אל תפחדו מהפרעת קשב, תכירו אותה / בשורה

בתור ילדה הייתי מקרה קלאסי של ילדת קש”ר (=> קשב וריכוז). לא הקשבתי בכיתה, בקושי עשיתי שיעורי בית, שכחתי כריכים בתיק, הייתי שקטה וחולמנית והמחברות שלי היוו אילוסטרציה של המחשבות שלי: מבולגנות, מלוכלכות ומלאות ציורים, שירים וסיפורים.

הבעיה?

קיבלתי מאיות.

איך זו בעיה, אתם שואלים?

ובכן, מסיבה מאוד לא ברורה, בישראל מתייחסים להפרעות קשב וריכוז כאל לקות למידה במקום כאל הפרעה נוירולוגית. התוצאה היא שילדים מחוננים עם הפרעות קש”ר היו צריכים להיות מופרעים ממש כדי בכלל להישלח לאבחון.
כשהייתי בת 12 אבי אובחן עם הפרעות קש”ר ומיד אמר “גם לבתי יש”. בכל כוחו ניסה לקחת אותי לאבחון, אך ללא הועיל. בשביל לאבחן יש צורך במילוי שאלון ע”י המחנכת, ועד סוף כיתה ח’ המחנכות שלי סרבו באופן נחרץ למלא את השאלון.
זאת למרות שלא הייתי משתתפת בכיתה אלא אם המורה היתה עושה “שגיאה” לשונית או מתמטית (כי רק אני שמתי לב לזה), למרות שהוציאו אותי מהכיתה כשלא הייתי מוכנה “להקשיב” בלי לקשקש במחברת, ולמרות שישבתי וקראתי בכיתה ספרי פנטזיה במקום תנ”ך והסטוריה.

למה?

כי עדיין קיבלתי מאיות.

כמה זה יכול להימשך?

בסופו של דבר, בעקבות המעבר שלי לפנימיה בכיתה ט’, שכנענו את המחנכת בסוף כיתה ח’ למלא את השאלון. אמרתי לה “מקסימום יגידו שאת צודקת ואין לי כלום, מה אכפת לך? גם ככה אני כבר לא אהיה פה”.
הלכנו עם השאלון המלא למרפאת התפתחות הילד הקרובה לבית ולאחר ראיון של חצי שעה אובחנתי עם הפרעות קש”ר.
סיימתי תיכון בהצטיינות בזכות הקונסרטה. אפילו עזרתי לחברה לגשת לאבחון אחרי שהיא התקשתה ב5 יח”ל מתמטיקה “כי המזגן והפלורוסנט מפריעים לי לחשוב”.
במהלך התיכון גם נתקלתי בנערות עם לקויות למידה שקיבלו ריטלין בלי סיבה מלבד הלקויות שלהן. הן אובחנו באופן שגוי עם הפרעות קש”ר והתלוננו בלי סוף על כאבי הראש והעייפות שהריטלין עושה להןם “סתם”. הן קראו לזה סם, ואני קראתי לזה תרופה.

הסיפור שלי לא נגמר כאן.

5 שנים לאחר סיום התיכון, אחרי שעבדתי ללא קונסרטה, התחלתי ללמוד.
ניסיתי להתחיל בלי קונסרטה, אבל כשהגיעה תקופת המבחנים הראשונה ואיתה הנכשל הראשון, הבנתי שאני צריכה את זה כדי ללמוד. אז ניסיתי לחדש את המרשם.
הבעיה? האבחון “פג תוקף”. אני צריכה לשלם אלפי שקלים למכון, או למצוא רופא משפחה עם התמחות בהפרעת קש”ר (שהם קשים להשגה). נוירולוגים לא רצו לחדש לי את האבחון ללא אישור פסיכיאטר בגלל הפרעת חרדה שהופיעה בשנים האחרונות, והתור הקרוב לפסיכיאטר הוא בעוד חצי שנה.
לא וויתרתי. קיבלתי 20 כדורים של ריטלין לתקופת המבחנים ההיא (שבזכותם עברתי עם ממוצע מעולה), והתחלתי לנסות להשיג תור לאחת מ3 רופאות המשפחה שעוסקות בהפרעות קש”ר בסביבה שלי.
הראשונה שמה אותי ברשימת המתנה (ולא חזרה אלי עד היום), השניה מעולם לא ענתה, ולשלישית הצלחנו להשיג תור רחוק. בסופו של דבר, ממש בנס, השגנו תור ממש שלושה שבועות לפני סוף הסמסטר והנה סוף סוף הקונסרטה בידינו.

הפרעת קשב עלתה לכותרות

התקשרות היום מלאה בסיפורי זוועות על שימוש לרעה בתרופה, אבל הבעיה שלנו בארץ היא לא הריטלין עצמו. אין שום בעיה עם הטיפול התרופתי של הפרעת קשב ברגע שהוא ניתן לאחר אבחון מקצועי מלא ובפיקוח רפואי על פי חוק.
הבעיה שלנו היא חוסר הבנה של ההפרעה, ותפיסה שלה כ”לקות למידה” במקום ההפרעה הנוירולוגית שהיא הפרעת קשב וריכוז.

בקשה אישית!

אנא מכם, אל תשלחו רק ילדים שקשה להם ללמוד לאבחון. שימו לב האם הבעיה כאן היא באמת בקשב והריכוז, או שמא הבעיה בחוסר מוטיבציה או באמת בקשיי הבנה. בדקו האם יש בעיות בתחומים אחרים? היעזרו באנשי מקצוע ואספו מידע אמין.
הריטלין הוא לא הבעיה. הריטלין הוא גם לא הפתרון.
הבעיה היא אבחון יתר ומידע שגוי, והפתרון הוא תשומת לב ומחקר נכון.

זכרו:

הפרעת קשב היא לא לקות למידה וייתכן שכלל לא תפגע בציונים. לא צריך לדעת אם יש או אין הפרעת קשב כדי להפנות לאבחון, מפנים לאבחון כשיש חשד כדי לאמת או לשלול אותו.
ילד מחונן שלא מוכנים לאבחן אותו נופל בין הכיסאות.
אל תהיו אלה שמונעים תרופה ממי שצריך אותה.

 

 

אהבתם?

קראו את המאמר על מחוננות והפרעת קשב – בקישור הזה

ואת ההסבר על הנזק שבהתייחסות לטיפול התרופתי כמוצא אחרון – בקישור הזה