והילד הזה הוא אני… / אופיר בוסקילה
“והילד הזה הוא אני… “
הילד הזה שכולם מסביב קראו לו אסטרונאוט ועד גיל מסויים הוא ראה את זה כמחמאה. ובאיזשהי נקודה התחיל לשנוא את זה.
הילד הזה ששכח סווצ’רים על בסיס שבועי בבית הספר והשרת כבר הכיר אותו קבוע מהפינת אבדות ומציאות.
הילד הזה שכולם קראו לו אבו נזק.
הילד הזה שהרגיש שכל הזמן הראש שלו מפוצץ במחשבות. כל הזמן.
הילד הזה שברגע שהוא הרגיש שהוא נמצא במקום הנכון כאילו העולם עצר מלכת וכל הכוכבים הסתדרו בידיוק בצורה המדוייקת.
הילד הזה ולקח לו הרבה מאוד זמן להבין איך נוסעים בלי לדפוק את הרכב.
הילד הזה שניסה למלצר אחרי הצבא וכל הזמן שכח להעביר הזמנה של מנות כי ביקשו ממנו כוס מים בין לבין.
הילד הזה עם השמיעה המוזיקלית שמגיל 9 כבר הצליח לנגן כל שיר ביקשו ממנו.
הילד הזה שלפעמים חווה ברגישות אין סופית את מה שקורה לאנשים סביבו. וברגע של חוסר ריכוז העליב מבלי להתכוון, לא יתייחס והגיב באדישות כי מחשבה אחרת תפסה לו את תשומת הלב.
הילד הזה שכעס על עצמו כל כך בכל פעם ששכח את האוכל שאמא הכינה לו לקחת לדירה.
הילד הזה שקנה כבר כל כך הרבה מטענים כי הוא אפילו לא יודע איפה הוא השאיר אותם.
הילד הזה שמהרגע שהתשתחרר הקים בעשר אצבעות עסק עצמאי.
הילד הזה שלימד את עצמו בכוח להיות מסודר איפה שחשוב להיות.
הילד הזה שלימד את עצמו לשבת על התחת גם כשפחות מעניין.
הילד הזה שהצליח לגייס את כל היצירתיות, אמביציה ואנרגיה בשיאו של משבר הקורונה להמציא את העסק שלו מחדש ולהפוך את הלימון ללימונדה.
הילד הזה שהצליח לסיים תואר ראשון למרות רגעים של מלחמה עם ראש מלא במחשבות.
הילד הזה שתמיד מוצא את הדרך לחשוב אחרת ולהביא פיתרון אחר.
הילד הזה שהצליח להגיע לעסק עם אלפי לקוחות בתחום שהוא אוהב.
הילד שכל כך רצה אהבה ולפעמים כל כך התאמץ להישאר מרוכז בשיחה פשוטה בדייט.
הילד הזה שתמיד לסביבה היה נראה שמסתדר תמיד בכל סיטואציה לפעמים דברים הלכו כל כך קשה.
הילד הזה שהתאכזב מעצמו כל כך הרבה פעמים כי הוא לא הצליח להיות מרוכז ברגעים שהכי היה צריך.
הילד הזה ששכח שיש לו פגישה חשובה באותו יום, למרות שזה היה לו כל כך חשוב וכולם חשבו מסביב שהוא מזלזל.
הילד הזה שרק כשממש לא הייתה ברירה הסביר את מה שקרה בכך שיש לו הפרעת קשב ולא תמיד הבינו מסביב.
הילד הזה שהוא מי שהוא היום בזכות הורים שלא הפסיקו להאמין ולתמוך בו לרגע.
הילד הזה שפתאום לקראת גיל 30 מבין שיש דברים בסיסיים שהיו לו כל כך קשים ושמגיעה לו תפיחה ענקית על השכם.
לחיי הילדים המרחפים, לחיי הילדים החולמים, לחיי הילדים האוהבים, המתרגשים, אלה שמוסחים בקלות כי הם פשוט רואים את כל השפע מסביב, לחיי הילדים היצירתיים שלא מסוגלים לעשות משהו בדרך הרגילה, לחיי הילדים המתרגשים, הילדים שמעזים לראות את העולם אחרת כי הם לא יכולים אחרת.
לחיי הילד שכשהמורה מדבר רואה חיות הולכות על התקרה של הכיתה, לחיי הילדה שכשכולם ישבו לכתוב ציירה ציורים מדהימים במחברת, לחיי הילד שרק רצה לצאת החוצה ולהיות מייקל ג’ורדן הבא ולא עניין אותו כלום מעבר.
לחיי כל אותם ילדים, אסטרונאוטים, חולמים, מלאי תשוקה, מלאי מחשבות וחלומות, מלאי רגש.
תהיו הורים סבלניים, תאמינו בהם, תפציצו אותם בחום ואהבה גם כשהכי קשה.. הפירות של כל המאמצים עוד יגיעו!
נ.ב
הציור צוייר בעקבות חוויה בטיול שהרגשתי שרק ציור יוכל להעביר את הזיכרון ממנה ולא מימ מתאים ממנו לטקסט הזה.
אהבתם?
כדאי לכם גם לשמוע את הסיפור של חלי גולדנברג – בקישור הזה
ואת הסיפור של ריק גרין – בקישור הזה