המחיר ה-לא (רק) כספי ב”טיפולי-סרק” / רונה יהב

הורים רבים מחזיקים בתפיסה השגויה, שכל טיפול שאינו “קונבנציונאלי” לא יכול לשאת הפסד מלבד זה הכספי – “מקסימום זה לא יעזור…”.

אני רוצה להתייחס למחיר שאינו כספי בריבוי “טיפולי-סרק”

בכל טיפול חדש מונחים על הכף: תקווה של ההורים, תקווה של הילד, תיווך לילד למה הוא צריך לעשות משהו שלרוב יהיה לא נעים (כמו להתאמן על תוכנה סופר-מתסכלת או לבלוע משהו מגעיל…), לגייס את שיתוף הפעולה שלו (מי שמבין הפרעת קשב יודע שזהו אתגר בפני עצמו), להכניס גם אותו ל”לופ” הזה (כי בתוך תוכם מה שהילדים רוצים זה שנהיה מרוצים מהם, ולשם כך הם כן מתאמצים מאוד)… ואז זה לא עובד.

אז הילד כביכול “נכשל” בעוד משהו, ואיבדנו עוד קצת אמון בסוגי טיפולים, אבל בינתיים גם לא נתנו לו מענה שיוכל לעזור – כי אנחנו עדיין מחפשים “פתרון-קסם“.

 

למסכת הזאת יש מחירים שאינם נאמדים בכסף

כשהילד מנסה עוד משהו ועוד משהו ללא הועיל – זה לא כיף. צריך לתווך לו את העניין, זה נכנס לתוך מערכות היחסים, יוצר משבר אמון להורים, משבר אמון של הילד בהוריו, ואולי חמור מכול – בעצמו.

כל זה קורה בשנים שבהן הוא בונה את דימויו העצמי ואת תחושת הערך שלו.

 

משמעות החוויה היא להיכשל בכל פעם, לשאת עוד מפח נפש, להתאכזב שוב – לא מהכסף, אלא מהתקווה ששוב מתנפצת וממגוון המשאבים שירדו לטמיון.

 

בסופו של דבר, תהיה גישתנו אשר תהיה, הרי כולנו רוצים לעזור לילדים שלנו!

אנא, היו מודעים וסלקטיביים בבחירת טיפולים לילדכם, וזכרו שהמחיר בריבוי ניסיונות כושלים כאלה עלול להיות הרבה מעבר לכספי, ואף לא התייחסתי כאן לסכנות של ממש שלעתים טמונות בטיפולים מפוקפקים (כמו הפקרת הילד בידי מישהו שאינו מחזיק בהכשרה מתאימה / קבלת עצות ממי שלא הוסמך לתת אותן – ונתקלתי בכאלה שהצריכו ייעוץ רפואי או היו לא פחות ממסוכנות).

כשאתם בוחנים טיפול כלשהו ושואלים את עצמכם, “מה כבר יש לי להפסיד?” – אל תתייחסו לשאלה כרטורית, כי לפעמים התשובה עליה תהיה – “הרבה מאוד“.

 

אהבתם?

כדאי לכם גם לקרוא את הפוסט על הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כ”מוצא אחרון” – בקישור הזה

ואת הדף המרוכז בנוגע לאפשרויות טיפוליות להפרעת קשב – בקישור הזה