגיש את התהליך, אבל!

  • כל גורם שמציג סיפור אחר, במיוחד אם מעורבים בו סיפורי זוועה על הטיפול התרופתי, תיאוריות קונספירציה למיניהן והבטחות נוצצות – צריך להדליק לכם נורה אדומה. במקרים האלו ניתן ורצוי לדווח לוועדה לבחינת הטעיית הציבור – בקישור הזה.

אז מה באמת קורה פה?

ישנו מסמך חוקי קיים שנקרא “פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל״ג–1973” ותוכלו לקרוא אותו – בקישור הזה.

בתוספת הראשונה של המסמך קיימת רשימה של חומרים המוגדרים כ”סם מסוכן“. אבל…

אם תחפשו שם את המילה “ריטלין” לא תמצאו אותה כי היא לא מופעה בו. מה שכן מופיע בו הוא החומר “מתילפנידאט” שנקרא באנגלית Methylphenidate, שהוא החומר הפעיל בכל משפחת התרופות של הריטלין כמו: “ריטלין”, “ריטלין SR”, “ריטלין LA” ו”קונצרטה”.

 

איך ומתי הגיע המתילפנידט לפקודת הסמים המסוכנים?

המאמר של חגי שור מסביר לעומק את הסוגיה הזו ואתן לכם כאן את עיקרי הדברים:

  • רשימת החומרים שמופיעה בפקודת הסמים המסוכנים נוצרה לפני כ- 100 שנה, על ידי חלוקה גסה של חומרים על פי הידע הרפואי שהיה נגיש באותה התקופה.
  • בתי המרקחת כיום מחוייבים על פי חוק לנהלים אחידים וקפדניים מאוד ביחס לכל חומר שנכלל ברשימה זו, ללא התייחסות למאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם.
  • החוקים של מדינת ישראל בנושא נובעים מתוך מחוייבות לאמנות בין לאומיות שאותן קשה לשנות, חרף מידע עדכני שהצטבר ממחקרים חדשים.
  • השם האנגלי המקורי של הפקודה הוא “Schedule drug” שמתייחס לסמי מרפא שנמצאים בפיקוח. התרגום “סמים מסוכנים” מתבסס על חוסר אבחנה לשוני בין המונח “סם רפואי” למונח “סם משכר”, שבאנגלית מתוארים באותה המילה – “drug”.
  • החומר “מתילפנידאט” אינו סם ממכר, התרופות המבוססות על נמצאות בפיקוח רק כדי למנוע שימוש לרעה.

 

נשמע מעניין?

את המאמר המלא של חגי שור תוכלו למצוא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את הצהרת הקונצנזוס בקשר למבוגרים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ולראות את הסרטון של ג’סיקה “תודה שטיפלת בי” – בקישור הזה

 

התאמות בדרכי היבחנות תשפ”ג (2021-2022) / משרד החינוך

בשנת 2021 משרד החינוך פרסם את המסמך “התאמות בדרכי היבחנות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב הנבחנים בשנת הלימודים תשפ”ג

המסמך מפרט את ההתאמות המיועדות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז ADHD, אשר קשייהם באים לידי ביטוי באופן הבעת הידע הנרכש. כלומר, תלמידים שעבורם כלי ההערכה הרגילים אינם תקפים משום שהציון שלהם לא משקף רק את הידע או המיומנויות הרלוונטיים, אלא גם שלל גורמים שלא קשורים למדדים שהמבחן נועד למדוד (כמו למשל – קצב כתיבה במבחן בהיסטוריה).

עיקרי ההנחיות דומים לאלה מהשנה החולפת, אך הפעם מביאים בחשבון גם את הלמידה מרחוק נוכח משבר הקורונה.

נשמע מעניין?

את המסמך המלא תוכלו לקרוא – בקישור הזה

ואם אתם קוראים את זה בשנים מאוחרות יותר, כדאי לבדוק אם יש מסמך מעודכן יותר – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את החוברת של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

והסברים נוספים על מערכת החינוך תוכלו למצוא – בקישור הזה

 


קרדיט לתמונה: ASU Department of English, CC BY 2.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/2.0>, via Wikimedia Commons

ועדת זכאות ואפיון / משרד החינוך

ועדת זכאות ואפיון היא ועדה של משרד החינוך מתוקף תיקון חוק החינוך המיוחד, תשמ”ח-1988 (תיקון 11, יולי 2018), שאותו תוכלו למצוא – בקישור הזה

הועדה מוסמכת לקבוע את רמת התפקוד והצרכים של תלמידים עם מוגבלות בהתאם לתפקודם הקוגניטיבי, הלימודי, הרגשי, החברתי וכו’. היא מוסמכת גם לדון בזכאותו של התלמיד לקבל שירותי חינוך מיוחדים ולקבוע את הרכב סל השירותים של תלמיד הלומד בחינוך הרגיל.

הוועדה מתקיימת ברשות המקומית שבה התלמיד רשום על פי תעודת הזהות של הוריו.

לוח זמנים של ועדת זכאות ואפיון

  • ניתן להפנות תלמידים לדיון בוועדת הזכאות והאפיון עד ה-31 במרס מדי שנה.
  • סיום הדיונים:
    • עבור תלמידי בתי הספר – דיוני הוועדה מסתיימים לכל המאוחר ב-15 במאי באותה שנת לימודים.
    • תלמידים הלומדים בגני ילדים ותלמידים העולים לכיתה א’- דיוני הוועדה מסתיימים לכל המאוחר ב-31 במאי בכל שנה.
  • הזכאות לשירותי חינוך מיוחדים אשר נקבעת באמצעות ועדת זכאות ואפיון ממומשת בשנת הלימודים העוקבת.

נשמע מעניין?

תוכלו למצוא מידע נוסף על ועדת זכאות ואפיון מאתר משרד החינוך – בקישור הזה

  • למערכת הזכאות והאפיון תוכלו להיכנס – בקישור הזה
  • ותוכלו למצוא גם סרטון הדרכה על השימוש במערכת – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם להכיר את חוק זכויות התלמיד – בקישור הזה

ואת שאר הפוסטים בנוגע למערכת החינוך – בקישור הזה

הרפואה והבריאות שלו ושלה – על הבדלי מגדר פיזיולוגים / Paula Johnson

בסרטון שלפניכם תוכלו לראות את הרצאת ה- TED של Paula Johnson – מנהלת מרכז שייעודו לגלות מדוע יש הבדלים בין המינים ולהשתמש בידע זה כדי לשפר את בריאותן של נשים.

היא מספרת ש בשנת 1993, נחתם “חוק חידוש המכונים הלאומיים לבריאות”, והחוק הזה נתן תוקף לכך שנשים ומיעוטים ייכללו בניסויים קליניים שזוכים למימון של המכונים הלאומיים לבריאות. מאז נשים נכללות דרך-שגרה במחקרים קליניים. בעקבות זאת החלו להתגלות הבדלים גדולים בדרכים בהן גברים ונשים חווים מחלות. עד לפני 20 שנה, כמעט ולא היו לנו כלל נתונים לגבי בריאות הנשים מעבר לתפקודי הרבייה שלנו. לעומת זאת, היום ידוע לנו שלכל תא יש מין, כלומר – גברים ונשים נבדלים עד לרמת התא והמולקולה. ההבדלים האלו נמצאים בכל אחד מאיברי גופינו: החל מהמוח ועד ללב, לריאות ולמיפרקים.

הבדלים אלו באים לידי ביטוי גם בקרב גברים ונשים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD על התחלואה הנלוות שלה. תוכלו למצוא את כל הפוסטים בנושא הבדלי המגדר – בקישור הזה.

אבל…. למרות ההתקדמות המחקרית והידע החדש שהצטבר על הבדלי מגדר פיזיולוגים, לא תמיד הבדלים אלו זוכים להתייחסות המתאימה.

למה להשאיר את בריאות הנשים בידי המזל?

לפי Paula Johnson בריאותן של נשים מופקרת לידי הגורל בשתי דרכים שונות:

  1. מחסור במחקר ייעודי – יש כל-כך הרבה ללמוד, ואיננו טורחים לבצע את ההשקעה הנחוצה כדי להבין במלואם את ההבדלים בין המינים.
  2. מחסור ביישום הידע הקיים – איננו לוקחים את מה שכבר למדנו ומיישמים זאת דרך-שגרה בטיפול הרפואי.

Paula Johnson טוענת שאנו פשוט לא עושים מספיק. היא טוענת שיש לנו הכלים, יש לנו הטכנולוגיה כדי לבצע את האבחון, אך לעתים קרובות מדי לא ניתנת התייחסות ראויה להבדלי המגדר.

היא מציגה את הסוגיה במסגרת הנושא של שוויון זכויות, כחלק מהאיכות וההגינות של המדע והרפואה.

מה אפשר לעשות?

זה מה שPaula Johnson מציעה לנו לעשות כדי לקדם את הנושא:

  1. להתייחס לבריאות נשים כמו כל נושא אחר שחשוב לכם.
  2. כל אישה שמגיעה לטיפול וכל מי שמלווה אישה שמגיעה לטיפול, צריכים לשאול את הרופא שאלה אחת פשוטה: “האם המחלה או הטיפול האלה שונים אצל נשים?”
    זאת משום, שסביר להניח התשובה היא “כן”.
    אמנם ייתכן שהרופא לא ידע את התשובה, אבל אם נתחיל לשאול את השאלה הזו הרבה הרופאים יתחילו לבדוק ולחקור.

תוספת קטנה של חן:

בנוגע לטיפולים תרופתיים (עבור כל מצב רפואי ולא רק הפרעת קשב) כדאי להוסיף גם את שתי השאלות הבאות

  1. האם התגובה לתרופה משתנה במהלך החודש, בהתאם לשלבי המחזור השונים?
  2. האם נבדקה אינטראקציה של התרופה הזו עם גלולות?
    (זה חשוב במיוחד עבור נשים שנוטלות גלולות או שוקלות לקחת בהמשך, אבל טוב גם לידע כללי וכאמור לעידוד המחקר בנושא)

נשמע מעניין?

צפו בסרטון Paula Johnson: His and hers … healthcare ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

תוכלו לראות את אותה הרצאה גם באתר של TED – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא על הכאב השקט של בנות,נערות ונשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ועל הדברים שנשים לא יודעות על הפרעת הקשב שלהן – בקישור הזה

תהליך האיתור והקבלה לתוכניות הייחודיות לתלמידים מחוננים ומצטיינים / משרד החינוך

היום נדבר על תהליך האיתור והקבלה לתוכניות הייחודיות לתלמידים מחוננים ומצטיינים.

למה זה חשוב?

הפרעת קשב וריכוז ADHD אינה קשורה לרמת המשכל ולכן יכולה להופיע עם כל סוגי האינטליגנציה. במקרה של מחוננים, הפרעת קשב וריכוז ADHD יכולה להסתיר את קיומה של אינטיליגנציה גבוהה ולהיפך. כיום כבר ידוע שכל אחד מהמצבים האלו מצריך את המענה הייחודי לו. תוכלו ללמוד עוד על החשיבות של הנושא ועל המורכבות שת תהליך האיתור – בקישור הזה.

בהקשר זה חשוב לדעת שמשרד החינוך מפעיל תכניות ייחודיות לתלמידים מחוננים ומצטיינים. כדי להצטרף לתכנית הזו צריך לעבור תהליך איתור וקבלה, אשר מתקיים על פי רוב בשכבה ב’ ובמקרים מסוימים בשכבה ג’.

תהליך האיתור של משרד החינוך כולל שני שלבים:

  1. מבחן שלב א’ (מבחן סינון) – מבחן זה מתקיים לכל תלמידי השכבה הנבחנת, כדי לסייע לצוות בית הספר לזהות כ- 15% בעלי ההישגים הגבוהים ביותר.
  2. מבחן שלב ב’ (מבחן האיתור) -מבחן קבוצתי הנערך במרכזי בחינה בשעות אחר הצהריים. בשלב זה נבחנים התלמידים שהשיגו את התוצאות הגבוהות ביותר בשלב א’ וכן תלמידים שהופנו למבחן על ידי הרפרנט המחוזי.

בסופו של דבר, ברוב המקרים מופנים לתכניות הייחודיות למחוננים רק תלמידים שהישגיהם במבחן שלב ב’ הגיעו לאחוזון הארצי של כ-97 מכלל אוכלוסיית התלמידים באותו השנתון. כלומר, כ- 3% מהתלמידים הנבחנים בלבד.

דברים שכדאי לדעת

  • אפשר לבקש להיבחן – לבקשת מבחן איתור לתלמידים יש למלא טופס מקוון לרפרנט המחוזי שאותו תוכלו למצוא – בקישור הזה
  • אפשר לבקש התאמות – ישנם מבחני איתור ייעודיים עבור תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, אשר זכאים להיבחנות בתנאי בחינה מותאמים. תוכלו למצוא על כך מידע נוסף – בקישור הזה
  • אפשר לערער על הציון – בהליך האיתור לתכניות הייחודיות למחוננים, ההורים יכולים לערער על תוצאות מבחן שלב א’ באמצעות טופס מקוון באתר האגף למחוננים ולמצטיינים, שאליו תוכלו להגיע – בקישור הזה.
  • אפשר להיבחן בשלב מאוחר יותר – האגף למחוננים ולמצטיינים מערך עירעורים ובקשות למבחנים חוזרים המאפשר לילדים שטרם נבחנו מסיבות אישיות, רגשיות, משפחתיות או אחרות להיבחן בשלב מאוחר יותר.
  • מבחנים הסינון והאיתור הם לא מבחני אינטליגנציה – על פי משרד החינוך “המבחנים אותם מקיים האגף למחוננים ולמצטיינים הנם מבחני קבלה לתכניות ייחודיות. המבחנים אינם דיאגנוסיטיים ולא נבנו כדי לאבחן את פרופיל הכישורים של התלמידים, אלא כדי לבחור את התלמידים בעלי הכושר הכללי הגבוה ביותר לתכניות לתלמידים מחוננים ומצטיינים.” לכן, אם אתם מעוניינים לבדוק את האינטיליגציה של הילדה או הילד שלכם, לכו לפסיכולוג שמוסמך לבחון את מנת המשכל (מדובר בהכשרה מיוחדת).

ו… שימו לב לרוח הזמן 😉

הנהלים של משרד החינוך יכולים להשתנות עם הזמן,
לכן תמיד כדאי לוודא שאתם פועלים על פי הגרסה העדכנית ולהיעזר ביועצת בית הספר.

נשמע מעניין?

לפרטים המלאים כנסו להסבר באתר משרד החינוך – בקישור הזה

ותוכלו לבדוק גם את חוזר המנכ”ל בנוגע ביצוע למבחני קבלה לתוכניות ייחודיות לתלמידים מחוננים ומצטיינים בשנת הלימודים התשע”ט – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם גם לשמוע את הסיפור האישי של ג’סיקה כמחוננת עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ולבדוק את שאר הקישורים בנושא משרד החינוך ומערכת החינוך – בקישור הזה

סקר קשב: התאמות במבחנים, מה זה, למה זה לא “הקלות” ומה דעתכם בנושא? / חן ספקטור

אז ככה, התאמות בדרכי היבחנות הן נושא רגיש בימינו, אבל לא בגלל שיש בהן משהו רע, אלא בעיקר בגלל אוסף של מידע מטעה ו… למרבה הצער, גם מקרים לא מעטים של התנהלות לקוייה של מערכת החינוך….

  • אז אם כבר מדברים על מערכת החינוך, את כל המסמכים הפורמליים בנושא תוכלו למצוא – בקישור הזה

לעניינינו, מה שצריך לזכור, זה שהתאמות בדרכי היבחנות הן לא טיפול והן לא נועדו ליצור שינוי בנבחן עצמו!

לא רק זאת, אלא שהן גם בכלל לא נועדו לתקן משהו בנבחן אלא במבחן.

למעשה, מה שההתאמות אמורות לעשות זה לתקן את התוקף של המבחן במקרים שבהם הוא נפגע. כמו למשל, כשהוא משמש ככלי הערכה עבור אוכלוסיות שבהן הציון לא משקף בצורה מהימנה את הידע או המיומנות שהוא מיועד לבדוק.

בואו נבין למה זה קורה ומה אפשר לעשות בנידון.

למה למדוד ואיך בודקים את איכות המדידה?

להערכה יש תפקיד חשוב מאוד במערכת החינוך – היא מאפשרת לצוות החינוכי לקבל משוב על איכות ההוראה ולדעת אם יש נושאים שצריכים הקנייה מעמיקה יותר ברמה הכיתתית.

כמו כן, היא מאפשרת לעקוב אחרי הבדלים בין אישיים בין התלמידים בכיתה ולקבל תמונת מצב של ההתקדמות האישית של כל אחת ואחד מהם בצורה פרטנית. בעזרת המידע הזה ניתן לאתר תלמידים מתקשים שזקוקים לסיוע נוסף ולבדוק את היעילות של תכניות התערבות לאורך זמן.

כל זה חשוב מאוד. עכשיו – איך עושים את זה?

כדי לדעת באיזו רמה תלמיד מסויים שולט בתחום הידע של מקצוע מסויים, צריך להשתמש במבחן שהציון שאותו התלמיד יקבל בו ישקף באופן מדוייק את השליטה שלו באותו תחום דעת. כלומר, אם התלמיד יודע 80% מהחומר והוא מקבל ציון של 80 – זה אומר שהמבחן שלי טוב.

אבל… אם התלמיד יודע 80% מהחומר ובמבחן הוא מוציא ציון של 70 או 60, זה אומר שהמבחן שלי לא טוב  – הוא לא נותן תשובה מדויקת. ככל שהציון רחוק יותר מהמצב בפועל ככה הפגיעה בתוקף שלו גדולה יותר. משום שהמידע שמבחן כזה מפיק אינו אמין, לא כדאי להתבסס עליו עבור תהליכי קבלת החלטות.

מה יכול לפגוע בתוקף של מבחן?

בדרך כלל תוצאה לא מהימנה, שאינה משקפת את המצב במציאות, מתקבלת כאשר יש משתנה כלשהו שמתערב בתוצאה הסופית של הבחינה. במקרה של הפרעת קשב ולקויות למידה זה יכול להיות מגוון שלם של גורמים. למשל: קושי בתשומת לב לפרטים, ביכולת התארגנות, בקצב הכתיבה, התעייפות, אימפולסיביות, קושי בקריאה, כתב יד לא ברור וכו. כל אלו אינם קשורים לידע של תחום התוכן ולכן הם “מלכלכים” את המדידה ו”פוגעים” באמינות שלה.

במצב כזה, שבו משתנים מתערבים פוגעים בתוקף של המבחן, מה שלא בסדר הוא המבחן עצמו – זאת משום, שהוא לא מודד טוב את מה שהוא מיועד למדוד.

להשתמש במבחן לא תקף זה קצת כמו להשתמש במטר שלא מראה את המרחק הנכון. די חסר טעם…

במצב כזה צריך לחשוב איך ניתן לשנות את כלי המדידה או אופן השימוש בו, באופן שיאפשר לו למדוד את מה שהוא אמור למדוד בצורה יותר מדוייקת.

איך אפשר לתקן את התוקף של המבחן?

יש הרבה דרכים לשנות את דרכי המדידה באופן שיתקן את הבעיות בתוקף שלהן. למשל: במצבים שבהם יש איטיות בכתיבה (מתוך הנחה שקצב הכתיבה אינו חלק מהמיומנות הנמדדת) ניתן לתת תוספת זמן, ללמד הקלדה עיוורת כדי לאפשר בחינה על גבי מחשב, לאפשר השלמה של התשובה לאחר המבחן, הכתבה לגורם ניטרלי, בחינה בעל פה ועוד.

עם זאת, לא כל התאמה תהיה יעילה עבור כל המקרים של קצב כתיבה איטי. למשל – אם הקושי הוא רק בתחום השפה, לא בהכרח יהיה הבדל משמעותי בין בחינה בעל פה או בכתב. הרי שתיהן מצריכות מיומנות שפתית. לעומת זאת, עם הקושי הוא מוטורי, בחינה בעל פה או הכתבה יכולות לעשות הבדל משמעותי, כי הן מנטרלות את המשתנה המתערב עבור אנשים עם בעיות מוטוריות.

יש גם התאמות שדורשות תנאים מקדימים כדי להיות יעילות. למשל – הקלדה יכולה לעזור רק אם קצב ההקלדה מהיר באופן משמעותי מקצב הכתיבה של כתב היד של אותו אדם. כמו כן, גם בחינה בעל פה מצריכה מיומנויות מעט שונות בהשוואה לבחינה בכתב – חשוב לוודא שהנבחן יודע ליישם אותן כדי שההתאמה תהיה יעילה עבורו.

בקיצור – לא סתם מבקשים אבחון בשביל מתן ההתאמות ולא סתם עוקבים (או לפחות אמורים לעקוב) אחר האפקטיביות שלהן. אם התאמה מסויימת לא מצליחה לתקן את התוקף של המבחן עבור נבחן מסויים – צריך לבחון מחדש את המצב ולנסות פתרונות חלופיים.

כאן חשוב לי לציין שוב, שהמטרה של ההתאמות היא לתקן את התוקף של המבחן ולא להקל על הנבחן. אם תלמיד יודע 80% מהחומר ומקבל ציון 90 זה גם לא טוב. כי הרי גם זה לא מדוייק.

בסופו של דבר השאיפה היא שהציון ישקף בדיוק את רמת השליטה של הנבחן בנושא הנבדק. הן לא נועדו להעלות את הציון והן לא נועדו להקל על הנבחן – הן נועדו אך ורק כדי לדייק את תוצאות הבחינה.

מאיפה מגיע הרצון להעלות את הציון של התלמיד?

כמו שכתבתי קודם, מערכת ההערכה אמורה לשרת את הצוות החינוכי כדי לתת מענה טוב יותר לתלמידים ברמת ההוראה הכללית, ההתאמה לצרכים האישיים ואיתור מוקדם של קשיים המצריכים מערך טיפולי רחב יותר. בהקשר הזה, תוצאות המבחן לא אמורות לעניין את התלמידים באופן ישיר. או לפחות, לא יותר ממה שהם מתעניינים בתוצאות הדוח שהמפקח כתב על המורה שלהם. זאת משום שכשההערכה החינוכית מתבצעת בכלים טובים ובצורה טובה, התלמיד ירגיש אותה רק באופן עקיף על ידי עלייה באיכות המענה החינוכי שהוא מקבל.

במצב הזה יש לתלמידים אינטרס להביע את הידע שלהם בצורה המדוייקת ביותר – הרי בדרך זו הם יוכלו לקבל חינוך טוב יותר.

מעבר לתפקידו של המבחן כמשוב לצוות החינוכי, הוא יכול לשמש גם ככלי נהדר למטרות חינוכיות אחרות, במיוחד בתחום הניהול העצמי והמטא-קוגניציה. למשל – אם המורים משכילים להשתמש במבחנים ככלי למשוב בונה עבור התלמידים, הם יכולים להסתייע בהם כדי לפתח בקרב התלמידים מודעות עצמית ולסייע להם לכוון את מאמצי הלמידה שלהם בצורה יעילה יותר. כלומר, המבחן יכול לשמש לא רק ככלי לשיפור ההוראה אלא גם ככלי לשיפור הלמידה.

זה יכול להיות דבר נהדר, אבל….

אם הייתם יום אחד בחייכם בבית הספר – אתם יודעים שבפועל זה לא באמת קורה, או לפחות… לא בצורה הזו.

מה שבדרך ככל קורה הוא שהציון נתפס בעיני התלמידים כהישג בפני עצמו ולא ככלי עזר להגשמת מטרה חינוכית. במצב זה המטרה של התלמיד היא לא להביע את הידע שלו בצורה המדוייקת ביותר אלא להשיג את הציון הגבוהה ביותר, בלי שום קשר לרמת האמתית של הידע או המיומנות שנמדדים במבחן הספציפי.

אם הייתם יום אחד בחייכם בבית הספר – אתם יודעים שיש כל מיני דרכים לעשות את זה…. ו…. גם המורים יודעים.

זה מתכון נהדר לבלאגן גדול!

כי אז מתחילה מלחמה שלמה שעיקרה להשיג את הציונים הגבוהים ביותר, כשהמטרה החינוכית נדחקת לשוליים.

זה מתחיל בלחץ על המורים “להספיק חומר”, בלחץ על התלמידים “לעמוד בקצב” ו”להשקיע”. אם זה לא מספיק, אז זה ממשיך גם בלחץ של ההורים על התלמידים והמורים כאחד. התקשורת כמובן שמחה תמיד להיכנס לכל החגיגה הזו ו… – בקיצור, סבטוחה אחת גדולה.

למה זה כל כך הסתבך?

הרצון והצורך “להשיג ציונים גבוהים” נובע מהמצב שבו שמערכת ההערכה הפנימית מקבלת תפקידים נוספים ומתחילה לשמש גם ככלי למיון וסינון של תלמידים.

זה מתחיל כבר בבית הספר עצמו, בחלוקה למגמות וממשיך בתהליכי הקבלה למוסדות הלימוד בהשכלה הגבוה. החשיבות של הציונים לעתיד האקדמי והמקצועי של התלמידים מובהרת להם לאורך כל הדרך וברגע שלתוצאות המבחנים יש השלכה ישירה על האפשרויות האקדמיות של הלומד – מתחילים להיות פה ניגוד אינטרסים.

הרי אי אפשר לבנות כלי מדידה שגם ישקף את הידע והמיומנויות בצורה מהימנה וגם ייתן תמיד את הציון הגבוהה ביותר לכולם ללא קשר לרמת השליטה שלהם בתחום התוכן הנמדד.

לכל הבלאגן הזה נכנסות ההתאמות.

משום שמשרד החינוך דורש מההורים אבחון לצורך זכאות להתאמות, אך מצד שני לא מסבסד אותו ולא מפקח עליו – נוצרת תופעה של “מסחרה באבחונים” לצד פערים סוציו אקונומיים, כאשר איזורים חלשים סובלים מתת-אבחון והחזקים מאבחון-יתר. שני המצבים לא רצויים וניתן להימנע מהם על ידי שינוי המדיניות של משרד החינוך.

מצב בעייתי נוסף שנגרם מהמדיניות הזו הוא שהאבחון מתחיל להצטייר כאמצעי להשגת התאמות, שבתורן מתחילות להצטייר ככלי להעלאת הציון – מה שלא נכון בשני המקרים.

מטרת האבחון היא מיפוי של תחומי קושי ויצירת בסיס לבנייה של תכנית עבודה, בעוד שמטרת ההתאמות היא תיקון התוקף של המבחן במקרה של משתנים מתערבים.

משרד החינוך כמובן מעדיף שלא לקחת אחריות על המחדלים שהוא עצמו יצר, מחזק את הדעות המוטעות שמוצגות בתקשורת על חשבון פגיעה בשיוויון ההזדמנויות של התלמידים ו… מעודד את המורים וההורים להילחם אחד בשני, במקום לשתף פעולה ולהפנות אצבע מאשימה אל עבר מקור המחדל האמיתי – משרד החינוך.

בקיצור, הטענה שההתאמות נועדו להעלות את הציון שגויה ומטעה. למעשה, הן נועדו לדייק את הציון – לא להעלות וגם… לא להוריד.

אם ההתאמות לא נועדות לשפר ציונים – אז מה כן?

נו… קצת שכחו את זה, אבל זה בעצם המקום של הוראה….

כלומר, אם רוצים שתלמיד מסויים יקבל ציון טוב יותר במבחן שמציג באופן מדוייק את המצב שלו בפועל – צריך  לדאוג שאותו תלמיד ידע יותר טוב את החומר וישפר את השליטה שלו במיומנויות שנמדדות.

למרבה הצער יש הרבה אנשים ששכחו את זה, אבל זו בעצם המטרה של מערכת החינוך – ללמד דברים, לא?

בהקשר זה, ההקנייה והפיתוח של ידע ומיומנויות בתחומי הדעת השונים אמורה להתרחש במהלך שנת הלימודים ולא רק בתקופת המבחנים (מה שקורה הרבה פעמים, לפחות ברמת האווירה). לא רק זאת, אלא שהיא ממש ממש אבל ממש ממש לא אמורה להתרחש במהלך המבחן עצמו.

למעשה, מבחן נועד למדידה של תוצאות ההקנייה ולא להקנייה עצמה. אם לא הייתה הקנייה – אין טעם למדוד את ההשפעה שלה על הידע והמיומנויות של התלמיד.

בהקשר זה נחשף גם הקשר הלוגי הלקוי של טענות בנוסח “אם נתן לו התאמות במבחנים הוא לא ידע X” – הרי ההקניה של הידע לא אמורה להתרחש במבחן ולכן היא לא אמורה להיות מושפעת ממנו. אם סומכים על המבחן כדי שיגרום לתלמידים ללמוד דברים, יש לנו כאן בעייה אחרת לגמרי. הלמידה צריכה להתרחש בשיעורים במהלך השנה – המבחנים הם רק כלי ההערכה של התוצאות שלה והם לא אמורים להקנות ידע ומיומנויות לתלמיד. זה כמו לצפות ממד חום לשנות את הטמפרטורה – היא הוא רק מודד אותה ולא משפיע עליה, אם רוצים ליצור שינוי בטמפרטורה צריכים להשתמש בכלים אחרים.

או במילים אחרות – אם רוצים שהתלמיד ידע X צריך ללמד אותו. זה לא קשור למבחן ובטח שלא להתאמות.

במקרים של קשיים ריאליים כמו לקויות למידה והפרעת קשב, בנוסף להוראה הרגילה ייתכן שיהיה צורך גם בהוראה מתקנת/מותאמת, שתתקיים כחלק ממערך טיפולי רב תחומי שמותאם על ידי אנשי המקצוע הרלוונטים עבור כל מקרה לגופו, אבל זה כבר נושא לדיון אחר 😉

לסיכום

אל ההתאמות צריך להתייחס רק בהקשר של תוקף הבחינה. את רמת הידע והמיומנות של התלמידים צריך לשפר באמצעות הוראה וחינוך של כל תלמידה ותלמיד על פי דרכם + מערך טיפולי מותאם אישית במקרה הצורך.

ובהקשר זה, הרשו לי להציג לכם שאלה למחשבה – למה במאה ה- 21 הקלדה על גבי מחשב זה התאמה ולא חלק מתכנית הליבה????

טוב, מספיק הסברים – עכשיו הגענו לחוויה האישית שלכם!

סמנו אילו התאמות אתם או ילדכם קיבלתם במהלך הלימודים.

בתגובות תוכלו לכתוב כמה כל אחת מהן עזרה (או לא עזרה), להביא לידי ביטוי את הידע והמיומנויות שלכם בצורה מדוייקת יותר במהלך המבחן.

וכמובן שאתם יכולים גם לקטר חופשי על כל מה שהייתם צריכים לקבל ולא קיבלתם

בחרו באפשרות שהכי מתאימה לכם ולחצו “הצבע”.
שימו לב

  • אפשר לבחור יותר מאפשרות אחת.
  • תוכלו לראות את התשובות של כולם, אבל רק אחרי שתצביעו בעצמכם 😉
  • אם לא מצאתם את מה שאתם מחפשים, אפשר גם להוסיף אפשרויות חדשות (דרך החלונית “אחר” בשורה האחרונה).

אתם מוזמנים גם לשתף אותנו בתגובות בחוויות, תובנות, טיפים להתמודדות וכל מה שבא לכם 🙂
הסבר על שימוש בתגובות באתר תוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

אתם מוזמנים לראות את כל שאר הסקרים שלנו – בקישור הזה

כיצד לתקן בית ספר שבור? להנהיג ללא פחד ולאהוב בעקשנות / לינדה קליאט-ווימן

לינדה (Linda cliatt wayman) מספרת על החוויה שלה כמנהלת חדשה בבית הספר. אחרי שהשתלטה על מריבה ענקית בין התלמידים, היא נכנסה לאולם האודיטורים – קצת פוחדת ומאוד כעוסה והודיע להם בדיוק מה מצופה מהם מבחינה התנהגותית ולימודית. היא הייתה מאוד נחושה עד שהערה אחת מפי אחת התלמידות שנתה לה את תפיסת העולם.

מנהיגים הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי

היא הבינה שהתפקיד שלה כאשת חינוך וכמנהלת הוא תפקיד מנהיגותי. היא הבינה גם שמנהיגה לא פועלת לבד ואספה מסביבה את הצוות כדי להתחיל שינוי משמעותי.

אז מה? מה עכשיו?

כל פעם שהיא נתקלה במכשול, היא התחילה לשאול את השאלה – אז מה? מה עכשיו? מה אנחנו הולכים לעשות בנוגע לזה?

האחריות העיקרית שלהם הייתה לתת מענה לכל ה”תירוצים” בדרך למטרה החינוכית של בית הספר.

לא מספיק לדעת מה ללמד – צריך לדעת איך ללמד

הם פיתוח מערכי למידה מותאמים, המאפשרים מתן מענה על צרכיו האישיים של כל ילד במסגרת הכיתה. ההשלכות על ההישגים הלימודיים היו מדהימות!

תקווה, יחס אישי ואור בעיניים

היא טוענת שכשאנו מנהיגים, איננו יכולים לשכוח שכל אחד מהתלמידים שלנו הוא רק ילד, לעתים מפחד ממה שהעולם אומר להם להיות, ולא משנה מה שאר העולם יאמר להם להיות. אנחנו צריכים תמיד לספק להם תקווה. אנחנו צריכים לתת להם את תשומת הלב הבלתי מעורערת שלנו, לשקף להם את האמונה השלמה שלנו פוטנציאל שלהם ואנו מוכרחים לומר להם לעתים קרובות ככל הניתן, שגם אם אף אחד אחר לא אמר לכם שהוא אוהב אתכם היום, תזכרו שאנחנו כן, ושתמיד נאהב אתכם.

צריך לשמור על היכולת שלהם לחלום.

נשמע מעניין?

צפו בהרצאת ה- TED של קליאט-ווימן How to fix a broken school? lead fearlessly love hard ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

כדי לראות את ההרצאה באתר של TED – לחצו כאן

אהבתם?

כדאי לכם גם לראות את הסרטון על טיפול בבעיות התנהגות בקרב לקויי למידה והפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על תחושת הכישלון של אנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

מהו “07” ? / אורנה אביאור

מהו “07”, איך התנהלה התמיכה בתלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז ADHD עד היום בתיכון (כתות י’-יב’ או בבתי ספר 4 שנתיים) ומהו השינוי שיחול החל משנת הלימודים תשס”ט?

מה היה עד עכשיו?

עד היום, תלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב בתיכון “רגיל”, שלא למדו בכתות מ”בר /אתגר/ הכוון/מפת”ן, יכלו לקבל תמיכה משלושה מקורות :

  1. “07”– זכאות שהתקבלה בוועדת השמה*. המשמעות הייתה זכאות ללמידה בכתת חינוך מיוחד. ברוב המקרים, איסוף של כמות זכאוית של 07 (4.5 שעות לכל תלמיד), יצר כתות לתלמידים עם לקויות למידה. ככל שהיו יותר תלמידים, הכתה הייתה “עשירה” במשאבים וניתן היה להקצות מעבר למורים לשעות האורך, אף תגבורים וטיפולים נוספים. בבתי הספר בהם לא היו כתות, כל תלמיד זכאי, היה אמור לקבל תמיכה של 4.5 שעות בתחומים שונים. לכל התלמידים הללו יש זכות להתאמות בבגרויות.
  2. “זכאות לתלמידים דיפרנציאלים”– כלומר, לתלמידים בעלי לקויות ש”שכיחותן קטנה באוכלוסיה”, כמו למשל: אוטיזם, אבחנות נפשיות, מוגבלות שכלית, תסמונות שונות, נכות פיזית, עיוורון, חרשות. זוהי זכאות שהתקבלה בועדת שילוב בתוך בית הספר שהמשמעות שלה היתה: זכות לתמיכה של סיעת, 4.5 שעות תקן והתאמות בבגרויות.
  3. “שעורי עזר”– שעות תמיכה, שלא היו בתקן בית הספר, התקבלו בדרך כלל מספר חודשים אחרי תחילת השנה. על מנת לקבלן, צריך היה להגיש אבחון + אישור הורים + המלצה מיועצת בית הספר- התמיכה הייתה בעיקר לפני מבחנים בקבוצות די גדולות

* על הועדות השונות של משרד החינוך תוכלו לקרוא עוד – בקישור הזה

מה “הולך” לקרות החל משנת הלימודים תשס”ט על פי פרסומי משרד החינוך?

  • כתות ייחודיות לתלמידים עם לקויות למידה תפתחנה בבתי הספר התיכון, כפי שנפתחו עד היום בבתי הספר היסודיים ובחטיבות: זכאות לכתת חינוך מיוחד תינתן בועדת השמה. הכתות ימנו בין 8-14 תלמידים. התקן יגיע ישירות לבית הספר כתקן ולא יהיה איגום משאבים.
  • זכות התמיכה מסל השילוב לתלמידים “דיפרנציאלים” תישאר כפי שהיתה.
  • חידוש מרענן, יהיה סל שילוב לתלמידים עם לקות למידה רב בעייתית, משכל גבולי, פיגור קל והפרעות התנהגות הלומדים בכיתות רגילות סל שייועד ל 5.4% מכלל התלמידים בכתות הרגילות, כמו ביסודי ובחטיבה: תלמידים אלו יעלו לועדת שילוב בית ספרית ויקבלו זכאות לתמיכה מסל השילוב- שעות בתקן בית הספר או בתקן המתי”א.

אז מה זה אומר?

המשמעות היא – לא עוד” 07″ בשילוב; תלמידים שזקוקים לתמיכה לימודית ושאינם מעוניינים ללמוד בכתת חינוך מיוחד, לא יעברו ועדות השמה כי אם ועדות שילוב בתוך בתי הספר ויקבלו תמיכה כפי שקבלו ביסודי או בחטיבת הביניים.

טוב יותר? רע יותר? ימים יגידו.

אם יש לכם שאלות/ תהיות, אשמח לנסות לחשוב אתכם:

 אורנה אביאור “להורים במיוחד” 0523631048

אהבתם?

תוכלו למצוא עוד פוסטים של אורנה – בקישור הזה

ומידע נוסף על מערכת החינוך תוכלו למצוא – בקישור הזה 

מהי ועדה בין מקצועית במערכת החינוך ולמה נועדה? / אורנה אביאור

מהי ועדה בין מקצועית במערכת החינוך ולמה נועדה?

ועדה בין מקצועית כשמה כן היא; הועדה כוללת אנשים מתפקידים ומתחומים שונים המשיקים לתהליך החינוכי בגן או בבית הספר.

מי בעלי התפקידים בועדה?

צוות בית הספר/גן (מנהל/ת, יועצ/ת, מחנכ/ת), פסיכולוג/ית (מהשרות הפסיכולוגי), קבס”ית ו/או מנהל/ת מחלקת החינוך, המפקח/ת מטעם משרד החינוך על הגן/בית הספר לעיתים משתתפת גם מפקחת בכירה הממונה על היעוץ ולעיתים אף נציג/ה מהאגף לשרותים החברתיים (רווחה) ברשות.

מטרות הועדה:

א. לשתף את אנשי החינוך והטיפול במעטפת של המוסד החינוכי ב”ספור המקרה”; מי הילד/ה, מה הקושי שלו/ה
ב. ניסיון לחשיבה רחבה אודות פתרונות אפשריים או דרכי התמודדות עם הקשיים.
ג. המלצות וקביעת יעדים להמשך.

מי מבקש את הועדה?

בדרך כלל, המסגרת החינוכית- גן או בית הספר.

מתי מבקשים ועדה מסוג זה?

כשבית הספר/גן מרגיש שצריך עזרה/תמיכה בחשיבה אודות מקרים מסוימים ובגיבוש פתרון הולם.

מה ההבדל בין ועדת השמה לועדה בינמקצועית?

ועדת השמה, תפקידה להחליט על זכאות או אי זכאות למסגרת של חינוך מיוחד.
את ההסבר של אורנה על ועדת השמה תוכלו למצוא – בקישור הזה

ועדה בין מקצועית תפקידה לזהות אופציות שונות טרום המעבר לחינוך מיוחד ולעיתים אף במצבי קיצון של ילדים בתוך מסגרת של חינוך מיוחד.

וכאן החידוד שברצוני להציע:

גם הורים, שמרגישים שילדיהם “נופלים בין הכסאות”, שהם לא מצליחים בכוחות משותפים עם הגן/בית הספר להגיע למקום בו ילדם יצליח להסתגל לגן/בית הספר, זכאים לבקש ועדה בין מקצועית. אפשר לבקש לזמן ועדה כזו או מהגן/בית הספר או דרך מחלקת החינוך ברשות או דרך הפיקוח. מניסיוני, ועדות כאלו, שהן ועדות רבות משתתפים, מזמנות לחשיבה מ”חוץ לקופסא”; להעלאת רעיונות ופתרונות יצירתיים. אלו ועדות שיש בכוחן לגייס כיווני חשיבה חדשים עבור ילדכם.

 

בהצלחה
אורנה אביאור

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר של אורנה על תמיכת סייעת לקראת ועדת שילוב – בקישור הזה

ואת ההסבר שלה על ועדת שיבוץ – בקישור הזה

הנחיות ונהלים לתמיכה דיפרנציאלית עבור תלמידים עם אבחנות פסיכיאטריות / משרד החינוך

על פי חוזר מנכ”ל אודות יישום חוק החינוך המיוחד (המתייחס לוועדת שילוב מוסדית, ועדת השמה ביושבה כערר על ועדת שילוב, ועדת השמה וועדת ערר, שתוכלו למצוא – בקישור הזה), המדיניות של משרד החינוך בנוגע לטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים, היא להעניק זכות קדימה ככל האפשר להשמתו של תלמיד עם צרכים מיוחדים במסגרת החינוך הרגיל, תוך מתן מענה לצרכיו במסגרת הרגילה.

במסגרת זו נקבעו נהלים גם בנוגע לשילוב ילדים עם אבחנות פסיכיאטריות.

נשמע מעניין?

תוכלו למצוא הסברים על נהלים והנחיות לשילוב ילד דיפרנציאלי עם האבחנה הפסיכיאטרית – בקישור הזה

ואת הקובץ המלא תוכלו למצוא – בקישור הזה

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לבדוק את דף המידע המרוכז שלנו על מערכת החינוך – בקישור הזה

ואת ההסבר על ועדות שילוב – בקישור הזה

שלבים בדרך לקבלת התאמות בבחינה הפסיכומטרית / נועה וויטיס

שלום, אני נועה
לפני שאתם מתחילים לקרוא חשוב לי לציין שאני לא חלק מהמרכז הארצי לבחינות והערכה ואין לי קשר לאף אחד מהמכונים המכינים לבחינה הפסיכומטרית.
אני כותבת לכם את הפוסט הזה משום שלאחרונה עברתי את כל התהליך של התאמות בבחינה הפסיכומטרית.
באותו הזמן חיפשתי מדריך שיעזור לי. משום שלא מצאתי, הכנתי לעצמי את המדריך המיוחל ואני שמחה לחלוק אותו אתכם 🙂

הרשמה לבחינה

קודם כל צריך להירשם לבחינה, ורק אז אפשר להגיש את המסמכים ואת הבקשה להתאמות.

  • את ההרשמה לבחינה הפסיכומטרית תוכלו לבצע  – בקישור הזה

זמן

תהליך קבלת ההתאמות בבחינה הפסיכומטרית לוקח הרבה הרבה זמן ולכן כדאי להתחיל אותו כמה שיותר מוקדם.

  • התאריך האחרון שבו אפשר להגיש מסמכים הוא סיום ההרשמה למבחן.
  • אם מגישים לקראת סוף זמן ההרשמה, לא יישאר זמן לערער על ההחלטות להתאמות

טפסים ומסמכים

כדי להגיש בקשה להתאמות בבחינה הפסיכומטרית תצטרכו למלא את הטופס – בקישור הזה
ולשלוח למרכז הארצי לבחינות והערכה מסמכים המעידים על הקשיים הרלוונטיים שלכם, כפי שיתואר בהמשך.

מספר הנחיות שימושיות בנוגע לשליחת הטפסים:

  • כתובת למשלוח – המרכז הארצי לבחינות והערכה, ת”ד 26015, ירושלים 9126001
  • לא לשלוח מסמכים מקורים – המסמכים שאתם שולחים לא חוזרים אליכם, אז תשלחו צילום של המסמכים המקורים. (תוספת של חן: בלי שום קשר רצוי לסרוק כל מסמך ולגבות בקונן חיצוני נפרד, במייל או בענן ברשת).
  • לדווח על כל הקשיים הרלוונטיים – אם יש יותר ממקור אחד לקשיים (למשל: לקות למידה והפרעת קשב וריכוז ADHD, או הפרעת קשב ומחלה כרונית המשפיעה על הבחינה), תגישו מסמכים על  כל אחד מהם. זאת משום שכל מקור קושי יכול לאפשר לכם זכאות להתאמות שונות.

רשימת מסמכים כללית:

  • סיכומים פרה רפואיים – ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה
  • סיכומים מהוראה מתקנת
  • תעודות – מבית הספר היסודי ועד התיכון
  • שאלון למורה שתוכלו למצוא – בקישור הזה
  • אישור התאמות מבית הספר התיכון

נבחני יע”ל – צריכים לצרף גם הערכה עדכנית של תפקודי קריאה וכתיבה בעברית.

אם יש לכם לקויות למידה תצטרכו לצרף את המסמכים הבאים:

  • אבחון עדכני – הכוונה לאבחון שנעשה אחרי גיל 16, ובחמש השנים האחרונות.
    • אם אין לכם אבחון עדכני תוכלו לקבוע תור לאבחון מת”ל – בקישור הזה.
      מומלץ אבחון מת”ל מטעמי נוחות, שכן כל מוסד מקבל את האבחון (תוספת של חן: עם זאת, תמיד כדאי לוודא מראש מול מרכז התמיכה של מוסד הלימודים המיועד)
    • במקרה שהאבחון לא של מת”ל נדרש להגיש גם את שאלון המאבחן שנמצא – בקישור הזה
  • אם נעשו אבחונים קודמים, יש לצרף גם אותם בנוסף לאבחון העדכני.

אם יש לכם הפרעת קשב תצטרכו לצרף את המסמכים הבאים:

  • אבחון הנעשה ע”י רופא ב- 3 שנים האחרונות. מידע על אבחון הפרעת קשב תוכלו למצוא – בקישור הזה.
  • אם נעשו אבחונים קודמים, יש לצרף גם אותם בנוסף לאבחון העדכני.

היסטוריה

המרכז הארצי אוהב לראות את הרצף של ההיסטוריה שלכם. כלומר, לדעת איך נראו הקשיים שלכם לאורך השנים.
לכן כדאי לשלוח מסמכים המתעדים את המצב שלכם כבר מגיל מאוד מוקדם. תתחילו מהמסמך הכי ישן ותמשיכו עד המסמך הכי עדכני.

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לשמוע את ההסבר על בנייה של מערכת שעות אקדמית – בקישור הזה

ואת ההסבר על סטודנטים עם הפרעת קשב – בקישור הזה


תמונה: By Vyckal  CC BY-SA 3.0

מידע להורים בנושא ועדת שיבוץ / אורנה אביאור

הורים יקרים, ילדכם עבר/ה ועדת השמה וטרם קבלתם שיבוץ? הנה הסבר

אם אתם הורים לילדים שעברו ועדות השמה ושקבלו זכאות לחינוך מיוחד, אתם לבטח מאד מוטרדים בימים אלו בשאלה: היכן בנכם/בתכם ילמדו בשנה הבאה? באיזה בית ספר לחינוך מיוחד או היכן תפתח כתה או גן. ידע עדכני אודות התהליכים שקורים בימים אלו, יעזור לכם להבין טוב יותר את המצב ואולי יקל (ולו במעט) על המתח.

אז למה אי אפשר לדעת בוודאות היכן תפתחנה כיתות חינוך מיוחד בשנה הבאה ומה יהיה הרכבן?

לוח זמנים – מה קורה מתי?

  • וועדות ההשמה לבתי הספר מסתיימות עד ה- 15.5 וועדות ההשמה לגני הילדים מסתיימות עד ה- 31.5.
  • רק לאחר סיום תקופת הוועדות תתפנה כל רשות מקומית לדעת, כמה ילדים בה מועמדים לכתה כזו או אחרת, כמה ילדים מועמדים לבתי ספר לחינוך מיוחד וכמה לגני חינוך מיוחד.
  • בחודש יוני, כשמנהלי מחלקות החינוך, הפסיכולוגים, מפקחות החינוך המיוחד ומנהלות המת”יאות מתפנות מועדות ההשמה, תתקיים בכל רשות “ועדת שיבוץ”.

מה מטרתה של וועדה זו?

ועדת השיבוץ נועדה לשבץ תלמידים במסגרות החינוך המיוחד השונות.

מי המשתתפים בוועדות השיבוץ?

נציג/ה מחלקת החינוך, נציג/ת השרות הפסיכולוגי (שפ”ח), והפיקוח על החינוך המיוחד / מתי”א.

מה עושים שם?

בשלב הראשון, ישובצו התלמידים החדשים (אלו שקבלו זכאות לאחרונה) בכתות/גנים הקיימים.

אם יראו שיש ילדים שעדין לא משובצים, יפתחו עבורם גנים/כתות חדשות. איך? בשיח משותף. בין מי? בין הרשות (מחלקת החינוך והשרות הפסיכולוגי) לפיקוח הרגיל והמיוחד (מטעם משרד החינוך). רשויות בינוניות וגדולות, בהן יש כתות ובתי ספר לחינוך מיוחד, קודם כל, ישבצו את הילדים “שלהן” במסגרות הקיימות והחדשות ורק אח”כ, כשהן יודעות כמה “מקומות” נותרו להן בכל מסגרת, הן יקבלו פניות מרשויות (קטנות יותר) אחרות.

ההפניות לשיבוצים הן בד”כ מאותו מחוז בה נמצאת הרשות. לדוגמא: ילדים הבאים מרעננה, אבן יהודה, כפר סבא, ראש העין, הוד השרון וכד’, שייכים למחוז מרכז. ילדים מהרצליה, נתניה, פתח תקווה, רמת גן וכד’ שייכים למחוז תל אביב. לכל מחוז יש את ה”מסגרות” שלו. התהליך הזה של “בקשות שיבוץ” בין הערים השונות, יכול להמשך גם עד חודש אוגוסט. לפעמים, עיר ששלחה בקשות “שיבוץ” לעיר אחרת, קבלה סירוב רק בסוף חודש יוני ואז, היא מחפשת שיבוץ במקום אחר…דבר שיכול לקחת זמן …

חשוב לציין: כמו שאתם מבינים, אלו תהליכים שלוקחים זמן! כל רשות רוצה לראות את ילדיה “מסודרים” ומשובצים במסגרות חינוך נכונות ומותאמות.
זה פשוט תהליך ארוך ומורכב המצריך שיתופי פעולה, תאום והתאמה.

 

 

מאחלת לכם ולילדכם הצלחה ומקווה שתקבלו תשובה /שיבוץ בהקדם.
אם יש לכם שאלות, אשמח לענות לכם עליהן.

שלכם אורנה אביאור- להורים במיוחד

052-3631048
orna.lehorim@gmail.com

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר של משרד החינוך על ועדות השמה – בקישור הזה

ולבדוק את דף המידע המרוכז שלנו על מערכת החינוך – בקישור הזה


תמונה: By Jothoburn CC BY-SA 4.0

עצות זהב לקראת ועדת השמה / אורנה אביאור

הפוסט הזה מיועד להורים שמבקשים להתכונן לקראת ועדת השמה ורוצים לדעת מה עליהם לומר וכיצד לנהוג.

להלן מספר המלצות חמות לקראת ועדת השמה, ממי שהייתה במשך שנים חברה בוועדות כנציגת פיקוח על החינוך המיוחד:

  • צאו מנקודת מוצא, שהועדה היא הזדמנות נהדרת להתמקד בילד/ה שלכם ולראות אותו/ה מכל היבט אפשרי.
  • לכו בידיעה, שהכל פתוח, ושההחלטה חינוך מיוחד כן או לא, תהיה פרי דיאלוג ושיח.
  • הביאו לוועדה תמונה עכשווית של ילדכם
  • היו אותנטיים וספרו על הילד/ה שלכם בכל התחומים; קשרים בקרב בני הבית/משפחה, עצמאות, מה קורה בשבתות?, מה אוהב/ת לעשות בשעות הפנאי? במה חזק/ה?
  • דברו על קשיים וחששות
  • אל תחסכו במילים, אם לא תדברו, הועדה לא תדע מה אתם חשים וחושבים.
  • אם אינכם מבינים בדיוק מה נאמר בוועדה, בקשו להסביר לכם. תתעקשו, עד שתבינו.
  • אם אתם זקוקים לזמן על מנת להחליט, יש אפשרות לבקש להשאיר את הועדה “פתוחה” לטובת חשיבה, סיום אבחון או ביקור במסגרות חינוך רלוונטיות.
  • זכרו תמיד, אתם ההורים ובידכם ההחלטה!
  • ועוד דבר, יש אפשרות מידי שנה לשנות את ההחלטה.

תוכלו למצוא מידע נוסף – בקישור הזה

בהצלחה!

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר על ועדת שילוב – בקישור הזה

ואת ההסבר של אורנה על התפקיד של רכז ההשתלבויות – בקישור הזה

המלצות לתמיכת סייעת לקראת ועדת שילוב / אורנה אביאור

מה אוכל להמליץ להורים שילדם זכאי/ת לתמיכה של סייע/ת לקראת ועדת שילוב?
סביב חודש אפריל נערכות ועדות שילוב לקראת השנה הבאה. מטרת הועדה לעדכן את התכנית האישית ולדבר על התמיכה לה זקוק/ה ילדכם. צריך תמיד לקחת בחשבון שדברים שנקבעים בחודשים אפריל או מאי יכולים להשתנות או להישכח עד לחודש ספטמבר. לכן חשוב שייעשה סיכום לשיחה ושיהיה לכם עותק של עקרי ההסכמות אצלכם.

הנה עוד כמה עצות שכדאי לזכור:

  • וודאו שבוועדת השילוב משתתפת נציגת המתי”/א או מומחית התחום בו ילדכם מאובחן
  • סכמו עם הצוות את השנה עד עתה, דברו על “מה עבד” ומה לא התאים. אם מדובר בילדים בגילאי בית הספר, חשוב מאד לידע אותם על הועדה ולשאול אותם מה הם רוצים? מה מתאים להם?
  • דברו על התנאים להם הילד/ה שלכם זקוק/ה על מנת להצליח; הכוונה היא להתמקד ב”דבר עצמו” ולא באנשים שגורמים לו (כמו שאמרתי, אנשים עלולים להתחלף!) דוגמא: תכנית לימודים, הרכב מערכת השעות, מקום ישיבה, תכנים בהם הוא/היא יכולים להתפתח יותר, תפקידים שניתן ל”התארגן” עליהם מראש כמו חונכות או עזרה בתחום מסוים ותכנית התנהגותית
  • חישבו על דרכי התמיכה שילדכם זקוק להן כמו הוראה “מתקנת”, טיפול רגשי, רפוי בעיסוק או קבוצה חברתית. דרגו את ההעדפות שלכם; מה הכי חשוב ומה פחות או לחלופין, במה תוכלו לתגבר בשעות אחר הצהריים ומה מאד חשוב לכם שיתקיים בבית הספר. צריך לקחת בחשבון שיש בתי ספר שאין בהם חדרי טפול או אביזרים מתאימים
  • חשוב לזכור שכדאי לבקש זמן מתוך ה”סל” גם להדרכת הצוות והסייע/ת
  • קחו זמן על מנת לחשוב עם הצוות איזו/ה סוג סייע/ת י/תתאים לילדכם: זה החלק הקשה והמסובך ביותר! צריך לזכור שמדובר בסוג של “שידוך”: לא לכל ילד מתאימה סייעת נעימה, טובת לב ורכה כמו שלא לכל ילד/ה מתאים סטודנט מלא שמחת חיים אך עם בעיית גבולות. לעיתים, בית הספר יעדיף ל”שמור” סייע/ת שמשתלב/ת בצוות נפלא אך אינו/ה מתאימ/ה לילדכם. נסו לשרטט קווי אופי ואישיות שעשויים להתאים
  • בסוף השנה, חיזרו למסמך סיכום הוועדה, וודאו שאכן ההחלטות והבקשות שנכתבו עדיין רלוונטיות. אם יש צורך, שנו ועדכנו
  • ודאו שההחלטות בנושא הסייע/ת הגיעו לאחראי/ת על הסייעות ברשות ושההחלטות הבקשות לגבי סל התמיכות, הגיעו לרכזת התחום במתי”/א.

בהצלחה

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר על ועדת שילוב – בקישור הזה

ואת ההסבר של אורנה על הכנות לועדת שילוב בבית הספר – בקישור הזה

איך להתכונן לקראת ועדת שילוב בבית הספר? / אורנה אביאור

הפעם אדבר על ועדת שילוב ואתייחס להורים שלילדיהם יש לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז ADHD.

לפני הכל, כדאי להבין, שסל השילוב הינו סל מאד מצומצם, אשר מיועד רק לכ-6% מכלל תלמידי בית הספר. המשמעות היא, שרק הילדים המתקשים במיוחד בכל בית ספר, יקבלו זכאות לתמיכה ממנו. זה אומר, שיש סיכוי סביר, שלא בטוח שילדכם י/תקבל זכאות לתמיכה מסל השילוב. יתכן וגם תשמעו מיועצת בית הספר את המשפט: “אין טעם לכנס ועדה. הוא/היא לא י/תהיה זכאי לתמיכה מסל שילוב” או “יש ילדים יותר מורכבים מהילד/ה שלכם”

אז הנחיה ראשונה: יש טעם! זמנו ועדה .

אם לא תקבלו זכאות, לפחות ידע הצוות המורחב למה ילדכם זקוק/ה ובאילו דרכים ניתן לתמוך בהתפתחותו ובהשתלבותו המיטבית בבית הספר.

הנחיות נוספות

  • התייחסו לוועדה כאל מרחב לשיח ולדיאלוג בינכם ההורים לבין הצוות החינוכי והטיפולי של בית הספר לטובת ילדכם.
  • ודאו שיועצ/ת, פסיכולוג/ית בית הספר ונציג/ה המתי”א (מורת שילוב או מדריכת מתי”א) יהיו נוכחים במפגש.
  • בועדה עצמה, ספרו על ילדכם לא רק כתלמיד/ה בבית הספר; הכוונה היא להנגיש את היכולות והקשיים שאתם כהורים נתקלים ביום יום עם ילדכם. בהגעה לבית הספר, בהכנת השעורים, בקשר עם ילדי הכתה, בשעות הפנאי וכד’.
  • התעמקו מראש באבחון הפסיכו דידקטי ולימדו היטב על הדרכים בהן ניתן ללמד את ילדכם בצורה טובה. ספרו על כך לצוות. הכוונה היא, לא להתמקד רק בהמלצות שבסוף האבחון שכן “התאמות” במבחנים זה לא עיקר העניין. זכרו, עיקר העניין זו ההתנהלות הסזיפית היום-יומית עם מס’ שעות ביום, ההפסקות, שעורי הבית ורק אז… המבחנים.
  • לאחר שמחנכ/ת הכתה ספרה על הילד/ה וכן אתם ההורים, שאלו בקול רם: כיצד ניתן לאפשר לילד/ה שלכם לממש את היכולות במסגרת בית הספר? איך אפשר לגרום לו/ה להשתלב בצורה מיטבית בלמידה?
  • ודאו שנכתב פרוטוקול למפגש. בקשו לקבל את הסיכום. למה זה חשוב? כי הועדות נעשות כל שנה עד ה15 למאי. בשנה הבאה, יתכן ותוחלף מחנכת, יועצת, מנהלת … מי יזכור על מה דיברתם ומה תכננתם?
  • אם אתם למודי נסיון ומעוניינים לשתף על החויות שלכם מועדות שילוב, אנא עשו זאת. זה יעזור להורים רבים.
  • ב ה צ ל ח ה !

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את ההסבר על ועדת שילוב – בקישור הזה

ואת ההסבר של אורנה על כיתות קטנות – בקישור הזה

כתות לתלמידים עם לקות למידה בתיכונים / אורנה אביאור

האם ידעתם שבתיכונים נפתחות אפשרויות רבות יותר לתלמידים עם לקויות למידה בהשוואה לחטיבות הביניים ולבתי הספר היסודיים?

הידעתם שלתלמידים הללו נעשה קל יותר להשתלב ולהצליח?

ההבדל נובע מהדרך בה מורכבות הכיתות המיועדות לתלמידים עם לקויות למידה

אז בואו נבדוק איך זה עובד במוסדות הלימוד השונים:

חטיבת ביניים

בחטיבות הביניים מוקצה לכיתות החינוך המיוחד המיועדות לתלמידים בעלי לקויות למידה תקן קבוע של שעות לימודים שבועיות, ללא קשר למספר התלמידים שבהן (שיכול לנוע בין 8 ל- 14 תלמידים). בנוסף, תינתן חצי שעת טיפול לכל אחד מהתלמידים בכיתה.

תיכון

בניגוד לחטיבות הביניים, בכיתות החינוך המיוחד בתיכונים אין תקן מובנה ממשרד החינוך, ומספר השעות שלהן נגזרות ממספר התלמידים שבהן.
על מנת להיכנס לכיתת החינוך המיוחד בתיכון צריך כל תלמיד לקבל זכאות לכך בוועדת השמה (זכאות זו מכונה “07”). תוכלו לקרוא עוד על ועדות השמה – בקישור הזה. הזכאות מעניקה 4.5 שעות שבועיות לכל תלמיד ומצטרפת לסך השעות הכיתתי. כך יוצא שמספר השעות הסופי של הכיתה גבוה באופן יחסי.

ריבוי השעות מאפשר למידה מותאמת ומשמעותית, ותוספת אנשי מקצוע רלוונטיים לצורכי התלמידים. יתרה מכך, רשויות רבות הרכיבו מסלולים ייחודיים לתלמידי הכיתות הללו, לדוגמא מסלול של עיצוב גרפי ועיצוב מוצר.

תלמידים רבים נהנים ממסלול למודים בכיתת החינוך המיוחד בעיקר משום שמדובר בתיכון הקרוב למקום מגוריהם, בו לומדים חבריהם מתנועת הנוער או מהשכונה. מיותר לציין שכיתת החינוך המיוחד היא חלק אינטגרלי מהתיכון, ולכן תלמידיה משתתפים בכל הפעילויות השכבתיות המשותפות.

ועתה לשאלת השאלות:

למי מתאימה כתת לקויי למידה בתיכון ולמי בית ספר המתמחה במתן מענים לתלמידים עם לקויי למידה?

מניסיוני, אין תשובה גורפת. כל נער ונערה מצריכים שיקול דעת וחשיבה מעמיקה. תלוי באישיותם, במקום המגורים, בצרכים, ברצונות ובהיצע שבאזור. אין לי ספק כי ניתן למצוא לכל תלמיד ותלמידה מסגרת שתיטיב עמם ותהווה מקום משמעותי ונעים עבורם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את הפוסט הקודם של אורנה על כתות קטנות – בקישור הזה

ואת חוברת ההסבר שנכתבה על ידי השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך עבור הורי תלמידים עם לקויות למידה – בקישור הזה

סודיות בטיפול רגשי / Kati Morton

קתי מסבירה לנו על סודיות בטיפול הרגשי, אחרי שפנו אליה עם הרבה שאלות בנושא.

הפרעת קשב וריכוז ADHD יכולה לבוא עם קשיים רגשיים או ליצור אותם. לכן במקרים רבים הטיפול הרגשי הוא חלק חיוני מהמערך הטיפולי של אנשים עם הפרעת קשב.

שימו לב:

קתי מדברת בסרטון הזה על החוקים האמריקאים בנוגע לסודיות. אמנם הם די חופפים לחוקים בארץ, אבל הם לא בהכרח זהים.
כמו כן, החוקים שהיא מדברת עליהם נכונים לגבי פסיכולוגים. בהחלט ייתכן שמטפלים אחרים יהיו נהלים שונים.
לכן בכל מקרה, כדאי לברר את הסוגיה הזו לפני שמתחילים טיפול.

*תזכורת – האתר לא נועד להחליף יעוץ מקצועי, אם יש לכם שאלה משפטית פנו לעורך דין.

עקרי הדברים

מטפלים מייחסים חשיבות רבה לנושא הסודיות, כדי שתוכלו להרגיש נוח ובטוח לספר להם את כל מה שעובר עליכם.

אבל… ישנם מספר מצבים שבהם המטפל יכול או אף מחויב להפר את הסודיות:

  • אם חתמתם על טופס ויתור סודיות.
    זו אופציה חשובה במיוחד לאנשים עם הפרעת קשב, משום שהמערך הטיפולי שלנו הוא רב תחומי ותקשורת בין אנשי המקצוע שעובדים איתנו יכולה לתרום רבות לקידום התהליך. ייתכן גם שנרצה לבקש מהמטפל לצור קשר עם אנשים קרובים לנו כמו בני משפחה, בני זוג וכו. בכל מקרה, שימו לב שבטופס שאתם חותמים עליו כתוב בדיוק עם מי מותר למטפל ליצור קשר ולצורך מה.
  • אם יש חשש שאתם או אנשים אחרים נמצאים בסכנה.
  • אם יש חשש להתעללות בקטינים או בבוגרים שאינם עצמאיים.
  • צו בית משפט.

נשמע מעניין?

צפו בסרטון Your Confidentiality in Therapy? ורשמו לנו בתגובות מה דעתכם.

אהבתם?

כדאי לכם גם לשמוע את ההסבר על הפגישה הטיפולית הראשונה – בקישור הזה

ואת ההסבר על מתי בכלל צריך טיפול רגשי – בקישור הזה

אתר של העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק / ד”ר ג’רי האן-מרקוביץ

שלום לכולם,

מי שרוצה לדעת מה הקשר בין ריפוי בעיסוק להפרעת קשב ובכלל מה זה ריפוי בעיסוק,
מוזמן לבקר באתר של העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק – בקישור הזה

מה יש שם?

באתר תוכלו למצוא שפע של מידע שפתוח לציבור, כמו למשל:

  • דף הסבר על מה זה ריפוי בעיסוק  – בקישור הזה
  • הסבר על ריפוי בעיסוק והפרעת קשב וריכוז ADHD – בקישור הזה
  • את כתב העת הישראלי לריפוי בעיסוק תוכלו למצוא – בקישור הזה
  • נייר עמדה בנושא התערבות בריפוי בעיסוק לקידום השתתפות ואיכות החיים של ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם לקרוא גם את ההסבר על הפרעת ויסות חושי – בקישור הזה

ועל אבחנה מבדלת להפרעת קשב – בקישור הזה


ד”ר ג’רי האן-מרקוביץ היא מרפאה בעיסוק מוסמכת טיפול Cog-Fun לילדים, מתבגרים ומבוגרים המתמודדים עם הפרעת קשב

התאמות בדרכי היבחנות בשנת הלימודים תשע”ט / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם מסמך בנוגע להתאמות בדרכי היבחנות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז ADHD, הנבחנים בשנת הלימודים תשע”ט. המסמך מתייחס גם למעקב והגשת תיקים לוועדה בתשע”ח. המסמך מציג עקרונות להתבוננות על נחיצותן של ההתאמות בדרכיה היבחנות עבור תלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב. בין היתר המסמך מדגיש את חשיבותה של המעורבות של התלמידים והוריהם בתהליך קבלת ההחלטות של הצוות החינוכי.

על פי משרד החינוך התאמות בדרכי היבחנות נועדו לשקף כראוי את הידע והמיומנויות של התלמיד, שאיכותם ורמתם עלולים להתעמעם עקב לקות למידה המשפיעה על הבעת הידע. במסך זה מודגש שהתאמות בדרכי היבחנות לא נועדו לסייע לתלמיד לשפר את הישגיו כשלעצמם, אלא לפצות על קשיים ממקור נוירולוגי באופן הבעת הידע הקיים. על כן יש לוודא כי מקור הקושי אינו נובע מסיבה אחרת כמו תלמידאות לא הולמת, חוסר עניין, היעדרויות, היעדר פניות רגשית ועוד.

נקודות מרכזיות:

  • יש להקפיד ולהתבסס על אבחונים הנערכים על פי דרישות והנחיות אגף לקויות למידה.
  • ההחלטות נשענות בראש ובראשונה על חוות דעת מקצועית של מורי בית הספר ונתמכות על ידי אבחון, ולא להיפך.
  • הורים אשר יבקשו לעיין במסמכים המוגשים לוועדה הבית ספרית ו/או המחוזית יהיו רשאים לעשות כן.
  • להורים קיימת זכות ערר על ההחלטה של הוועדה הבית ספרית.
  • השימוש במילונית האלקטרונית באנגלית הותר לכלל התלמידים, לכן השימוש בה אינו מהווה התאמה בדרכי היבחנות.
  • בקשות להקראה או להכתבה מוגשות לדיון בוועדה המחוזית.
  • ההתאמה הקלדה על מחשב באמצעות ה- iTest תחליף את ההתאמות הכתבה לבוחן ניטרלי ושעתוק.
  • התאמה של הקראה תעשה על ידי אמצעים טכנולוגיים, כמו: iTest או מכשיר מסוג p.m
  • לא ניתן לפטור את התלמידים עם לקות הלמידה מתפקוד אורייני בבחינות בשפת האם, אלא במקרים חריגים ביותר בלבד

רוצים לדעת יותר?

תוכלו לקרוא את המסמך המלא – בקישור הזה

  • בעמוד 11 תוכלו למצוא טבלה מסכמת של התאמות בדרכי הבחנות ברמה 3-2-1
  • בעמוד 18 תוכלו למצוא מידע על וועדות ערר
  • בעמוד 21 תוכלו להתרשם מתרשים של התאמות בדרכי הבחנות.

קישורים שימושיים נוספים של משרד החינוך:

מתן טיפול תרופתי במוסד החינוך / משרד החינוך

בסעיף 2.2-74 של חוזר מנכ”ל, משרד החינוך מתאר את הנחיות למתן טיפול תרופתי במוסד החינוך. מטרת הסעיף היא להסדיר את הנוהל למתן טיפול וטיפול תרופתי במוסד החינוך כאשר לא ניתן לתת את הטיפול בבית ובאחריות ההורים.

בריאותם הגופנית והנפשית של התלמידים משפיעה על היכולת שלהם לתפקד מבחינה לימודית, התנהגותית וחברתית בבית הספר. הנחיות אלו מאפשרות מתן טיפול תרופתי במוסד החינוך כרצף טיפולי רק במקרה הצורך, והשאיפה היא שהטיפול יינתן לתלמיד ככל האפשר בשעות שבהן הוא שוהה בביתו, באחריות הוריו.

תוכלו לקרוא את המסמך המלא – בקישור הזה

סעיפים שכדאי לשים לב עליהם:

  • 2.1  על מתן תרופה לתלמיד במסגרת חינוכית, מכל סיבה שהיא, יחליט רק רופא, מתוך שיקולים מקצועיים של הנחיצות לתת את התרופה במהלך הלימודים, ויגבה זאת במסמך רשמי.
  • 2.4 חל איסור לדרוש או להמליץ לתת תרופה לתלמיד ו/או להתנות את המשך לימודיו ו/או את השתתפותו בפעולות המוסד החינוכי או מטעמו בקבלת טיפול תרופתי כלשהו.

כלומר – לצוות החינוכי אסור להתערב בהחלטות הרפואיות. כמו כן לצוות החינוכי אסור להפעיל לחץ מכל סוג עבור שימוש/הפסקה/שינוי של הטיפול התרופתי.

עם זאת, חשוב לי לציין שלצוות החינוכי יש תפקיד מרכזי באיתור הקושי בשלב מוקדם, דיווח להורים והפניה לאבחון והמשך הטיפול אצל אנשי המקצוע המתאימים. כמו כן, במהלך הטיפול יש להם תפקיד משמעותי ביותר בתיאור ההתנהגות בכיתה ומעקב אחרי ההתקדמות. כמו כן, חשוב שיפנו את תשומת ליבם של ההורים לכל שינוי שעלול להיות רלוונטי לקבלת ההחלטות הרפואית.

תוכלו לקבל מידע נוסף על יצירת שיתוף פעולה מול צוות בית הספר – בקישור הזה.

קישורים שימושיים נוספים:

 

כתות חינוך מיוחד בתוך בתי הספר הרגילים / אורנה אביאור

הורים רבים בטוחים שכתה “קטנה” בתוך בית ספר רגיל הוא פתרון אופטימלי עבור ילדיהם.
מנסיוני, יש ילדים שבהחלט כן, אך יש ילדים שממש לא.

בקטע הבא ניסיתי להביא על קצה המזלג מידע מה שכדאי לדעת בנושא כתות חינוך מיוחד בתוך בתי הספר הרגילים.

אז מה צריך לדעת?

  • שמות שונים:
    לכתות החינוך המיוחד יש שמות שונים כגון: כתה קטנה, כתה מקדמת, כתה טיפולית, כתה שפתית, במהות, כולן כתות חינוך מיוחד.
  • מה המטרה?
    מטרת כתת החינוך המיוחד לאפשר לתלמידים להשתלב בקרב תלמידי בית הספר מבחינה לימודית וחברתית. בהצהרה, כתת החינוך המיוחד הינה חלק אנטגרלי ממערך בית הספר ותלמידיה שותפים בכל פעילויות השכבה בפרט ובית הספר בכלל. מטרת כתות אלו היא לאפשר לתלמידיהן להשתלב מבחינה לימודית בכתות המקבילות ה”רגילות”. המשמעות היא, שבבית הספר הרגיל (כמו בכל בית ספר “רגיל”), יום הלימודים בנוי משעורים שלמים והפסקות. תלמידי הכתה המיוחדת צריכים להיות מסוגלים ללמוד במסגרת במתכונת כזאת. נדרשת רמת “תלמידאות” גבוהה.
  • מי יכול ללמוד בכתת חינוך מיוחד מבחינת החוק?
    מי שעבר ועדת השמה וקיבל זכאות ללמוד בכתת חינוך מיוחד. לכל סוג של כתה, נדרשים מסמכים שונים. תוכלו למצוא מידע נוסף על ועדות השמה – בקישור הזה
  • סוגים של כתות חינוך מיוחד.
    סוגי הכתות נקבעים בד”כ בזכות רוב התלמידים הלומדים בהן למעט כתות התקשורת בהן לומדים תלמידים הנמצאים על הרצף האוטיסטי בלבד.
    אלו סוגי כתות יש? כתת תקשורת, כתת לקויי למידה, כתה רגשית התנהגותית, כתה לתלמידים עם אבחנות נפשיות, כתה ללקויי שמיעה וחרשים, כתה ללקויי ראיה ועיוורים, כתת נכויות פיזיות כתת מוגבלות שכלית.
  • מה מבדיל בין סוגי הכתות?
    א. אוכלוסיית התלמידים
    ב. מס’ התלמידים המיירבי שמותר לשבץ בכל כתה
    ג. סל המשאבים הניתנים
    ד. דרגת כתה (גיל א’ או ב’ וכד’)
  • מה היה הרציונל בבניית השוני בין הכתות?
    ככל שצרכי התלמידים מורכבים יותר אזי בכתות בהן הם ילמדו, מס’ התלמידים יהיה נמוך יותר והמשאבים, רבים יותר.
  • למה הכוונה משאבים?
    1. תקן שעות הלימוד (אורך יום הלימודים. לדוגמא כתות תקשורת לומדות עד 17.00 וכתות לקויי למידה עד 12.45)
    2. מספר שעות הטיפול בכל כתה  (בכתות ליקויי למידה א’-ג’ יש שעת טיפול שבועית לתלמיד  בכתות לקויי למידה ד’-ט’ חצי שעה שבועית)
    3. תקן לסייעת (בכתות מסוימות לדוגמא בכתות לקויי למידה בחטיבות, אין תקן לסייעת)
  • מי קובע היכן תפתח כתת חינוך מיוחד?
    חשיבה משותפת בין הרשות המקומית לפיקוח על החינוך הרגיל והמיוחד.
  • מיקום
    המיקום של כתות החינוך המיוחד (בבית ספר כזה או אחר) אינו קבוע, הוא משתנה בהתאם לצרכים. בכל שנה מחדש, לאחר ועדות ההשמה, ממפים את הצרכים ומשבצים את התלמידים הזכאים בכתות קיימות. אם יש צורך, פותחים כתות נוספות. אם אין צורך, סוגרים כתות. גם ההגדרות של הכתות נקבעות בהתאם לצרכי התלמידים.
  • הגדרות שונות=משאבים שונים
  • כיצד נבנה צוות כתות החינוך המיוחד?
    מחנכי כתות החינוך המיוחד הינם מורים בעלי תואר (אחד לפחות) והתמחות בחינוך המיוחד. המורים המקצועיים, הינם מורים רגילים ששייכים בד”כ לבית הספר. בכתות מסויימות (על פי החלטת הפיקוח ומנהל/ת ביה”ס ומורכבות הכתה), מחנכ/ת הכתה מלמד/ת את רוב שעות הלימוד. הצוות הטיפולי, הינו צוות מטפלים השייכים למת”יא/מת”י לו ביה”ס מסופח.

איך מחליטים?

עכשיו, אחרי שאתן ואתם יודעים מעט יותר על המשמעות של כתת חינוך מיוחד, חשבו על הילד/ה הספציפי/ת שלכם ושאלו את עצמכם:

  • מה בדיוק הוא/היא צריכים?
  • באיזו מסגרת הוא/היא מתפקדים בצורה הטובה ביותר? כלומר, במסגרת קבוצה קטנה או רק באופן יחידני?- שימו לב שכתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל לא יכולה לתת מענה לילד/ה שזקוק לתמיכה אישית אינטנסיבית.
  • מה התחומים שהכי משמעותיים לה/לו ; האם התחום הלימודי? החברתי? או תחומים אחרים כגון אמנות, ספורט, עבודת כפיים? (מה שנקרא בית ספר “מקצועי”?) צריך להבין שבתי הספר הרגילים מוגבלים בתחומים בהם ניתן לתלמידים להתנסות (שעורי נגרות, חדר מוסיקה, גינה טיפולית, פינת בעלי חיים וכד’) הכוונה היא, שמרחב התמרון הוא מאד מצומצם.

מבולבלים?
מבינה.
זה לא פשוט.

 

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לבדוק את החוברת של משרד החינוך להורי תלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על התמודדות עם בעיות התנהגות של תלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב – בקישור הזה


הכותבת בעלת ותק וניסיון של מעל-30 שנים במערכת החינוך מתוכן ניהלה בית ספר (בכפר סבא) ומתי”א (ברעננה).
הקימה את ל” הורים במיוחד” במטרה ללוות ולכוון הורים במסעם עם ילדיהם במערכת החינוך.
תמונה: By Громыко Григорий Олегович CC BY-SA 3.0

חוק זכויות התלמיד / משרד החינוך

מטרתו של חוק זכויות התלמיד היא לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האו”ם בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי ולעודד יצירת אקלים של כבוד הדדי בקהילת מוסד החינוך.

תוכלו לקרוא את הנוסח המלא של החוק – בקישור הזה

דברים שכדאי לדעת

  • קיימת התייחסות לאמצעי משמעת בסעיף 10. המשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובהתאם לכך אין להשתמש באמצעי משמעת גופניים או משפילים.
  • שימו לב לחובת הסודיות אשר מוזכרת בסעיף 14. לפי סעיף זה אנשי חינוך צרכים לשמור בסוד מידע אודות תלמידים שהגיע אליהם במסגרת תפקידים והם אינם רשאים לגלותו אלא לצורך ביצוע תפקידם.

גרסאות נוספות

חוברות ומסמכים נוספים של משרד החינוך:

 


תמונה: By Victor93ok CC BY-SA 4.0

אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם חוזר שעוסק בנושא אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון. הנחת היסוד היא שאלימות היא פגיעה בכבוד האדם ובזכויותיו הבסיסיות. בהתאם לכך, החוזר מגדיר את המחויבות של מנהל בית הספר והצוות החינוכי להוביל תהליך של בניית אקלים בטוח. זאת על מנת לשמור על שלומם וביטחונם של באי המוסד החינוכי, הלומדים ואנשי הצוות כאחד. טיפוח כבוד הדדי בין הלומדים לבין הצוות, לצד הגדרת גבולות, מייצרים אווירה תומכת ואף מצמצמים התנהגויות אלימות על פני הרצף החינוכי כולו.  על כן הטיפול
באלימות ייעשה באופן המכבד את כל המעורבים ושומר על כבודם ועל זכויותיהם.

לקריאת החוזר המלא – לחצו כאן

התמודדות עם אירועי אלימות

פרק ג’ בעמוד 46 עוסק בהתמודדות עם אירועי אלימות. על פי החוזר, לעתים קרובות אלימות ובעיות התנהגות בקרב תלמידים הן ביטוי לקושי ולמצוקה. לכן יש להעניק בסיס רגשי בטוח ומכיל
לתלמיד על ידי הצוות החינוכי, אשר ישמש כתובת שאליו יוכל התלמיד לפנות לצורך סיוע, הגנה והרגעה. עוד נכתב שם שיש לטפל באירועי אלימות תוך הקפדה על מתן משוב חיובי על שיפור בהתנהגות, על יחס עקבי והוגן ועל תקשורת ישירה עם התלמיד והוריו. הוא מכיל טבלאות שמפרטות את טווח התגובה וסמכות הטיפול של בעלי התפקידים בבית הספר עבור מקרי אלימות שונים.

חוברות ומסמכים נוספים של משרד החינוך:

אהבתם?

כדאי לכם לקרוא גם את הפוסט על בריונים שהם גם קורבנות – בקישור הזה

ואת ההסבר על התמודדויות עם התפרצויות רגשיות של הפרעת קשב  – בקישור הזה


תמונה: By Alejandrasotomange CC BY-SA 3.0

תקנות הסמים המסוכנים ונהלים בנוגע לניפוק מרשם / משרד הבריאות

למה זה קשור אלינו?

כי מתילפנידאט (Methylphenidate) מסווג תחת סימן ב׳ בפקודת הסמים המסוכנים (סעיף 4), והוא החומר הפעיל בתרופות להפרעת קשב ממשפחת הריטלין.

כדי להבין איך ולמה המתילפנידאט הוכנס לרשימה הזו, קראו את ההסבר – בקישור הזה
בין היתר יש שם הסבר על הבלבול הלשוני שנוצר בין המשמעויות השונות של המילה drug. חשוב לשים לב לכך שבאנגלית מילה זו משמשת גם לתיאור סמי מרפא (=>תרופות) וגם לתיאור סמים משכרים, בעוד שבעברית לכל משמעות יש כינוי נפרד. משום שבימינו כבר כמעט שלא נעשה שימוש במונח “סמי מרפא”, בלשון הדיבור המילה סמים מתייחסת בדרך כלל רק לסמים משכרים. זאת הסיבה לכך שהשימוש במילה סמים עלול ליצור רושם מטעה כאשר מדובר בתרופות.
בהתאם לכך, בעוד שהחוק העברי מכונה “פקודת הסמים המסוכנים”, באנגלית קוראים לתרופות האלו Schedule drug (=> בתרגום חופשי: תרופות בפיקוח). בשנת 1948 כשתרגמו את החוקים הבריטיים לעברית, המילה drug תורגמה למילה “סם” וכך התייחסו לכל התרופות (כולל אקמול).

לכן חשוב להדגיש שהסיבה שהחומר Methylphenidate והתרופות המכילות אותו נמצאים בפיקוח כדי למנוע שימוש לרעה. שימוש לרעה (Abuse) מתייחס למקרים שבהם הצריכה של החומר נעשית ללא אישור רופא ובניגוד לחוק. מקרים שבהם התרופה נרשמת על ידי רופא מוסמך עבור אנשים שאובחנו עם הפרעת קשב על פי הנהלים של משרד הבריאות, אין מדובר בשימוש לרעה אלא בטיפול רפואי לכל דבר. את הנחיות של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב תוכלו לקרוא – בקישור הזה. כמו כן, חשוב להדגיש שהתרופות להפרעת קשב אינן ממכרות.

אחרי שהבהרנו את כל זה, בואו נכיר את לשון החוק ואת ההנחיות של משרד הבריאות שנגזרות ממנו:

נוסח פקודת הסמים המסוכנים

את תקנות הסמים המסוכנים תוכלו לקרוא – בקישור הזה

לקריאה נוחה יותר אתם יכולים לבדוק גם את הנוסח בוויקיטקסט – בקישור הזה

ולבחון את היסטוריית החקיקה של פקודת הסמים המסוכנים באתר הכנסת – בקישור הזה

הבהרות לנוהל ניפוק מרשם

את ההבהרות בנוגע לנוהל ניפוק מרשם לסמים מסוכנים (נוהל 155), תוכלו לקרוא – בקישור הזה

  • כדאי לשים לב לסעיף 3.2.5, שמתייחס למקרים שבהם מותר לספק את התרופה גם עם טרם חלפו 31 ימים, אך לא לפני שני ימי עבודה מהמועד. זה שימושי למקרים שבהם מועד אספקת התרופה יוצא על יום שבת או חג.
  • כמו כן סעיף 3.2.8 מתייחס לנוהל של ניפוק מרשם בכמות מוגדלת לצורך נסיעה לחו”ל. שימו לב שמעבר לפרוצדורה בארץ, חשוב גם לבדוק את הנוהל במדינות היעד. לצורך כך ניתן להסתייע בשגרירויות של המדינות הרלוונטיות לכל נסיעה.

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את הצהרת הקונצנזוס בנוגע להפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על הסכנה שבהתייחסות לטיפול התרופתי כמוצא אחרון – בקישור הזה


הבהרה – המידע באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי, לאבחון, לייעוץ רפואי או כל טיפול מקצועי אחר.
כמו כן, התקנות והחוקים יכולים להשתנות עם הזמן ועל כן יש להתייחס רק לנוסח המעודכן ביותר.
תמונה: By Blogtrepreneur CC BY 2.0

שיקולים בנוגע לטיפול התרופתי בהריון והנקה / חן ספקטור

שימו לב: אני לא רופאה וכל שינוי תרופתי צריך להתבצע באישור רופא בלבד!!!!!
ומשהבהרנו את זה אפשר להתחיל 😉

אמ;לק – לא עושים ניסויים רנדומליים על עוברים, אז אי אפשר לדעת ב- 100% וכל מקרה לגופו על פי שיקולים של עלות תועלת מול הרופא.

למה המצב הזה כל כך בעייתי?

התרופות להפרעת קשב נחקרו רבות על ילדים ומבוגרים. מבחינה זו הממצאים המדעיים מאוד ברורים ועקביים. אפילו תוכלו לקרוא את הצהרת הקונצנזוס העולמית בנוגע להפרעת קשב – בקישור הזה.

עד כאן הכל טוב.

אבל… מה הבעיה?

השיטה המדעית מתבססת על מבנה ניסוי ששומר על התוקף והמהימנות של התוצאות. בין היתר ישנה דרישה לקבוצת ביקורת, חלוקה אקראית של הנבדקים ו… שאף אחד לא ידע מי נמצא באיזו קבוצה. בין האנשים ש”נמצאים בערפל” צריכים להיות גם הנסיינים. זה חשוב כדי שהם לא יטו את התוצאות על פי ההנחות המוקדמות שלהם.
תוכלו לשמוע הסבר מעמיק יותר על השיטה המדעית – בקישור הזה.

עד כאן טוב ויפה, אבל… כשמדברים על עוברים ותינוקות, זה לא אתי לעשות חלוקה אקראית. לכן, הממצאים בנושא נאספים מתוך אוכלוסייה של נשים, אשר בחרו לקחת את התרופות מרצונן באישור הרופא (ולא לבקשתו של הנסיין). כתוצאה מכך, כל הנוגעים בדבר יודעים שכל הנבדקות לוקחות את התרופה האמתית (ולא פלצבו). עם זאת, במהלך השנים האחרונות נאספה כמות גדולה מאוד של מידע בנושא. ניתן ורצוי להיעזר בגוף הידע ההולך ונבנה בנושא, לצורך קבלת החלטות מושכלת עבור כל מקרה לגופו מול הרופא.

ניהול סיכונים

באופן כללי עדיף לא לקחת תרופות לא חיוניות, אשר יכולות לעבור את השלייה ולהגיע לעובר בזמן ההריון.

כאן חשוב להזכיר שהעובר הוא לא הדבר היחיד שהגוף שלנו משקיע מאמצים כדי להגן עליו. למעשה מנגנון דומה קיים גם עבור המוח האנושי. תוכלו ללמוד עוד על מחסום הדם מוח BBB – בקישור הזה. כל התרופות שנועדו להגיע למוח מתוכננות לעקוף את מנגנון ההגנה הזה. משום שמנגנון ההגנה של העובר ברחם מאוד דומה מבחינה פיזיולוגית לזה של המוח, התרופות שמתוכננות להגיע אליו יכולות גם לעבור את השלייה ולהגיע אל העובר.

משום שכל התרופות להפרעת קשב נועדו להשפיע על המנגנונים הנירולוגיים שמעורבים בה, הן צריכות להגיע למוח. כתוצאה מכך הן יכולות גם לעבור את השלייה. מכאן עולה הצורך לבחון את הסיכון. מצד אחד, יש את חוסר הוודאות שיוצרות מגבלות האתיקה במחקר. לכן אפילו אם נגיע לאחוז וודאות גבוהה מאוד על ידי איסוף מידע מהשטח, אף פעם לא נוכל לדעת ב- 100% שהתרופות נטולות סיכון לחלוטין. אבל…. מצד שני, הרי יש סיבה שאותה אישה קיבלה את הטיפול התרופתי מלכתחילה.

שאלת מליון הדולר – האם התרופות להפרעת קשב חיוניות או לא?

בהקשר זה, צריך לזכור שהפרעת קשב היא לא לקות למידה ושלא נותנים תרופות כדי “שהילד ישב בשקט”. למעשה הפרעת קשב משפיעה על כל תחומי החיים וישנם מקרים שבהם התסמינים עלולים לסכן את האדם. למשל, תוכלו לקרוא על נושא הנהיגה – בקישור הזה. היבט נוסף הוא הפגיעה בתפקודים ניהוליים, שעליו תוכלו לשמוע בהרחבה – בקישור הזה. הריון, על שלל הבדיקות, הטיפולים והתורים עלול להיות מעמסה גדולה על קשיי ההתארגנות של אנשים עם הפרעת קשב. תוסיפו לזה את כל ההשפעה של ההורמונים והשינויים הפיזיולוגיים ובכלל שמח.

כאן המקום לשיקול אישי, כדי לבדוק האם ואיזה סיכון יש בהפסקת התרופות.

למשל, הסיכון יכול להיות זניח אם אין פגיעה משמעותית בתפקודים החיוניים לאותה אישה בתקופת ההריון וההנקה. זה יכול להיות זניח גם אם יש לאותה אישה מערכת תמיכה אמינה שמפצה על הקשיים. למשל, מישהו שמזכיר מתי יש תור לביקורת, או שצריך לקחת עכשיו את החומצה הפולית ושכדאי ללכת לבית המרקחת כי הולך להיגמר. אבל… אם יש פגיעה משמעותית ואין מערכת תמיכה שמצליחה לפצות כראוי על הקשיים, פה כבר עלול להיגרם סיכון רפואי. כמו כן, אם זה לא הילד הראשון ויש ילד נוסף בבית שצריך את תשומת הלב של האם, חשוב לוודא שהטיפול בו לא יפגע מהפסקת התרופות. שיקוים נוספים יכולים להיות קשורים לאורך החיים, למקצוע ולכל דבר שעלול להיפגע מהתסמינים שיחזרו עם הפסקת התרופות. לא לשכוח גם את ההיבט הרגשי שמושפע מהתסמינים. למשל, אם הפסקת התרופות מובילה לירידה בהספק עלול להיווצר לחץ רב שלא בריא לעובר. אם כדי לפצות על הירידה בהספק יש צורך לוותר על דברים שחשובים לאותה האישה, כמו למשל סיום לימודים אקדמיים, קידום מקצועי, תחביבים או חיי חברה עלול להיווצר דיכאון. אני מדגישה במיוחד את הנושא של תחביבים וחיי חברה משום שאנחנו נוטים לוותר עליהם בתקופות עמוסות והם חיוניים לבריאות הנפשית שלנו. זה לא מותרות.

משום שכל הדברים האלו מאוד אישיים ותלויי נסיבות, אין תשובה אחת שנכונה לכולן.
זאת הסיבה שכל אחת צריכה לבחון את המצב שלה מול הרופא. יהיו מקרים שבהם תהיה העדפה להפסיק ויהיו מקרים שבהם תהיה העדפה להמשיך.

הריון מול הנקה

היבט נוסף הוא ההבדל בין ההריון להנקה. בעוד שברחם העובר מקבל את החומר הפעיל של התרופה ישירות ממחזור הדם, בהנקה הכמות שמגיעה לחלב מזערית. מה גם שאפשר לצמצם אותה עוד יותר, על ידי תזמון נטילת התרופה לאחר ההנקה. כמו כן, יתכנו שינויים בנסיבות החיים בין תקופת ההריון לחופשת הלידה ולחזרה לשגרה שלאחריה. כלומר, ייתכן שהסימפטומים יבואו לידי ביטוי יותר בתקופה אחת בהשוואה לאחרת, בהתאם לנסיבות ולצרכים המשתנים בכל שלב.

כתוצאה מכך, בהחלט ייתכן שעבור תקופת ההריון יהיה נכון לפעול בצורה אחת ובהנקה בדרך אחרת. שוב, כל מקרה לגופו מול רופא.

יעוץ טרטולוגי

המרכז הארצי לייעוץ טרטולוגי של משרד הבריאות מציע את שרותיו לנשים הרות, מתכננות הריון או מניקות, לצוותים רפואיים, לעובדים סוציאליים, לרוקחים ולציבור הרחב. מרכז המידע בנושא חשיפות סביבתיות בהריון מספק מידע והדרכה לגבי בטיחות וסיכון לעובר כתוצאה מגורמים שונים על סמך נתונים עולמיים וישראליים. בין היתר כלול בשירות זה גם מידע, ייעוץ והדרכה בנוגע לחשיפה לתרופות.

מידע זה יכול להיות רלוונטי לנשים עם הפרעת קשב שנוטלות טיפול תרופתי ומעוניינות להקים או להרחיב משפחה. מה גם שיש להם שרות טלפוני שניתן על-ידי צוות מקצועי ללא תשלום. אז אם אתם מתלבטים בנושא כדאי להרים אליהם טלפון.

לשאלות ופרטים נוספים, תוכלו למצוא את פרטי הקשר שלהם – בקישור הזה

קצת מקורות אקדמיים

את מעט החומר האקדמי שמצאתי בנושא הכנסתי לערך “הפרעת קשב במבוגרים” בוויקיפדיה.
תוכלו לקרוא את עיקרי הדברים בפרק “דילמות בנושא הטיפול התרופתי בתקופת ההריון וההנקה” – בקישור הזה

שימו לב: המספרים בסופי המשפטים הם קישורים למראה המקור שבהערות השוליים, כך שמשם תוכלו גם לראות מאיפה מגיע המידע.
אם אתם מכירים מקורות אמינים נוספים בנושא, תעבירו לי ואשתדל להכניס גם אותם. אפשר לכתוב בתגובות לפוטס הזה או לשלוח דרך הדף “צור קשר” באתר – בקישור הזה.

אהבתם?

כדאי לכם לקרוא גם את המאמר על מה שנשים לא יודעות על הפרעת הקשב שלהן – בקישור הזה

ועל אתגרים מיוחדים לנשים עם הפרעת קשב – בקישור הזה


תמונה: By Philippe Put CC BY 2.0

התבריינות לבריונים – מי הקורבן?/ אביטל בריסק

מי שלא הוזמן לבית הספר בעקבות אלימות של הילד שלו ולא שמע ממנו ‘הם מציקים לי!’, לא יבין כנראה על מה אנחנו מדברים.

ישנם ילדים שהפתיל שלהם מאוד קצר. או שיש להם הפרעת קשב, או שהם חמי מזג מטבעם, או שהם עוברים תקופה קשה בבית ורגישותם לעולם עולה, וסיבולת שלהם לאחרים יורדת.
תהה הסיבה אשא תהה, ילדים אלו מאבדים את עצמם בקלות ונענשים הרבה.

ההתמודדות עם בעיות התנהגות ואלימות בבית הספר היא מורכבת ומאתגרת כשלעצמה. מה שעלול להחמיר את המצב עוד יותר, הוא ילדים אחרים שנמצאים בסביבתו של אותו הילד ומאוד נהנים לראות אותו “מתפוצץ”. על זה נדבר היום.

מקרה שהיה כך היה

לפני שנתיים צפיתי במחזה מדהים. ילד, נקרא לו אבי, חזר מהפסקה עצבני, עם אגרופים קמוצים, מתנשף וכועס. הוא עבר ליד ילדה בשם, נניח, דנה. דנה הביטה בו ולפתע הוציאה לו לשון. סתם רגע של ליצנות. אבי קפץ אליה עם אגרוף מורם באוויר, ואני עצרתי אותו רגע לפני מכה.

“המורה, לא עשיתי לו כלום!”, – אמרה דנה עם דמעות בעיניים, וחברות שעמדו סביבה הנהנו.

“שקרנית!!” – צעק אבי, מתחיל לבכות מרוב תסכול ששוב יאשימו אותו. הוא מבין שהסתבך, מבין שהכל אבוד לו והוא, הילד “הבעייתי”, יקבל עונש.
הוא יודע שאין מהמעגל הזה יציאה. או לפחות, כך לימד אותו הניסיון המר שחווה עד עכשיו.

מה בעצם קרה שם?

דנה אפילו לא שקרה. היא בסך הכל הוציאה לשון. זה לא מעשה חמור, נכון?
בטח שלא מגיע לה מכות על זה!
(אגיד בסוגריים ששום מעשה כמובן לא מצדיק מכות, אבל באמת במקרה כזה כביכול התגובה לא הייתה פרופורציונלית).

שאלתי את אבי על מה הוא כעס, והוא סיפר שדנה הוציאה לשון.
שאלתי את דנה למה היא הוציאה לשון דווקא לאבי.
נהיתה דממה.

ידעתי את התשובה

התשובה פרדוקסלית – היא הוציאה לשון לאבי כי זיהתה שהוא הילד שהכי יתעצבן מזה.

איזו מתיקות של שליטה וכח! כמה קל להפעיל ילד מתעצבן!
כמה כיף בהינף יד לגרום למישהו לאבד עשתונות ולנוח על זרי הדפנה של קורבן ומסכן!

אבי הסתכל עלי בפליאה.
הוא לא ציפה להבנה מצד מבוגרים, הוא לא חשב שמישהו יגן עליו, על הילד הפוגע בילדה טובה ועדינה שלא עשתה לך כלום.

ילדים כאלה, שנחשבים לילדים בעיתים, גם במערכת וגם בבית, הם בעצם קורבנות להצקות קטנות מצד הסביבה.
כיף להצית אותם. כיף להישאר הטובים והתמימים. כיף אפילו במחיר מכות שהמציקים לפעמים חוטפים מהם.

איך זה נראה בצד השני?

אביא כאן שיחה עם הילד בכיתה ו’:
“המורים אומרים לי לא להרביץ אלא לבוא אליהם ולבקש עזרה. אני בא ואומר להם שקובי מוציא לי לשון. המורה מתעצבנת ואומרת שאני לא תינוק. אני חוזר למקום עצבני, כבר לא סומך על המורה. אני יודע שהם עושים את זה בכוונה. בפעם ה30 אני מאבד את זה ומעיף לקובי כאפה. אין לי בעיה עם זה שאני נענש, לא הייתי בסדר. אבל תסבירי לי, למה רק אני נענש?”

מוסר ההשכל

אם זה המצב שהילד שלכם מתמודד איתו, לעולם אל תתנו לגיטימציה לתגובות לא מתאימות, אך תנו הבנה מלאה למה שהוא מרגיש ותערבו את המסגרת בבקשה לטפל באופן חמור במציקים.

 

 

אהבתם?

צפו גם בסרטון על התמודדות עם התפרצויות רגשיות של הפרעת קשב – בקישור הזה

ועל התמודדות עם אנשים רעילים – בקישור הזה


הבהרה: הפוסט מבוסס על מקרה אמתי, אך לצורך שמירת הפרטיות של הילדים שונו פרטים מזהים וכל השמות בדויים.

מוזמנים להכיר: תפקיד חדש בבתי הספר – רכז השתלבות ואוכלוסיות מיוחדות (רכז פרט) / אודליה איקן

הורים יקרים,

בשנים האחרונות פועלת מערכת החינוך לקידום אחד מהיעדים החשובים והוא יעד ההכלה. משמעותו שיפור יכולת ההכלה של תלמידים מתקשים – בעלי לקויות למידה, הפרעת קשב וריכוז, קשיי התנהגות, קשיים בתקשורת במסגרות החינוך הרגיל. כחלק מיישום הפעילות לטובת קידום התלמידים, משנת הלימודים תשע”ח ימונה בכל בית ספר מורה בתפקיד שיקרא – רכז השתלבות ואוכלוסיות מיוחדות.

תפקיד הרכז יתמקד בהובלת תהליכים בית ספריים לקידום יכולת ההכלה של המורים והתמקצעותם במגוון דרכים המאפשרות מתן מענה מיטבי לתלמידים בעלי קשיים. הרכז ירכז למעשה את המידע והמיפוי לגבי התלמידים בבית הספר וינהל את התהליכים הבית ספריים אשר יסייעו לקדם את המסוגלות האישית של המורים בהוראת תלמידים אלו. חשוב, במערך כולל זה שהמורים יחוו הצלחות אישיות אשר יסייעו להם להעצים את ביטחונם האישי, להאמין בעצמם שהם אכן מסוגלות להצמיח תלמידים עם מגוון קשיים בכיתה הטרוגנית.

הרכז למעשה יהווה גורם מתכלל לכלל המידע בבית הספר לגבי התלמידים והוא למעשה יעבוד עם המורים, היועצת וגורמים חיצוניים לבית הספר לטובת קידום מסוגלות המורים. קידום המסוגלות האישית של המורים תסייע רבות בקידום אוכלוסיית התלמידים בכלל וזו החווה קשיים בפרט.

חשוב לי שההורים יהיו מודעים לקיומו של בעל תפקיד זה בבית הספר היות ורבים הם המקרים בהם ההורים חשים שהמורה או המחנכת של ילדם לא מכירה או מודעת במידה מספקת מהם הצרכים הייחודיים של הילד או יותר מכך, לא מודעת לקשיים של הילד. הרכז, בהנחה שהכשרתו וכישוריו בתחום מתאימים, יכול לסייע בליווי צוותי ההוראה במטרה לשפר את המענה המדויק שניתן על ידי הצוות בבית הספר לתלמידים השונים.

נשמע מעניין?

תוכלו לקרוא עוד על התפקיד של רכז השתלבות ואוכלוסיות מיוחדות על פי משרד החינוך – בקישור הזה

אהבתם?

קראו גם את ההסבר על איך ליצור שיתוף פעולה מול צוות בית הספר – בקישור הזה

ואת הדגשים בקשר לאבחון דידקטי – בקישור הזה


אודליה איקן, MS.c , M.A, MCI “להצליח עם הפרעת הקשב במערכת החינוך”,
מומחית לליווי ויעוץ להורים, מורים ומתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז ADHD במערכת החינוך.
מרצה, מנחת סדנאות להורים ומורים. בעלת קליניקה פרטית ברעננה.

האם התסמינים שיש לי או לילדי נובעים מהפרעת קשב? או בקיצור, האבחנה המבדלת האפשרית / אביטל בריסק

הפרעת קשב יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו למשל:

  • קושי בהפניית קשב – היכולת לבחור את המשימה שבה אדם מעדיף להתמקד, מתוך שלל הגירויים המתחרים בסביבה.
  • קושי בהתמדה בקשב  – היכולת לגייס קשב לאורך זמן.
  • קושי בפיצול קשב – היכולת לעשות שני דברים או יותר בו זמנית.
  • אימפולסיביות – פעולה ללא הפעלת בקרה לפני הפעולה.
  • פעלתנות יתר – קושי להישאר במקום אחד ללא תזוזה, דברנות רבה וכו’
  • קושי בתפקודים ניהוליים – תהליכים מטה קוגניטיביים המאפשרים לאדם לפעול ביעילות ולווסת את ההתנהגות שלו.

אנשים עם הפרעת קשב יכולים לחוות את כל הקשיים הללו, אך ייתכן שיחוו רק חלק מהם. כמו כן, יש לקחת בחשבון שבעוד שקשיים בקשב יכולים בהחלט לנבוע מהפרעת קשב, יכולים להיות להם גם גורמים אחרים.

בהמשך נציג גורמים אפשריים לקשיי קשב שאינם הפרעת קשב. עם זאת, חשוב לזכור שהפרעת קשב אינה סותרת את קיומם של מצבים אחרים והם אינם סותרים את קיומה. לכן גם אם אתם או ילדכם מאובחנים עם הפרעת קשב, זכרו שהיא באה לא פעם עם דברים נוספים, כגון קושי בוויסות חושי, לקות למידה, קושי חברתי וכד’. היזהרו לא להזניח את החלקים האלה בגלל שלכאורה הילד מאובחן ואין כביכול צורך לחפש קשיים נוספים.

כדי לדעת אם יש הפרעת קשב, משהו אחר שנראה כמו הפרעת קשב, או שילוב של הפרעת קשב עם גורמים נוספים לקושי – צריך לעשות אבחנה מבדלת אצל אנשי המקצוע המתאימים. כדי לקרוא את ההנחיות של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן. בהמשך נציג את אנשי המקצוע הרלוונטיים לגורמים האפשריים האחרים לקשיי קשב.

בעיה תחושתית (סנסורית)

כאשר ילד מציג סימנים של אי שקט מוטורי או תנועתיות יתר, שווה תמיד לבדוק אם יש לו קושי בוויסות חושי. גם ילדי ADHD מאובחנים יכולים לסבול מקושי סנסורי וחשוב להיות מודעים לטכניקות עבודה איתם: הברשות, ישיבה על פיתת בלאנס או כדור פיזיו, התעסקות עם חפצים שיכולים לעשות גרייה חושית. אבל גם ילדים ללא הפרעת הקשב הסובלים מקושי בעיבוד סנסורי יתקשו להשאר במקום, ינועו על כיסא, דעתם תהיה מוסחת בגלל חוסר\יתר גרייה חושית.

האבחון והטיפול בוויסות חושי הוא דרך ריפוי בעיסוק.
אם הרגישות היא בעיקר שמיעתית, כדאי לבדוק האם מדובר במיסופוניה. לפרטים נוספים – לחצו כאן.

ירידה בשמיעה או עיכוב שפתי

ילד שנראה מרחף מאוד, לא קשוב, מפספס דברים והוראות, לא בעניינים בגן או בבית ספר, חשוב להתחיל בירור מבדיקת שמיעה, ואז לשקול גם ייעוץ של קלינאית תקשורת. בעיה בשמיעה או עיכוב שפתי יכולים ליצור תמונה של קשיי קשב. תדמיינו את עצמך יושבים בכיתה בה הלימודים מתקיימים בשפה זרה שהשליטה שלכם בה לא מצויינת. גם אתם תתקשו לשמור על קשב לאורך זמן גם אם מאוד תתאמצו.

אבחון וטיפול בלקות שמיעה וקשיים שפתיים הוא דרך קלינאית תקשורת. בנוסף, רופא אף אוזן גרון יכול לבדוק מצבים רפואיים שעלולים לפגוע בשמיעה.

קושי רגשי

אדם שמתקשה להתרכז יותר מאשר בעבר, ילד שמגלה חוסר פניות ללמידה, פיזור, בעיות זיכרון, תחושה של ירידה באנרגיה ויעילות, חוסר מוטיבציה, כל אחד מסימנים אלה יכול להצביע על קושי רגשי, כגון דיכאון או חרדה. גם פוסט טראומה עלולה לגרום לירידה נכרת ביכולת קשב. גם מצב לחץ מתמשך גורם לירידה מתמשכת ביכולת קשב (מתח בבית, הגירה, מחלה מתמשכת של אחד מבני הבית וכד’).
כמובן שילדים ואנשים רבים עלולים לפתח קשיים רגשיים בעקבות התמודדות עם הפרעת הקשב שלהם, כמו כן הם בקבוצת סיכון לפיתוח מצבים רגשיים קשים. בעיה רגשית דורשת מענה, אם זה ע”י טיפול פסיכולוגי ואם זה ע”י טיפול תרופתי.

במקרים אלו כדאי לעשות את האבחנה המבדלת אצל פסיכיאטר, שמתמחה גם בהפרעת קשב וגם בבעיות רגשיות. במקרה הצורך הפסיכיאטר ידע לעשות את האיזון התרופתי הנדרש עבור כל מקרה לגופו. בנוסף, לקשיים רגשיים יתכן שיהיה צורך גם בטיפול רגשי אצל פסיכולוג או דרך תרפיה כלשהי.

קשיי התנהגות

אם הילד לא מסתדר במסגרת, מרבה לריב או להתחצף, מסתובב בכיתה המון, גם בבית נמצא באי שקט מתמיד, זה לא בהכרח מצביע על הפרעת קשב. אמנם קשיי התנהגות מלווים לא מעט ילדים עם הפרעת קשב. אך קושי התנהגותי יכול לנבוע מסיבות רבות אחרות: טראומה שילד עבר, קושי בעיבוד וויסות רגשי, ביטוי של חרדה או תסכול, ביטוי ללקות למידה אם בעיית ההתנהגות מופיעה בעיקר סביב מסגרת לימודית או דרישה לימודית. ODD (תסמונת המרדנות-התנגדות ), לרוב מלווה ע”י ADHD, אך לא תמיד. קשיי התנהגות אופייניים לילדי הספקטרום האוטיסטי בכלל, ובפרט ילדים מבלבלים, בתפקוד גבוה, שלא מאובחנים בזמן ולא מטופלים בזמן.

כדי לבדוק את המקור לקשיי התנהגות על רקע רגשי יש לפנות לפסיכיאטר או פסיכולוג. אבחון דידקטי או פסיכודידקטי מיועד לבדיקת קשיי למידה, כפי שיתואר בהמשך.

קשיי למידה

לקויות למידה עלולה לגרום לילד לאבד מוטיבציה, לוותר מראש, לא להיות קשוב, להפריע במהלך השיעור, ולפעמים ילד כזה נראה חסר שקט ומאוד לא מרוכז. לקויי למידה מאובחנים ע”י מאבחן דידקטי או פסיכודידקטי. להסבר מפורט יותר על אבחון דידקטי – לחצו כאן.

מחלות או מצבים רפואיים אחרים

מחסור בברזל או אנמיה, גרד קבוע, פסוריאזיס, ועוד מחלות רבות אחרות עלולים לגרום לחוסר קשב, אי שקט, חוסר פניות ללמידה, תנועתיות, חוסר אנרגיה.

כמו כן ישנן תרופות הגורמות לאי שקט, תנועתיות, או לחילופין, ישנוניות וחוסר אנרגיה. אצל ילדים הטיפול באסטמה ובאלרגיות, למשל, יכול להביא לסימנים של בעיית קשב. לגבי ילדי ADHD, אם הם מקבלים טיפול בונטולין, סטרואידים, אנטי היסטמינים וכד’, הטיפול הזה יכול להחמיר סימפטומים של קשב. אצל מבוגרים, המגוון של תרופות הוא רחב הרבה יותר, תתייעצו עם רופא.

כדי לעשות בדיקה כללית של המצב הרפואי יש ללכת לרופא משפחה ואם עולה חשד לבעיה בתחום מסוים, יש לפנות לרופא המתמחה באותו התחום.

 


אהבתם?

קראו גם את ההסבר על אבחון נוירולוגי – בקישור הזה

ואת ההסבר של ברקלי על השאלה “מתי קושי הופך להפרעה?” – בקישור הזה

 


תמונה: By Alterego CC-BY-SA-3.0

אבחון דידקטי / אביטל בריסק

דידקטיקה היא תורת ההוראה. אבחון דידקטי נועד לבדוק מה מפריע לילד להגיע להישגים לימודיים המצופים מבני גילו ולשלול או לאמת את החשד לקיומן של לקויות למידה. זהו אבחון שמיועד לרוב  לילדים מכיתה ב’ ומעלה, מכיוון שלפני כן לא הייתה התנסות דידקטית מספקת. יחד עם זאת, לאחרונה מפותחים יותר ויותר כלים לגיל הרך שמטרתם למפות קשיים העלולים להצביע על קיומה של לקות למידה. מבחינה רשמית לא נהוג לאבחן ילד כלקוי למידה לפני השלב הזה, אך ניתן בהחלט לעשות הערכה דידקטית כבר מגיל הגן, במיוחד במטרה לבנות תכנית עבודה יעילה יותר.

אז מה בודק אבחון דידקטי?

ראשית, את הידע שהילד אמור היה לרכוש עד שלב הזה של הלמידה. מודעות פונולוגית, יכולת אנליזה וסינטזה של הצלילים, הכרת עיצורים ותנועות, יכולת לקרוא הברות, מילים, משפטים, טקסטים. הכרת פעולות חשבון, תפיסה כמותית, תפיסה חשבונית. הבנת הנקרא. הבנת הוראות דבורות. הבנת הנשמע לעומת הנקרא. אבחנה חזותית ואבחנה שמיעתית. יכולת זיכרון, אסטרטגיות בקרה.

אבחון דידקטי בודק גם אם יש רמזים לקיומה של הפרעת קשב. למשל, אם תפקוד הילד מאוד לא אחיד, נצפית מוסחות, קריאה אימפולסיבית ללא בקרה, עלייה של קשיים ככל שהעומס עלה ועוד הרבה סימנים יכולים להביא את המאבחן לחשוש בקיומה של הפרעת קשב.
מאבחן דידיקטי לא יכול לאבחן קשב וריכוז!! זה לא בסמכותו. יותר מזה, לפעמים הם מתקשים לעשות אבחנה מבדלת בין לקות למידה לבין הפרעת קשב שמפריעה לתפקוד הלימודי ומציירת תמונה הדומה לזו של לקות למידה. לא פעם ראיתי המלצה לבצע בדיקת קשב ואז לחזור על חלק מהאבחון כדי להבין ממה נובע הקושי.

מה נותן האבחון הדידקטי?

אחרי איסוף הנתונים המאבחן מסכם מה הן נקודות החוזק של התלמיד ומה נקודות החולשה, על מה כדאי להישען בעבודתו ומה כדאי לעקוף.
למשל, ילד שמתקשה מאוד בזיכרון שמיעתי, אך זיכרון חזותי שלו טוב משמעותית, כדאי שיסגל לעצמו דפוס למידה המבוסס על סיכום החומר, טבלאות, תרשימי זרימה וכד’. ילד שרכש את אבני היסוד של הקריאה, אך נוטה לנחש את המילה על פי משמעותה, כדאי שיתרגל קריאה רק עם מילים חסרות משמעות כדי ללמד אותו לקרוא ולא לנחש.

אבחון דידקטי בלבד בבית ספר יסודי לא מקנה זכאות לשילוב, הוא דורש בנוסף הערכה פסיכולוגית, אחרת לא נחשב מסמך קביל. חלק מבתי הספר יכולים לעשות הערכה פסיכולוגית דרכם, בעזרת הפסיכולוגית של השפ”ח. בתיכון ולקראת הבגרות אבחון דידקטי מקנה זכאות להתאמות ברמה 1, 2 בלבד.

להנחיות של משרד החינוך בנוגע להתאמות בדרכי היבחנות – לחצו כאן

אז למה לעשות אבחון דידקטי ולא ישר פסיכודידקטי?

ראשית, עלות. אבחון דידקטי עולה כ800 שח, כאשר אבחון פסיכודידקטי סביב  2000-2500 ש”ח.
אבחון דידקטי הוא מצוין ככלי משלים. למשל, ילד הגיע עם אבחון פסיכולוגי מהגן ויש לו זכאות לשילוב, אבל בשביל לבחון את קשייו שמופיעים בשלבים מאוחרים יותר של בית הספר ולעזור לבנות תכנית עבודה מסודרת יותר, לפעמים כדאי לעשות אבחון דידקטי.
אם ההורים מרגישים שהיו רוצים לעזור לילד שלהם עם קשיי למידה מינוריים ולהבין איך הוא לומד בצורה מיטבית.
אם לקראת הבגרויות הילד זקוק להתאמה מסוימת שגם אבחון דידקטי מקנה אותה, חבל להשקיע באבחון פסיכודידקטי.

 


אהבתם?

כדאי לכם לקרוא גם את הדגשים להנחיית הורים בנוגע לאבחון דידקטי לפני כיתה ב’ – בקישור הזה

ולצפות בהרצאה של שלומית אלחנני על האבחון בשירות ההורה – בקישור הזה

 


תמונה: By dotmatchbox CC BY-SA 2.0

רשימת רופאים הפעילים בתחום הפרעות קשב / משרד הבריאות

משרד הבריאות פרסם רשימה של רופאי ילדים ומשפחה בוגרי קורס ADHD פעילים בתחום הפרעות קשב.

שימו לב – הרשימה מכילה רופאים שמוסמכים לאבחון ולטפל בהפרעת קשב, אך לא כולם בהכרח עוסקים בכך בפועל. עם זאת, הרשימה יכולה לסייע בבדיקה האם רופא מסוים שאתם מתכוונים ללכת אליו אכן מוסמך לכך או לא. לצד זאת חשוב לדעת שבהחלט ניתן לפנות לאבחון וטיפול בהפרעת קשב גם אל פסיכיאטרים ונירולוגים, למרות שאינם נמצאים ברשימה זו. זאת משום שההכשרה של רופאים אלו כבר כוללת התמחות בהפרעת קשב, לכן אין צורך בקורס ייעודי או ברשימה מיוחדת עבורם.

בכל מקרה כדאי לעשות בירור מקדים ולבקש המלצות על אנשי מקצוע טובים. חשוב להקפיד שהרופא שבחרתם מתמחה בפועל בהפרעת קשב בטווח הגילאים הרלוונטי לכם (ילדים או מבוגרים). כמו כן, אם יש ספק כלשהו בנוגע לרופא שבחרתם, תמיד אפשר ורצוי ללכת לחוות דעת שנייה.

לרשימה המלאה – לחצו כאן

קישורים שימושיים נוספים:

  • להנחיות של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
  • לפניות הציבור של ההסתדרות הרפואית בישראל – לחצו כאן

מי זכאי לקצבת ילד נכה? / המוסד לביטוח לאומי

לידיעתכם הורה ל​ילד הסובל מבעיית התנהגות קשה ולומד במסגרת חינוכית מיוחדת, עשוי להיות זכאי לקצבת ילד נכה מטעם הביטוח הלאומי.

עם זאת, יש לציין שהפרעת קשב לא בהכרח באה עם בעיות התנהגות ושעל פי רוב תלמידים עם הפרעת קשב מתאימים לחינוך הרגיל. אפשרות זו רלוונטית עבור מקרים קיצוניים של הפרעת קשב חמורה במיוחד, או מקרים שבהם הפרעת הקשב מתקיימת לצד מצבים חמורים יותר.

כדי לדעת אם אתם עונים על התנאים לזכאות – לחצו כאן.

להסבר המלא באתר הביטוח הלאומי – לחצו כאן

לייעוץ והכנה של “יד מכוונת” לוועדות הרפואיות בחינם – לחצו כאן

 

מתי קושי הופך להפרעה? / ראסל ברקלי

ראסל ברקלי מדבר על האבחנה של הפרעת קשב ועל ההבדל בינה ובין החוויה האנושית הנורמטיבית.

הפרעת קשב פוגעת בתפקודים הניהוליים של האדם והיכולת שלו לכוון את התנהגותו לעבר מטרות עתידיות.

  • תוכלו למצוא הסבר על תפקודים ניהוליים והפרעת קשב – בקישור הזה

יש לציין שלכל היצורים האנושיים יש תפקודים ניהולים וכמו כל תכונה אנושית אחרת, יש אנשים שטובים יותר או פחות בניהול עצמי ביחס לאחרים. עם זאת, הפרעת קשב אינה משקפת את טווח השונות הנורמאלי והשכיח באוכלוסייה, אלא את הצד הנמוך של ההתפלגות הנורמלית (עקומת הפעמון).

כלומר, הפרעת קשב לא שונה מבחינה איכותית מההתנהלות האנושית הרגילה, אלא מבחינה כמותית. למעשה, הפרעת קשב היא הקצנה של החוויה האנושית הכללית.

  • מכאן עולה השאלה – מתי קושי הופך להפרעה?
  • התשובה היא: כאשר האדם נפגע מכך באופן משמעותי ומתמשך.

בהמשך הסרטון ברקלי מדבר גם על ההבדל בין תסמינים לבין הפגיעה בתפקוד, בבריאות או באיכות החיים.

נשמע מעניין?

להסבר המלא, צפו בסרטון Russell Barkley: Is it ADHD or just a “sparkling personality”?:

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את הקריטריונים של משרד הבריאות לאבחון הפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על מדוע הפרעת קשב היא לא מתנה – בקישור הזה

מענה לפניות הציבור / ההסתדרות הרפואית בישראל

הציבור מוזמן לפנות אל ההסתדרות הרפואית בישראל – בקישור הזה

ניתן לעשות זאת באמצעות האתר ו/או האפליקציה.

אז אם הייתה לכם איזו בעיה או אם יש לכם שאלה או הצעה לשיפור – עכשיו אתם יודעים לאן אפשר לפנות 🙂

 

אם אתם צריכים את משרד החינוך,
תשמחו לשמוע שגם להם יש פניות ציבור – בקישור הזה


תמונה: By Marcello Casal CC BY 3.0

מבחנים ממוחשבים הם כלי עזר לאבחון, הם אינם כלי מאבחן / משרד הבריאות

משרד הבריאות הוציא מסמך הבהרה בנוגע לשימוש בכלי מאבחן (כדוגמת MOXO) ככלי אבחון בלעדי – בניגוד לנהלים.

חשוב להדגיש שהבדיקות הממוחשבות להפרעת קשב הן רק כלי אבחון אופציונליים. כלומר, הן לא עומדות בפני עצמן ואין צורך להשתמש בהן לצורך קבלת אבחנה. חלק מתפקידו של המאבחן הוא לדעת מהם הכלים המתאימים ביותר עבור כל מקרה לגופו. אם יעלה צורך במבדק ממוחשב, אז איש המקצוע ייתן את ההנחיות וההסברים הדרושים. חשוב לדעת גם שחל איסור מוחלט על טכנאים לפענח את תוצאות הבדיקה או למסור אבחנה – זהו תפקיד של מאבחן מוסמך בלבד.

לקריאת המסמך המלא – לחצו כאן

קישורים שימושיים נוספים:

לאמות מידה לאבחון הפרעת קשב של משרד הבריאות – לחצו כאן
לוועדה לבדיקת הטעיית הציבור – לחצו כאן


תמונה: By Markscheider CC BY 3.0

התאמות בדרכי הבחנות / משרד החינוך

אגף לקויות למידה והפרעות קשב של משרד החינוך פרסם מסמך רשמי בנוגע להתאמות בדרכי ההיבחנות.

המסמך מפרט את סוגי ההתאמות האפשריות למבחנים ברמות השונות. הרמה של כל התאמה נקבעת על פי מידת הפגיעה הפוטנציאלית שלה במהות הנמדדת בבחינה. עבור כל התאמה המסמך מפרט מיהו הגורם המאשר, על מה צריכה להתבסס ההחלטה בנוגע לאישורה ומידע נוסף על פי צורך.

רוצים לשמוע עוד?

לעיון במסמך המלא – לחצו כאן.
ולהנחיות בנוגע להערכה חינוכית ושימוש במבחנים – לחצו כאן.

במידה ואתם סבורים שדבר מה אינו קשורה, או אם יש לכם שאלות,
מומלץ ליצור קשר עם פניות הציבור של משרד החינוך. לפרטים – לחצו כאן.

שימו לב:

משום שנוהלי משרד החינוך בנושא נוטים להשתנות מפעם לפעם, תמיד מומלץ לבדוק מהו המצב העדכני.
לצורך העניין, ניתן ורצוי להיעזר ביועצת בית הספר.

הפרעת קשב היא לא מתנה / ראסל ברקלי

אמנם להפרעת קשב יכולים להיות יתרונות במצבים מסוימים, אך כדי לקבל את האבחנה על האדם להפגין פגיעה משמעותית ומתמשכת בשני תחומי חיים לפחות. כדי להבין את זה יותר לעומק, תוכלו לשמוע הסבר על מתי קושי הופך להפרעה – בקישור הזה.

ישנם מקרים שבהם אנשים נוטים להתייחס באופן מוטעה רק לפן החיובי של הפרעת קשב. לרוב הדבר נעשה מתוך כוונות טובות, אך יש לראות את שני צדדיו של המטבע. זאת משום שכאשר מתייחסים לפן אחד ומתעלמים מהשני, מקבלים תמונה חלקית בלבד שמקשה על ההבנה ועל ההתמודדות.

כדי להתמודד באופן מיטבי עם הפרעת קשב, עלינו להבין את כל המורכבות שבה – על הדבש ועל העוקץ!

בסרטון זה, ראסל ברקלי Russell Barkley מסביר מדוע הפרעת קשב היא לא מתנה ומדוע אין להתייחס אליה ככזו.
הוא מדגיש שבכל המחקרים בנושא לא נמצאה תרומה של הפרעת קשב להצלחה בחיים. אמנם יש לא מעט אנשים מצליחים עם הפרעת קשב, אבל הצלחתם לא נבעה מהפרעת קשב אלא מתכונות וכישורים אחרים שסייעו להם לפצות על הקשיים שהיא יוצרת. הוא מציין שסביר להניח שאותם אנשים מצליחים פחות בהשוואה לאנשים אחרים בעלי אותן יכולות שאין להם הפרעת קשב. כמו כן, הוא מתאר את הקשיים שיוצרת ההצגה של הפרעת קשב כמתנה עבור המאבק להשגת הכרה ותמיכה ממסדית.

נשמע מעניין?

להסבר המלא צפו בסרטון Dr Russell Barkley ADHD Is Not A Gift:

אהבתם?

אם אתם רוצים לשמוע עוד הסברים אודות מיתוסים סביב הפרעת קשב – לחצו כאן.

ולקריאת הצהרת הקונצנזוס בנוגע להפרעת קשב – לחצו כאן

התכנית הלאומית ללמידה משמעותית – הנחיות בנוגע להערכה חינוכית ושימוש במבחנים / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם תכנית לאומית ללמידה משמעותית, העוסקת במבחנים פנימיים כחלק מההערכה על פני הרצף החינוכי.
החוזר מתווה דרכים לשימוש במבחנים פנימיים תוך שילוב כלים חלופיים למבחנים להערכת הישגים. הוא מפרט את ההנחיות לשימוש במבחנים פנימיים ככלי להערכה. בין היתר הוא מתייחס גם לכמות המבחנים, לאופן השימוש בהם ולאופן שילובם בתהליכי הוראה-למידה והערכה באמצעים מגוונים בכל שכבות הגיל.

כדי לדעת בכלל מה תפקידה ומטרתה של ההערכה הפנימית – לחצו כאן.
ולקריאת המסמך המלא – לחצו כאן.

תכלס – מה יש שם?

כל מיני דברים שכדאי לדעת. למשל… הידעתם שעל פי ההנחיות הפדגוגיות יש להקפיד על אווירה רגועה בהתייחס למבחנים ולהימנע מיצירת אווירה תחרותית? או לחילופין, שאין לשפוט את התלמיד או להסיק על מידת השליטה שלו בחומר הלימוד אך ורק על סמך ביצועיו במבחנים?

אם אתם מרגישים שבית הספר אינו פועל על פי ההנחיות הללו, אתם יכולים ליצור קשר עם פניות ותלונות הציבור של משרד החינוך – בקישור הזה.

פניות ותלונות הציבור / משרד החינוך

האגף לפניות ותלונות הציבור וקו פתוח לתלמידים נותן מגוון שירותים שכדאי להכיר. הוא עוסק במתן מידע לציבור בנוגע להוראות, הנחיות ונהלים על פיהם פועלת מערכת החינוך. האגף מטפל בכל בקשה המופנית למוקד מכל גורם ומסייע לתלמידים ולעובדי ההוראה במימוש זכויותיהם.

לפרטים נוספים על האגף לפניות ותלונות הציבור באתר משרד החינוך – לחצו כאן.

 

קישורים שימושיים נוספים:

 


תמונה: By Roland Barrera CC BY-SA 4.0

חוק שוויון הזדמנויות

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, נתקבל בכנסת ביום כ״ז בשבט התשנ״ח (23 בפברואר 1998). הוא נועד להגן על כבודם וחירותם של אנשים עם מוגבלות ולעגן את זכויותיהם להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה. החוק נועד לתת מענה הולם לצרכיו הייחודיים של כל אדם עם מוגבלות, באופן שיאפשר לו להגיע למיצוי מלא של יכולותיו ולחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד.

לקריאת נוסח החוק ב”ספר החוקים הפתוח” – לחצו כאן

 

מה זה אומר בפועל?

טוב… אם אתם כמוני, בטח השפה המשפטית של החוק לא ממש מדברת אליכם. לצורך העניין, אני ממליצה בחום על האתר “כל זכות”, שמשמש כמאגר מידע ידידותי למשתמש, בנוגע זכויות תושבי ישראל והדרך למימושן.

כדי שלא תלכו לעיבוד, הנה כמה קישורים שימושיים מתוך האתר:

  • להסברים כלליים אודות חוק שוויון הזדמנויות – לחצו כאן
  • להסברים על כל הדרכים למימוש זכויות של אנשים עם מוגבלויות – לחצו כאן
  • להסברים ממוקדים על הזכויות והשירותים של אנשים עם לקויות למידה ו/או הפרעת קשב – לחצו כאן

 

מוסדות ושירותים שימושיים

חוק זה נחמד, אבל למרבה הצער לא תמיד הוא בא לידי ביטוי בפועל בשטח ובחיי היום יום.
אם אתם רוצים לקדם את הנושא עבורכם, עבור אנשים הקרובים ללבכם או למען החברה הישראלית – יש כמה גורמים שיכולים לסייע לכם לממש זכויות אלו, כל אחד בדרכו.

 

אם אתם מכירים קישורים נוספים שצריכים להיות כאן ולא מופיעים – כתבו לנו בתגובות כדי שנוכל להוסיף אותם כשירות לציבור 🙂

ובינתיים – בהצלחה לכולנו למען חברה נאורה ושוויונית יותר!

התערבות חינוכית לקידום תלמידים עם לקויות למידה / רוקסנה ניימן וצוות גף ליקויי למידה

השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ”י) של משרד החינוך הוציא חוברת המציגה מודל להתארגנות בית ספרית, בקידום תלמידים עם לקויות למידה בחינוך העל יסודי. המודל מגדיר באופן אופרטיבי את השלבים העיקריים לקידומם של תלמידים עם ליקויי למידה, בנושאי איתור, התאמות בדרכי הוראה ולמידה ובדרכי הבחנות לאורך שנת הלימודים.

לקריאת החוברת המלאה – לחצו כאן.

חוברות ומסמכים נוספים של משרד החינוך:


תמונה: By Mimooh CC BY-SA 3.0

“משיקים” – אמנות ההוראה בכיתות הכוללות תלמידים עם קשיים ועם לקויות בלמידה / משרד החינוך

רוב התלמידים עם לקות הלמידה וקשיים בלמידה לומדים בכיתות רגילות. בהתחשב בכך, על המורה להיות מודע ובעל יכולת ללמדם ולקדמם במסגרת ההוראה השוטפת של הכיתה. אגף לקויות למידה והפרעות קשב במשרד החינוך פרסם חוברת מיוחד, העוסקת באמנות ההוראה בכיתות הכוללות תלמידים עם קשיים ועם לקויות בלמידה בהשקה לתחומי דעת. חוברת זו מציגה את תכנית “משיקים”, אשר עוסקת בתחום ההוראה והלמידה עבור תלמידים בעלי לקויות למידה הלומדים בכיתות רגילות. היא מזמנת מפגש בין מומחיות בתחום התוכן לבין המומחיות בתחום לקויות למידה.

לעיון בחוברת המלאה – לחצו כאן

 

חוברות ומסמכים נוספים של משרד החינוך:


תמונה: By Dmitri Lytov CC BY-SA 3.0

פנקס זכויות התלמיד / משרד החינוך

מימוש זכויות הפרט והכלל תורם לבנייה של חברה צודקת, חסונה וחזקה יותר. בהתאם לכך משרד החינוך פרסם פנקס זכויות לתלמיד.

פנקס זכויות התלמיד נועד להסביר לתלמידים את זכויותיהם, כחלק ממימוש ערכי הדמוקרטיה. הוא מדגיש את זכותם של התלמידים להגנה, לכבוד, לביטחון ולמימוש יכולתם. בנוסף, הפנקס מדגיש בפני התלמידים גם את החשיבות בהגנה על כבודם וביטחונם של האחרים.

לצפייה בפקנס – לחצו כאן.

לחוק זכויות התלמיד – לחצו כאן

חוברות ומסמכים נוספים של משרד החינוך:

הזכות להשתתפות בטיול / משרד החינוך

הטיול השנתי הוא אירוע חינוכי המתקיים מחוץ לכותלי בית הספר והוא חלק מהמערך הלימודי-החינוכי.

לאור החשיבות הרבה של הטיולים, השאיפה היא שכל התלמידים יצאו לטיול. עם זאת, תלמידים אשר התנהגו בעבר באופן לא הולם עלולים לעורר את חששם של הצוות החינוכי שהיציאה עמם לטיול נוסף עלולה לפגוע בשאר התלמידים. לצוות בית הספר אסור למנוע מתלמיד לצאת לטיול ללא סיבה מוצדקת. עם זאת, מותר להתנות את השתתפותו של התלמיד בצרוף של מלווה מבוגר בהודעה של שבועיים מראש.

לפרטים נוספים אודות זכות להשתתפות בטיול – לחצו כאן.

למידע על טיולים מונגשים עבור תלמידים עם מוגבלויות  – לחצו כאן

קישורים שימושיים נוספים

  • לאמות המידה של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
  • לדגשים בנוגע לאבחון דידקטי בגילאי היסודי – לחצו כאן
  • לחוברת “סולמות וחבלים” עבור הורי תלמידים עם לקות למידה – לחצו כאן
  • לחוברת “אם מישהו היה אומר לי” עבור הורי תלמידים עם הפרעת קשב –לחצו כאן
  • למידע בנוגע להתאמות בדרכי היבחנות – לחצו כאן
  • להסברים על ועדת שילוב, השמה וערר – לחצו כאן
  • לפנקס זכויות התלמיד – לחצו כאן
  • לחוברת משיקים על הוראה בכיתות הכוללות תלמידים עם קשיים – לחצו כאן
  • לפניות הציבור של משרד החינוך – לחצו כאן

 


תמונה: By davitydave CC BY 2.0

אם מישהו היה אומר לי / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם חוברת להורים של תלמידים עם הפרעת קשב בשנת תשע”ד (2013). החוברת נועדה לסייע להורים להעצים את ילדיהם.

לקריאת החוברת המלאה – לחצו כאן.

 

חוברות נוספות של משרד החינוך:

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את ההסבר על הכנת שיעורי בית – בקישור הזה

ואת ההסבר על איך ליצור שיתוף פעולה מול צוות בית הספר – בקישור הזה

דגשים להנחיית הורים בנוגע לאבחון דידקטי לפני כיתה ב’ / חן ספקטור

פוסט זה נועד להציג דגשים חשובים להנחיית הורים בקשר לאבחון דידקטי לפני כיתה ב’.
אמ;לק – לא להסתפק ב”אי אפשר לאבחן עכשיו”, לוודא מענה הולם עד האבחון ולשלול הסברים נוספים למקור הקושי.

מידע כללי

לקות הלמידה הנפוצה ביותר היא דיסלקציה (=> לקות בקריאה). דיסלקציה בדרך כלל מגיעה עם דיסגראפיה (=> לקות כתיבה). בנוסף, ביותר מחצי מהמקרים לקות למידה באה גם עם הפרעת קשב.

חשד לדיסלקציה מאמתים או שוללים על ידי אבחון דידקטי.
אבל!!!!
אם הילד מתחת לכיתה ב’ לרוב יגידו להורים שאי אפשר לאבחן ויסתפקו בכך.

מדוע?

הרציונאל המקצועי/אקדמי/תאורתי מתבסס על שני שיקולים עיקריים:

  1. דיסלקציה נובעת מליקוי במנגנון הפונולוגי. מנגנון זה מבשיל בסביבות גיל 6, אך הוא יכול גם להמשיך להתפתח גם עד גיל 7. כתוצאה מכך, לפני גיל 7-8 אפשר לדעת רק האם היכולת הפונולוגית בשלה או לא.
    אם כן, מה טוב. אם לא, קשה לדעת מה הסיבה לקשיי הקריאה של הילד. זאת משום בגילאים אלו הנמכה בתפקוד הפונולוגי עקב התפתחות מאוחרת מתנהגת ממש כמו הנמכה בתפקוד בעקבות לקות במנגנון הפונולוגי. מה בכל זאת ההבדל?
    ילדים שאין להם דיסלקציה, אלא רק עיקוב התפתחותי של המנגנון הפונולוגי, יראו קפיצה משמעותית ביכולת הקריאה ברגע שהמנגנון מבשיל דיו. זאת בעוד שאצל ילדים עם דיסלקציה זה לא יקרה, משום שהליקוי במנגנון זה מונע ממנו להגיע לרמת תפקוד של בשלות מלאה.
    על כן, הדרך היחידה לדעת באופן חד משמעי את מקור הקשיים היא לחכות ולראות מה קורה….
  2. לרכישת קריאה לא מספיק רק מנגנון פונולוגי תקין, אלא יש צורך לרכוש גם את המיומנות הטכנית על ידי הוראה ותרגול. לכן לפני סוף ב’ קשה לדעת האם קושי בקריאה נובע ממנגנון פונולוגי לקוי, או מכך שהילד פשוט לא הספיק לרכוש את הקריאה. אם מדובר בחסך בהוראה הרי שברגע שתינתן מספיק הוראה הפער מול בני הגיל צפוי להיסגר. לכן, גם במקרה זה כדי לדעת באופן וודאי, צריך לחכות עד שהילד יצבור מספיק “שעות לימוד” בקריאה.

כלומר, ההמתנה עד סוף כיתה ב’ נועדה לסנן באופן טבעי תלמידים מתקשים, אשר ישלימו את הפער בכוחות עצמם עם ההבשלה הפונולוגית והחשיפה לתרגול והוראה.

מה הבעיה?

הבעיה היא ההשלכות של הקושי בלמידה על המצב הרגשי/חברתי/אקדמי של הילד עד שהפער נסגר ו…. כמובן, המצב של אותם ילדים שעבורם לא נסגר הפער, משום שמקור הקושי שלהם הוא לקות קריאה ולא הבשלה מאוחרת או חסך בהוראה.
כאן יגידו המומחים שבכל מקרה הטיפול העיקרי ללקות למידה הוא הוראה מתקנת. על פי טענה זו חבל על הכסף של ההורים, כי אפשר להתחיל בה גם בלי אבחון. הטענה הזו מתבססת על ההנחה שלהוראה מתקנת אין נזק או סיכון במקרים שבהם אין לקות למידה (פרט לעלות ולזמן של הטיפול), כך שבמקרה הכי גרוע הילד מתקדם מהר בזכות הטיפול וכשייסגר הפער אפשר להודיע להורים שאין צורך בטיפול נוסף. אבל….

למה בכל זאת זו בעיה?

קודם כל כי רוב אנשי המקצוע שאומרים “לא לאבחן עכשיו” לא טורחים להדגיש שעד מועד האבחון יש לטפל ולא מסבירים להורים מהו הטיפול הנדרש. תוסיפו לזה את העובדה שהוראה מתקנת אינה זולה ועל כן לא נגישה לאוכלוסיות שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. לא רק זאת, אלא שכדי לקבל הכרה ממסדית ומשאבים מבית הספר שיכולים לעזור במימון הטיפול, בדרך כלל צריך להציג את אותו האבחון שאמרו להורים לא לעשות.
לכן, מה שבדרך כלל קורה בשטח זה שילדים עם לקות קריאה לא מאותרים ולא מטופלים עד סוף כיתה ב’. ילד עם לקות קריאה שלא טופל כל כך הרבה זמן ובתקופה מאוד קריטית לגיבוש האישיות וההערכה העצמית עלול לפתח שלל בעיות חברתיות, התנהגותיות ורגשיות שאחר כך יהיה מאוד קשה לתקן אם בכלל. כמו כן, אותו ילד יצבור פער אקדמי בחומרי הלימוד, שמבוססים בעיקרם על חומר כתוב שלא נגיש לו. מענה הולם ומוקדם יכול למנוע או לצמצם באופן משמעותי צבירת פערים והתפתחות של בעיות משניות.
ככל שהטיפול מתאחר, כך המצב מחמיר.
בהקשר הזה חשוב לציין גם שהתורים לאבחון יכולים להיות ארוכים מאוד וגם את זה בדרך כלל לא אומרים מראש להורים. כך שהורה שפעל לפי הנחיות כאלו ורק בסוף כיתה ב’ התחיל לפנות לאבחון, עלול לגלות שהתור הפנוי הראשון הוא רק כמה חודשים טובים לתוך כיתה ג’ …..

למה זאת בעיה גדולה עוד יותר?

כמו שיש לא מעט גורמים נוספים לקשיי קשב פרט להפרעת קשב, כך יש גם גורמים נוספים לקשיי קריאה שאינם לקות קריאה. למשל: הפרעת קשב, קשיים רגשיים, בעיות בשמיעה/ראייה, לקות שפה, בעיות בתפיסה ובעיבוד החזותיים ועוד. על פי רוב אפשר לאבחן ולטפל בגורמים האלו בגילאים הרבה יותר צעירים. לכן ההנחיה הכללית להורים לא לאבחן לפני כיתה ב’, עלולה למנוע טיפול שיכול להתאים כבר באותו הרגע לגורמים שאינם לקות קריאה במידה והם קיימים.
משום שהדרך היחידה לדעת אם הם קיימים או לא היא אבחון, זה ממש לא אחראי להנחות הורים להמתין עם אבחון דידקטי בלי להגיד להם לאילו בדיקות ואבחונים אחרים הם צריכים ללכת בינתיים.
אני מזכירה שרוב הציבור לא יודע להבחין בין הבדיקות והאבחונים השונים. לכן צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שאם אומרים להורים “אי אפשר לאבחן” הם יבינו שזה כולל הכל ולא ידעו להבדיל בין אבחון דידקטי לכל השאר.

אז מה כן צריך לעשות?

  1. להדגיש באופן ברור ונחרץ את הצורך בהוראה מתקנת עד לאבחון ולהסביר למה זה כל כך חשוב.
  2. להסדיר את הנושא מול משרד החינוך, כך שיהיה ניתן להקצות משאבים הולמים עבור ילדים מתקשים בקריאה גם ללא אבחון.
    בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא ידעו ביכולתו לתת מענה הולם לתלמידים בעלי לקויות למידה, הרי שזהו תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ביניים ולו רק בצורה של הערכה ראשונית ללא אבחנה רשמית, שתאפשר את קבלת המשאבים הנחוצים לילד עד מועד האבחון המלא והפורמלי.
  3. להנחות את ההורים לבדוק ולשלול מקורות נוספים לקושיים שעבורם יש אפשרות לאבחון וטיפול גם בגילאים צעירים יותר.

זה הכל ידידי, שאלות, טענות ומענות בתגובות 🙂

 

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את ההסבר על האבחון בשירות ההורה – בקישור הזה

ואת הנחיות משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – בקישור הזה

הסברים על ועדות שילוב השמה וערר / משרד החינוך

ועדות השילוב וההשמה הן שלבים משמעותיים בתהליך קבלת החלטות לגבי אפשרויות השילוב וההשמה של תלמידים עם צרכים מיוחדים במוסד חינוכי, על פי יכולתם והמאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם.
בהתאם לכך, משרד החינוך הוציא חוברת הסבר להורים אשר עניינו של ילדם נידון בוועדות שילוב, השמה או ערר.

לחוברת המלאה – לחצו כאן

למידע נוסף מתוך אתר משרד החינוך – לחצו כאן

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את החוברת של משרד החינוך על הפרעת קשב – בקישור הזה

ואת פנקס זכויות התלמיד – בקישור הזה


תמונה: By RonAlmog CC BY 2.0

קבלת החלטות בקריירה / מיה הובר (רבדים)

במסגרת כנס קשב בתנועה, מיה הובר – מרפאה בעיסוק והמנהלת המקצועית של רבדים, העבירה סדנה בנושא קריירה. איך לבחור נכון מקצוע? מהם הפרמטרים שצריך לקחת בחשבון? ועוד

נשמע מעניין?

צפו בסרטון של הסדנה

אהבתם?

כדאי לכם לראות גם את הסרטון על איך למצוא עבודה עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על הפרעת קשב בגילאי הבגרות – בקישור הזה

“יד מכוונת” ייעוץ והכנה לוועדות הרפואיות בחינם / המוסד לביטוח לאומי

אם אתם צריכים לעבור וועדה רפואית של ביטוח לאומי, כדאי לכם להכיר את יד מכוונת. יש לכם שם אפשרות לקבל ללא תשלום ייעוץ והכנה לוועדה הרפואית, על ידי אנשי המקצוע המתאימים. לחבר’ה שכמותניו שמתקשים בביורוקרטיה זה יכול להיות מאוד שימושי 🙂

לפרטים נוספים – לחצו כאן

 

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את הפוסט על שוויון הזדמנויות – בקישור הזה.

ולקרוא את הנחיות של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – בקישור הזה

חוזר מנכ”ל בנושא בחינות ארציות – לשנת תשע”ז / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם חוזר מנכ”ל המפרסם את הנהלים שעל פיהם יש לנהל את מערך המבחנים, המחקרים והסקרים הארציים של ראמ”ה – הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. החוזר מתייחס למבחנים כמו – המיצ”ב, מבחני החמ”ד, מבדק מאה במתמטיקה וכו.

שימו לב, נהלים אלו משתנים מעת לעת לכן מומלץ תמיד לברר מהו הנוהל המעודכן.

לקריאת החוזר המלא – לחצו כאן

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את ההנחיות בנוגע להערכה חינוכית ושימוש במבחנים – בקישור הזה

ואת החוברת של משרד החינוך בנוגע לתלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה


תמונה: By DFID – UK Department for International Development  CC BY 2.0

הספריה לעיוורים – השאלת ספרים מוקלטים בפורמט דיגיטאלי

הידעתם?

הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה מציעה ספרים מוקלטים בפורמט MP3, שתוכלו להוריד מהאתר שלה אם תהיו מנויים ^_^

איך נרשמים?

כדי להירשם לספרייה עליכם להציג אישורים על כך שלכם (או לילדיכם) יש קושי בקריאה.

בקטלוג יש מגוון רחב של ספרי קריאה כולל ספרי לימוד ועיון.

 

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את שאר הפוסטים בנושא טכנולוגיה מסייעת – בקישור הזה

ואת ההסבר על אבחון דידקטי עבור לקויות למידה – בקישור הזה

הצהרת קונצנזוס בין לאומית בנוגע להפרעת קשב / ברקלי ועמיתים 2002

הקונצנזוס המדעי והאקדמי אודות קיומה של הפרעת קשב קיים כבר יותר מעשור.

ברקלי Russell Barkley הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הפרעת קשב. יחד עם רבים מעמיתיו הוא פרסם מאמר עמדה אשר דן בנזקים שנגרמים מהצגה תקשורתית מעוותת של הנושא ונותן מענה על טענות שגויות ושאלות נפוצות בנוגע להפרעת קשב.

לקריאת המאמר המלא – לחצו כאן.

למידע כללי על הבעיות בייצוג התקשורתי של המחקר המדעי – לחצו כאן.

לדיווח על פרסומים מטעים – לחצו כאן.


Barkley, R. A., Cook, E. H., Dulcan, M., Campbell, S., Prior, M., Atkings, M., & … DuPaul, G. J. (2002). Consensus Statement on ADHD. European Child & Adolescent Psychiatry, 11(2), 96.
תמונה: By GNOME icon artists CC BY-SA 3.0

נהלים להתאמות בדרכי היבחנות – תשע”ז / משרד החינוך

משרד החינוך פרסם בנובמבר 2016 נהלים להתאמות בדרכי היבחנות לתלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב.

שימו לב

הנהלים של משרד החינוך נוטים להשתנות מעת לעת.
לכן מומלץ לפנות ליועצת בית הספר, או לגורם מוסמך אחר במשרד החינוך,
ולבדוק את הפרסומים העדכניים באתר של שפ”י, שתוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

למידע על אבחון הפרעת קשב – לחצו כאן

למידע על אבחון דידקטי ללקויות למידה – לחצו כאן


הבהרה: נהלי משרד החינוך נוטים להשתנות מעת לעת. בכדי לברר מה הנהלים העדכניים מומלץ לפנות ליועצת בית הספר או לגורם רשמי אחר מטעם משרד החינוך. ניתן למצוא את הפרטים של פניות ותלונות הציבור של משרד החינוך – בקישור הזה
תמונה: By Gideon Tsang CC BY-SA 2.0

שאלות ותשובות בנושא לקויות למידה והתאמות בדרכי הבחנות / משרד החינוך

בינואר 2017 משרד החינוך פרסם מסמך המפרט שאלות ותשובות בנושא לקויות למידה והתאמות בדרכי הבחנות.

שימו לב

הנהלים של משרד החינוך נוטים להשתנות מעת לעת.
לכן מומלץ לפנות ליועצת בית הספר, או לגורם מוסמך אחר במשרד החינוך,
ולבדוק את הפרסומים העדכניים באתר של שפ”י, שתוכלו למצוא – בקישור הזה

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את החוברת של משרד החינוך עבור הורים לתלמידים עם הפרעת קשב – בקישור הזה

ואת המאמר על סטודנטים עם הפרעת קשב – בקישור הזה


הבהרה – נהלי משרד החינוך נוטים להשתנות מעת לעת. על כן מומלץ לפנות ליועצת בית הספר או לגורם רשמי מוסמך אחר, בכדי לברר מה הנהלים העדכניים.
תמונה: By Omrihayu CC BY-SA 4.0

סולמות וחבלים / משרד החינוך

סולמות וחבלים היא חוברת הסבר שנכתבה על ידי השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך עבור הורי תלמידים עם לקויות למידה.

נשמע מעניין?

לקריאת החוברת – לחצו כאן.

קישורים שימושיים נוספים

  • לאמות המידה של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
  • לדגשים בנוגע לאבחון דידקטי בגילאי היסודי – לחצו כאן
  • לחוברת “לגעת מבעד לשריון” עבור הורי תלמידים עם הפרעת קשב – לחצו כאן
  • לחוברת “אם מישהו היה אומר לי” עבור הורי תלמידים עם הפרעת קשב –לחצו כאן
  • למידע בנוגע להתאמות בדרכי היבחנות – לחצו כאן
  • להסברים על ועדת שילוב, השמה וערר – לחצו כאן
  • לפנקס זכויות התלמיד – לחצו כאן
  • לחוברת משיקים על הוראה בכיתות הכוללות תלמידים עם קשיים – לחצו כאן
  • לפניות הציבור של משרד החינוך – לחצו כאן

אהבתם?

כדאי לכם לראות גם את הסרטון של ריצ’רד לבוי “כמה קשה זה יכול להיות” – בקישור הזה

ואת הפוסט על יצירת שיתוף פעולה מול בית הספר – בקישור הזה


תמונה: By BigBrotherMouse CC BY-SA 4.0

“לגעת מבעד לשריון” – תכנית בנושא הפרעת קשב וריכוז / משרד החינוך

התכנית “לגעת מבעד לשריון” פותחה על ידי גף לקויות למידה, שפ”י ועמותת “ביחד”. היא נועדה להקנות לבתי הספר ולצוותים החינוכיים כלים להתמודדות עם תלמידים עם הפרעת קשב.

נשמע מעניין?

להורדת החוברת המלאה – לחצו כאן.

קישורים שימושיים נוספים

  • לאמות המידה של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
  • לדגשים בנוגע לאבחון דידקטי בגילאי היסודי – לחצו כאן
  • לחוברת “סולמות וחבלים” עבור הורי תלמידים עם לקות למידה – לחצו כאן
  • לחוברת “אם מישהו היה אומר לי” עבור הורי תלמידים עם הפרעת קשב – לחצו כאן
  • למידע בנוגע להתאמות בדרכי היבחנות – לחצו כאן
  • להסברים על ועדת שילוב, השמה וערר – לחצו כאן
  • לפנקס זכויות התלמיד – לחצו כאן
  • לחוברת משיקים על הוראה בכיתות הכוללות תלמידים עם קשיים – לחצו כאן
  • לפניות הציבור של משרד החינוך – לחצו כאן

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את הטיפים להכנת שיעורי בית – בקישור הזה

ואת ההסבר על תפקודים ניהוליים והפרעת קשב – בקישור הזה

 

אגף לקויות למידה והפרעות קשב / משרד החינוך (שפ”י)

הידעתם?

בתוך השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ”י), קיים אגף לקויות למידה והפרעות קשב.
כדי לברר מיהם בעלי התפקידים באזור המגורים שלכם כנסו לרשימה הזו.

באתר שפ”י תוכלו להתרשם ממדיניות אגף לקויות למידה והפרעות קשב, כולל הסברים ומסמכים רשמיים בנושא התאמות בדרכי היבחנות. כדאי לקרוא גם את ההגדרה של משרד החינוך להפרעת קשב וללקות למידה.

אהבתם?

לדגשים בנוגע לאבחון דידקטי בבית הספר היסודי – לחצו כאן

לחוברת של משרד החינוך על הפרעת קשב – לחצו כאן

הוועדה לבדיקת הטעיית הציבור ומועצת העיתונות – כתובות לדיווחים על פרסומים מטעים

הוועדה לבדיקת הטעיית הציבור פועלת מטעם משרד הבריאות, בשיתוף משרד התמ”ת למען מניעת הטעיית הציבור ביחס למוצרי בריאות.
הוועדה מפרסמת את הפניות ואת ממצאי הבדיקות לידיעת הציבור ומאפשרת הגשת תלונה בדבר הטעייה בפרסום של מוצר בריאות.

אין מדווחים?

הדיווח צריך לכלול את המקור ואת המידע שאתם מבקשים לבדוק.

נשמע מסובך? אל חשש!

הכנו עבורכם נוסח לדוגמה

מלאו את הפרטים הרלוונטיים לכל מקרה והוסיפו פרטים נוספים על פי צורך.

לכבוד מזכירת הועדה לבדיקת הטעיית הציבור.
ברצוני לדווח על הטעיית הציבור באתר/פרסום/כתבה של _____ בכתובת ____, שבו כתוב ______ (ציטוט או צילום מסך).
מוצגים שם לציבור מוצרים/שרותים כתורמים לבריאות והמותווים ע”י המשווק כטיפול, מניעה ואבחנה של מחלות ומצבים רפואיים, ללא אישור משרד הבריאות.

לאן שולחים את הדיווח?

הסברים ופרטי יצירת הקשר עבור דיווחים, נמצאים באתר הוועדה – בקישור הזה.
(צריך ללחוץ על הכותרת “איך מגישים את התלונה”)

וזהו, תודה על המאמץ!


דוגמאות נבחרות

כדי שתדעו שזה גם עובד, אני מצרפת פה קישורים לדוגמאות של מכתבים שנשלחו מטעם הוועדה להטעיית הציבור בעקבות דיווחים:

  • למכתב שנשלח למדור הבריאות של Ynet בקשר לכתבה מטעה של יפה שיר רז – לחצו כאן
  • למכתב שנשלח אל מר ‏יואב‏ פנחס בנוגע לפרסומים מטעים של מרכז אוצרות – לחצו כאן
  • למכבת שנשלח לאתר מאקו בעקבות עידוד לצריכת סמים מסוכנים והטעיית הציבור – לחצו כאן

רוצים לעזור?

מתברר שהוועדה לבדיקת הטעיית הציבור סובלת ממחסור במשאבים המקשה עליה לתת מענה מהיר ויעיל לשלל הפניות שמגיעות אליה. לכן מומלץ לפנות לגורמים הבאים כדי להבהיר להם את חשיבות הוועדה ולבקש מהם להגדיל את מסגרת התקציב ולהקצות יותר כוח אדם לפעילות מבורכת וחיונית זו:

 


דיווח על פרסומים מטעים בעיתונות

שימו לב – במידה והמידע המטעה שנתקלתם בו פורסם במסגרת העיתונות, יש גורם נוסף שכדאי לפנות אליו: מועצת העיתונות

כתובת הדוא”ל של מועצת העיתונות היא: moaza@m-i.org.il

כמו כן, כדאי לפנות גם למערכת של הגורם המפרסם – פרטים ליצירת קשר צריכים להופיע באתר של כל ערוץ ועיתון.


אהבתם?

למידע כללי על הבעיות בייצוג התקשורתי של המחקר המדעי – לחצו כאן.

להצהרת קונצנזוס בין לאומית בנוגע להפרעת קשב – לחצו כאן.

אמות מידה לאבחון הפרעת קשב / משרד הבריאות

הדרך היחידה לשלול או לאמת את החשד לקיומה של הפרעת קשב וריכוז ADHD, היא אבחון מקצועי מלא על ידי איש מקצוע רפואי שהוסמך לך. זאת משום שהפרעת קשב היא רק גורם אפשרי אחד לקשיי קשב ולכל גורם מתאים טיפול אחר. לכן חשוב מאוד לוודא מה המקור או המקורות לקשיים לפני בניית תכנית העבודה הטיפולית עבור כל מקרה.

איך אפשר לדעת מהו אבחון רציני?

קוראים את אמות המידה לאבחון של משרד הבריאות – בהצלחה!

ו… אם הקישור הקודם לא נפתח לכם – כנסו לכאן

 

מי יכול לאבחן הפרעת קשב וריכוז ADHD?

בנוסף לנוירולוגים, פסיכיאטריים ורופאים התפתחותיים, משרד החינוך מעביר הכשרות לאבחון הפרעת קשב גם לרופאי משפחה ורופאי ילדים. רופאי ילדים ומשפחה שעברו את ההכשרה הייעודית וצברו ניסיון בתחום של הפרעת קשב, מוסמכים לאבחן הפרעת קשב.

  • לרשימת הרופאים שעברו הכשרה ייעודית של משרד הבריאות – כנסו לכאן

כמו כן, חשוב לדעת שפסיכולוגים לא יכולים להשלים את האבחון בכוחות עצמם ועל כן עליהם להפנות את המאובחנים לרופא לביצוע בדיקה גופנית, שלילה של תחלואה נלוות ובירור הצורך בטיפול תרופתי. זאת משום שהאבחון של הפרעת קשב חייב לכלול הערכה או שלילה של התחלואה הנלוות, כפי שמצויין בסעיף 2.2.

  • להסבר על אבחנה מבדלת והחשיבות שלה לתהליך האבחון – כנסו לכאן

רוצים ללמוד עוד?

להסבר על מבחנים ממוחשבים והתפקיד שלהם ככלי אבחון אופציונליים – כנסו לכאן

להסבר על אבחון בגיל הרך – כנסו לכאן


תמונה: By Mimooh CC BY-SA 3.0

תפריט נגישות