דגשים להנחיית הורים בנוגע לאבחון דידקטי לפני כיתה ב’ / חן ספקטור

פוסט זה נועד להציג דגשים חשובים להנחיית הורים בקשר לאבחון דידקטי לפני כיתה ב’.
אמ;לק – לא להסתפק ב”אי אפשר לאבחן עכשיו”, לוודא מענה הולם עד האבחון ולשלול הסברים נוספים למקור הקושי.

מידע כללי

לקות הלמידה הנפוצה ביותר היא דיסלקציה (=> לקות בקריאה). דיסלקציה בדרך כלל מגיעה עם דיסגראפיה (=> לקות כתיבה). בנוסף, ביותר מחצי מהמקרים לקות למידה באה גם עם הפרעת קשב.

חשד לדיסלקציה מאמתים או שוללים על ידי אבחון דידקטי.
אבל!!!!
אם הילד מתחת לכיתה ב’ לרוב יגידו להורים שאי אפשר לאבחן ויסתפקו בכך.

מדוע?

הרציונאל המקצועי/אקדמי/תאורתי מתבסס על שני שיקולים עיקריים:

1. דיסלקציה נובעת מליקוי במנגנון הפונולוגי. מנגנון זה מבשיל בסביבות גיל 6, אך הוא יכול גם להמשיך להתפתח גם עד גיל 7. כתוצאה מכך, לפני גיל 7-8 אפשר לדעת רק האם היכולת הפונולוגית בשלה או לא.
   אם כן, מה טוב. אם לא, קשה לדעת מה הסיבה לקשיי הקריאה של הילד. זאת משום בגילאים אלו הנמכה בתפקוד הפונולוגי עקב התפתחות מאוחרת מתנהגת ממש כמו הנמכה בתפקוד בעקבות לקות במנגנון הפונולוגי. מה בכל זאת ההבדל?
   ילדים שאין להם דיסלקציה, אלא רק עיקוב התפתחותי של המנגנון הפונולוגי, יראו קפיצה משמעותית ביכולת הקריאה ברגע שהמנגנון מבשיל דיו. זאת בעוד שאצל ילדים עם דיסלקציה זה לא יקרה, משום שהליקוי במנגנון זה מונע ממנו להגיע לרמת תפקוד של בשלות מלאה.
   על כן, הדרך היחידה לדעת באופן חד משמעי את מקור הקשיים היא לחכות ולראות מה קורה….
2. לרכישת קריאה לא מספיק רק מנגנון פונולוגי תקין, אלא יש צורך לרכוש גם את המיומנות הטכנית על ידי הוראה ותרגול. לכן לפני סוף ב’ קשה לדעת האם קושי בקריאה נובע ממנגנון פונולוגי לקוי, או מכך שהילד פשוט לא הספיק לרכוש את הקריאה. אם מדובר בחסך בהוראה הרי שברגע שתינתן מספיק הוראה הפער מול בני הגיל צפוי להיסגר. לכן, גם במקרה זה כדי לדעת באופן וודאי, צריך לחכות עד שהילד יצבור מספיק “שעות לימוד” בקריאה.

כלומר, ההמתנה עד סוף כיתה ב’ נועדה לסנן באופן טבעי תלמידים מתקשים, אשר ישלימו את הפער בכוחות עצמם עם ההבשלה הפונולוגית והחשיפה לתרגול והוראה.

מה הבעיה?

הבעיה היא ההשלכות של הקושי בלמידה על המצב הרגשי/חברתי/אקדמי של הילד עד שהפער נסגר ו…. כמובן, המצב של אותם ילדים שעבורם לא נסגר הפער, משום שמקור הקושי שלהם הוא לקות קריאה ולא הבשלה מאוחרת או חסך בהוראה.
כאן יגידו המומחים שבכל מקרה הטיפול העיקרי ללקות למידה הוא הוראה מתקנת. על פי טענה זו חבל על הכסף של ההורים, כי אפשר להתחיל בה גם בלי אבחון. הטענה הזו מתבססת על ההנחה שלהוראה מתקנת אין נזק או סיכון במקרים שבהם אין לקות למידה (פרט לעלות ולזמן של הטיפול), כך שבמקרה הכי גרוע הילד מתקדם מהר בזכות הטיפול וכשייסגר הפער אפשר להודיע להורים שאין צורך בטיפול נוסף. אבל….

למה בכל זאת זו בעיה?

קודם כל כי רוב אנשי המקצוע שאומרים “לא לאבחן עכשיו” לא טורחים להדגיש שעד מועד האבחון יש לטפל ולא מסבירים להורים מהו הטיפול הנדרש. תוסיפו לזה את העובדה שהוראה מתקנת אינה זולה ועל כן לא נגישה לאוכלוסיות שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. לא רק זאת, אלא שכדי לקבל הכרה ממסדית ומשאבים מבית הספר שיכולים לעזור במימון הטיפול, בדרך כלל צריך להציג את אותו האבחון שאמרו להורים לא לעשות.
לכן, מה שבדרך כלל קורה בשטח זה שילדים עם לקות קריאה לא מאותרים ולא מטופלים עד סוף כיתה ב’. ילד עם לקות קריאה שלא טופל כל כך הרבה זמן ובתקופה מאוד קריטית לגיבוש האישיות וההערכה העצמית עלול לפתח שלל בעיות חברתיות, התנהגותיות ורגשיות שאחר כך יהיה מאוד קשה לתקן אם בכלל. כמו כן, אותו ילד יצבור פער אקדמי בחומרי הלימוד, שמבוססים בעיקרם על חומר כתוב שלא נגיש לו. מענה הולם ומוקדם יכול למנוע או לצמצם באופן משמעותי צבירת פערים והתפתחות של בעיות משניות.
ככל שהטיפול מתאחר, כך המצב מחמיר.
בהקשר הזה חשוב לציין גם שהתורים לאבחון יכולים להיות ארוכים מאוד וגם את זה בדרך כלל לא אומרים מראש להורים. כך שהורה שפעל לפי הנחיות כאלו ורק בסוף כיתה ב’ התחיל לפנות לאבחון, עלול לגלות שהתור הפנוי הראשון הוא רק כמה חודשים טובים לתוך כיתה ג’ …..

למה זאת בעיה גדולה עוד יותר?

כמו שיש לא מעט גורמים נוספים לקשיי קשב פרט להפרעת קשב, כך יש גם גורמים נוספים לקשיי קריאה שאינם לקות קריאה. למשל: הפרעת קשב, קשיים רגשיים, בעיות בשמיעה/ראייה, לקות שפה, בעיות בתפיסה ובעיבוד החזותיים ועוד. על פי רוב אפשר לאבחן ולטפל בגורמים האלו בגילאים הרבה יותר צעירים. לכן ההנחיה הכללית להורים לא לאבחן לפני כיתה ב’, עלולה למנוע טיפול שיכול להתאים כבר באותו הרגע לגורמים שאינם לקות קריאה במידה והם קיימים.
משום שהדרך היחידה לדעת אם הם קיימים או לא היא אבחון, זה ממש לא אחראי להנחות הורים להמתין עם אבחון דידקטי בלי להגיד להם לאילו בדיקות ואבחונים אחרים הם צריכים ללכת בינתיים.
אני מזכירה שרוב הציבור לא יודע להבחין בין הבדיקות והאבחונים השונים. לכן צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שאם אומרים להורים “אי אפשר לאבחן” הם יבינו שזה כולל הכל ולא ידעו להבדיל בין אבחון דידקטי לכל השאר.

אז מה כן צריך לעשות?

1. להדגיש באופן ברור ונחרץ את הצורך בהוראה מתקנת עד לאבחון ולהסביר למה זה כל כך חשוב.
2. להסדיר את הנושא מול משרד החינוך, כך שיהיה ניתן להקצות משאבים הולמים עבור ילדים מתקשים בקריאה גם ללא אבחון.
   בהתחשב בכך שמשרד החינוך לא ידעו ביכולתו לתת מענה הולם לתלמידים בעלי לקויות למידה, הרי שזהו תפקידם של אנשי המקצוע לתת מענה ביניים ולו רק בצורה של הערכה ראשונית ללא אבחנה רשמית, שתאפשר את קבלת המשאבים הנחוצים לילד עד מועד האבחון המלא והפורמלי.
3. להנחות את ההורים לבדוק ולשלול מקורות נוספים לקושיים שעבורם יש אפשרות לאבחון וטיפול גם בגילאים צעירים יותר.

זה הכל ידידי, שאלות, טענות ומענות בתגובות 🙂

 

אהבתם?

כדאי לכם לבדוק גם את ההסבר על האבחון בשירות ההורה – בקישור הזה

ואת הנחיות משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – בקישור הזה