הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כ”מוצא אחרון” **במקרים שהוא נחוץ** / חן ספקטור
בפוסט זה אתאר את הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כ”מוצא אחרון” **במקרים שבהם הוא נחוץ**
שימו לב: הדיון הזה לא עוסק במקרים בהם הטיפול התרופתי אינו נחוץ, או במקרים שעבורם הוא אינו מתאים.
כמה הבהרות לפני שמתחילים:
- הטיפול התרופתי ניתן רק דרך רופא שהוסמך לכך, אם הוא לא עוזר מספיק או מפריע יש לחזור להתאמה.
- המענה המלא להפרעת קשב הוא רב תחומי ומותאם אישית.
- השיקול הרלוונטי היחיד הוא טובת האדם, עם זאת לפעמים קשה לדעת מה הכי טוב.
- נא להקפיד על כללי הדיון כפי שמפורטים בהסבר על קבוצת הפייסבוק שלנו.
מדוע לא כדאי לדחות את הטיפול התרופתי כשהוא נחוץ?
- נזק מצטבר שעדיף שלא יהיה – מניעת טיפול עלולה ליצור פערים בידע, מיומנויות וניסיון חיים שאחר כך קשה יותר להשלים. כמו כן, היא עלולה ליצור קשיים רגשיים וחברתיים משניים שמאוד מסבכים את כל העסק, מייקרים ומקשים על הטיפול בהמשך.
- השלכות רגשיות של האווירה השלילית סביב הנושא – במיוחד עבור ילדים, צריך לזכור שהם קולטים יפה יפה מה הלך הרוחות של הבית. גם אם לא נאמר להם במפורש, הם יבינו שזה משהו רע שההורים לא רוצים לתת להם. מן הסתם, הם לא ישמחו וירגישו נוח לקחת את אותו “טיפול נוראי ומסתורי” לכשיגיע הזמן ולא תהיה ברירה אחרת. כך שבנוסף להתמודדות עם הנזק המצטבר שעלול להיווצר מתקופת ההימנעות, עכשיו גם עלולים להתמודד עם חששות והתנגדויות לגיטימיים של הילד מאותו דבר שהוא קלט מההורים שלא כדאי לתת לו. תחשבו רגע איך אתם הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם שעכשיו אתם צריכים לקחת את אותו דבר “נורא” שעד עכשיו הפכו עולמות כדי לא לתת לכם אותו….
- תחושת כישלון ופגיעה בדימוי העצמי – אם הילד מקבל את הרושם שהטיפול התרופתי ניתן רק כי שאר הטיפולים לא הצליחו, הוא יכול לחשוב באופן שגוי שזה אשמתו (כי הוא לא הצליח להשתפר בטיפולים האחרים) או שאולי מה שיש לו הוא כל כך “נוראי” כי רק אותו “כדור נורא” יכול לעזור. חשוב לזכור שלילדים עדיין אין חשיבה מופשטת. הם לא תמיד יוכלו להבדיל בין חוסר הצלחה של טיפול מסוים לחוסר הצלחה של עצמם. הם גם לא תמיד יוכלו להבדיל בין התסמינים של הפרעת קשב כפי שבאים לידי ביטוי בהתנהגות שלהם לבין הזהות של עצמם. זה יכול לבוא מאוד לא טוב לדימוי העצמי. אגב, אותה השפעה עלולה להיות גם בכיוון ההפוך שבו מתייחסים להפסקה או הפחתה בשימוש של התרופות כמדד להצלחה – מהלוגיקה הזאת נובע שהמשך הטיפול הוא כישלון.
- קשר בין רגש לקוגניציה – כל הסעיפים הקודמים מתארים בין היתר השלכות פוטנציאליות על הפן הרגשי. משום שיש קשר בין רגש לקוגניציה, תחושות של פחד, כישלון, עצב (וגרסאותיהן העוצמתיות יותר שאני מקווה שלא תחוו) עלולות לפגוע בריכוז. הפגיעה הרגשית המשנית בתפקודי הקשב נוספת על הפגיעה הראשונית בתפקודי הקשב שנובעת מהפרעת הקשב ומפחיתה עוד יותר את המשאבים הקוגניטיביים שפנויים להתמודדות. שוב, יוצר בעיות משניות ומקשה על כל ההתמודדות.
הבהרה: אני מתייחסת לכל אלו רק במצבים שגורמים להימנעות מטיפול תרופתי נחוץ. למרבה הצער ישנם גם מקרים חמורים יותר, שבהם חוסר המודעות והסטיגמה מונעים גם אבחון של הפרעת קשב ובכך גם כל טיפול אחר, כך שהאדם נשאר ללא כל מענה לקשיים שלו. כמו כן, אני נחשפת ללא מעט מקרים בהם החשש מהטיפול התרופתי גורם להימנעות מאבחון של לקויות למידה, שעבורן בכלל לא קיים טיפול תרופתי גם אם מאוד היינו רוצים. בואו נפסיק עם זה, בבקשה. די. בבקשה
מדוע הסוגיה של הטיפול התרופתי לא צריכה להשפיע על האבחון?
- הטיפול התרופתי רלוונטי רק להפרעת קשב – יש הרבה דברים שנראים כמו הפרעת קשב אבל הם לא והם צריכים טיפול אחר. אם לא הולכים לאבחון משום שחוששים מהטיפול התרופתי להפרעת קשב, יכול להיות שיש שם קושי אחר, שמצריך טיפול אחר בכלל שלא יודעים עליו ולא מטפלים בו כי לא יודעים על קיומו. לכן, בבקשה בבקשה – לכו לאבחון.
- אבחון זה לא טיפול – האבחון הוא רק בדיקה/מדידה. הוא לא משנה שום דבר, הוא רק אומר מה יש. זה נותן לכם מידע נוסף כדי לקבל את ההחלטות. תמיד כדאי לבסס החלטות על כמה שיותר מידע, לצערי אין מחסור באי-וודאות בעולמינו וככלו שתדעו יותר כך תוכלו להיות יותר בטוחים בכיוון שבחרתם, יהיה אשר יהיה.
- האבחון לא מחייב אתכם לשום דבר – אף אחד לא יכול להכריח אתכם לקחת תרופות או לתת לילדכם תרופות ללא רצונכם. רק רופא יכול לאשר, אבל ההחלטה הסופית היא בידיכם. כל אדם אחר שאינו רופא שמוסמך ומורשה לטפל בהפרעת קשב לא יכול להכריח אתכם, אם מפעילים עליכם לחץ מבית הספר או כל דמות סמכות אחרת – זה לא חוקי, אפשר ורצוי לדווח עליהם.
- תהליך האבחון לא מחייב נטילת תרופות – לעתים קופות החולים דורשות את הבדיקה הממוחשבת שאינה חיונית לאבחון מצרכים ביורוקרטיים. אפשר לעשות רק את מדידת הבסיס ללא החלק השני עם התרופה ואם מתחרטים אפשר תמיד לבוא ולהשלים.
- אף אחד לא צריך לדעת – המאבחן מחויב לסודיות מלא כלפיכם (תוודאו את זה במפגש הראשון), אתם לא חייבים להעביר הלאה את האבחון לאף אחד אם לא בא לכם. זה שלכם בלבד.
אז בבקשה בבקשה, גם אם אתם חוששים מהטיפול התרופתי או שעוד לא גיבשתם את דעתכם – לכו לאבחון. קודם כל תראו אם זה בכלל רלוונטי ואם כן יהיה לכם יותר מידע לקבל החלטה.
שימו לב: חשוב להקפיד ללכת לאבחון מקצועי מלא שמתבצע על ידי אנשי המקצוע המוסמכים לכך. למידע נוסף על הקריטריונים של משרד הבריאות בנוגע לאבחון הפרעת קשב – לחצו כאן
בלבול בין מטרה לכלי
המטרה של הטיפול בהפרעת קשב היא שיפור התפקוד ועלייה ברמת החיים. הטיפול התרופתי הוא רק אחד מבין מערכת שלמה של כלים העומדים לרשות האדם או הוריו להגשים מטרות אלו. אף אחד לא צריך את כל הכלים והאפשרויות ולא הכל מתאים לכולם. השאלה היא מהו השילוב האידיאלי של כלים וטיפולים שהכי יעזרו לאדם מסויים, ברגע נתון ובהקשר מסויים. אם הטיפול התרופתי הוא אחד מהם – יש להשתמש בו, אם לא – אז לא. פשוט.
בהקשר זה לא כדאי להציב מטרה של הימנעות או הפחתה של השימוש בטיפול התרופתי, כי בנוסף לנזק הרגשי המשני שעלול להיווצר, אתם מסירים את עיניכם מהמטרה העיקרית – שהיא כאמור טובת האדם. הרי לכל טיפול יש יתרונות וחסרונות משל עצמו, בכל מקרה צריך להכיר אותם ולהתחשב בהם לפני קבלת ההחלטה. הטיפול התרופתי לא שונה מכל טיפול אחר בהיבט הזה. לכן, כאשר מתייחסים לטיפול התרופתי ככלי ולא כמטרה, אין לשימוש בו או להימנעות ממנו תחושה של הצלחה או כישלון והדגש הוא על רמת התפקוד ואיכות החיים.
זה לא הכל או כלום
הטיפול התרופתי ניתן על פי צורך תוך ייעוץ עם הרופא. יש כאלו שלוקחים למשך שנים לאורך כל היום. יש כאלו שצריכים רק למצבים מסויימים או לתקופות מסויימות. לפעמים יש מצבים/פעילויות/הקשרים שעבורם הטיפול התרופתי משפיע באופן שונה (עוזר, לא משנה או מפריע) וצריך לקחת בהתאם (ללימודים כן, לחוג לא או להפך).
כמו כן, חשוב להדגיש שאם ניסיתם פעם אחת, זה לא מחייב אתכם להמשיך לכל החיים. ההשפעה של התרופה היא בזמן הפעילות בלבד ואם יהיו תופעות לוואי הן יעברו תוך כמה שעות מתום ההשפעה. כלומר, לטוב או לרע ביום שלמחרת המצב כבר יחזור לקדמותו. אם הניסיון לא היה טוב, לחזור לרופא, לתאר בדיוק מה היה ולבקש משהו אחר.
כשזה עובד זה עובד. לכן אם יש ספק, זה סימן שלא עובד וצריך לחזור לרופא. חשוב לזכור שמדובר בתהליך המצריך אורך רוח, רופא טוב וטיפת מזל. הניסיונות הראשונים לא תמיד עולים יפה, אך הם לא בהכרח מעידים על התגובה לכדורים/מינונים אחרים.
אחרי שניסיתם את כל האפשרויות מול הרופא והגעתם לתרופה/מינון האופטימליים, אתם יכולים סוף סוף לראות מה ההשפעה שלה במקרה הספציפי שלכם לטוב או לרע. כשהידע הזה יהיה ברשותכם תהיו במקום הכי טוב להחליט אם, למה, כמה ומתי להשתמש (והכל בליווי הרופא כמובן). אם עברתם על הכל ולא מצאתם, לפחות אתם שקטים שעשיתם את כל מה שניתן.
דברי סיום
זהו, אוהבת אותכם, מאחלת לכולם בהצלחה. מקווה שלא חפרתי יותר מידי ומצפה לראות את התגובות שלכם לכל הנושא הזה 
אל תשכחו להיות מדהימים!!!
אהבתם?
כדאי לכם לראות גם את הסרטון “תודה שטיפלת בי” – בקישור הזה
ולקרוא את העדות האישית של חלי גולדנברג על הפרעת הקשב שלה – בקישור הזה